العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

הדרדרות המלחמה בגליל המערבי

 

 

1. פיצוץ בית של פאריס סירחן

 

התקפת "גדוד הירמוך השני" של "צבא ההצלה" על קיבוץ יחיעם בינואר 1948, שבעה שבועות אחרי פרוץ המלחמה, סיימה את אחוות-העמים המקומית, היחסית, בגליל המערבי. מפקד צבא ההצלה, אדיב שישאקלי, לא כבש שום יישוב יהודי, אבל גרר את הערבים המקומיים למעורבות פעילה במלחמה, בניגוד לרצון ולאינטרסים של רבים מהם. יום אחרי ההתקפה בא ליחיעם קצין-המודיעין והסיירים גרשון גלעד, אסף עדויות וחקר שבויים. לחזור לחיפה לא היה יכול כי הדרך נחסמה. חברי הקיבוץ הדביקו לו את הכינוי "השבוי מיחיעם". רק אחרי שבוע נסע גלעד במשוריין לנהריה, ומשם הפליג בסירת מנוע לחיפה. (1) 

ההתקפה על יחיעם חוללה מהפך בתפיסתו המבצעית של מג"ד 21, בן-עמי פחטר. הוא קיבל דיווחים שוטפים מזירת הקרב למפקדתו בקריית-חיים וחש "חוסר-אונים נורא", כעדות סגנו צבי בן- ארי. נראה שזאת הייתה אחת מסיבות הצטרפותו כטרמפיסט ל"שיירת יחיעם". (2) 

ב-22 בינואר, יומיים אחרי ההתקפה על קיבוץ יחיעם, הגיעה לנהריה מיגור מחלקת פלמ"ח, בפיקוד אסף שמחוני, השתכנה בקיבוץ עברון, ואחרי יומיים נסעה לקיבוץ מצובה, באוטובוסים משוריינים. נהג של אחד האוטובוסים התנגש כמכונית בריטית בתוך הכפר א-זיב. שני בריטים נפצעו, האוטובוס התהפך והנשק והתחמושת שהיו בו התפזרו על הכביש. אנשי המחלקה אספו מייד את הנשק וירו על ערבים שהתקהלו סביב האוטובוס. בחילופי היריות נהרג ערבי אחד, והפלמ"חניקים נסוגו והלכו ברגל למצובה. בלילה שרפו תושבי הכפר את האוטובוס. 

אחדים מאנשי המחלקה ארבו למכונית של "גדוד הירמוך השני" במבואות העיירה תרשיחא. המכונית לא הגיעה. בלילה שבין 1 ל-2 בפברואר נשלחו אנשי המחלקה לפוצץ את ביתו של פאריס סירחן בכפר כברי. "סירחן היה נכבד ומקובל באזור," סיפר לימים ישעיהו אורן מאילון, מי שהיה המוכתר של הקיבוץ. "כשנקנתה האדמה ליד מבצר ג'ידין הסכים סירחן להקמת קיבוץ יחיעם. על-כן לא התנגדו לכך גם הערבים האחרים." אריה בנאי ממצובה ואמנון ינאי מחניתה היו מבאי-ביתו של סירחן. אֶחיו סייעו לקרן הקיימת לרכוש קרקעות. אף-על-פי-כן נבחר ביתו ליעד הפיצוץ, מפני שהוא היה חבר הוועד הערבי העליון, כלומר סמל המנהיגות הלאומנית בעיני תושבי האיזור. נראה שביעד הזה בחרו בן-עמי פחטר ואסף שמחוני. ספק אם המומחים לענייני ערבים בסוכנות והיועצים לענייני ערבים של הפיקוד העליון היו מאשרים את בחירתם. בליל הפיצוץ שהה סירחן בביירות. הוא קנה שם נשק. 

המחלקה חדרה לכפר כברי והגיעה לבית סירחן בלי תקלה. כשהכינו החבלנים את המטענים התקרבה אליהם יחידה ערבית. המחפים ירו והרגו שמונה ערבים. בפיצוץ נהרס אגף השירותים של הבית, ואיש לא נפגע. שמחוני ופקודיו פוצצו עוד שנים-עשר מבתי הכפר. באותו לילה ירו לוחמי גדוד 21 על מכונית ערבית מצפון לנהריה והרגו ארבעה מנוסעיה: מוניף תאופיק אל-קאדי מתרשיחא, שהיה אחד ממנהיגי המחוז, שוטר ערבי ושניים מתושבי א-זיב. אחרי ימים אחדים חזרה המחלקה ליגור בשיירת מכוניות. במבואות עכו פרצה השיירה מחסום של חביות ואש נורתה עליה. הכדורים ניקבו את צמיגי המכוניות, ואחת החביות נתקעה בסרן האחורי של אחת המכוניות ונגררה איתה. היה ברור שסכנת ניתוק אורבת לגליל המערבי. (3) 

בחוזר ששלח אל מפקדי הגדודים הודיע מפקד "לבנוני", משה כרמל, שפיצוץ בית סירחן עשה רושם גדול על הערבים. (4) אסף שמחוני הזהיר את בן-עמי פחטר: פגענו בכבוד הערבים והם ינסו לפגוע באחד היישובים ובתחבורה העברית. 
(5) פאריס סירחן הקצין את עמדותיו. נכונותם של תושבי כברי לשתף פעולה עם "צבא ההצלה" גברה. (6) תוקפי יחיעם השיגו אחת ממטרותיהם- החרפת היחסים בין היהודים ובין הערבים בגליל המערבי.

 

 

2. הגליל המערבי מתחמם

 

בתחילת פברואר קיבלה פלוגת הגליל המערבי משוריין "סנדוויץ'", מתוצרת עצמית – לליווי שיירות, ואנשי המחלקה שחנתה בשבי-ציון ליוו את השיירות שנסעו בין נהריה לחיפה. משאיות הובילו בדרך הזאת זיפזיף מנהריה לחיפה, לבנייה ולביצורים. במשך חודש וחצי נסעו "שיירות הזיפזיף" כמעט ללא הפרעה, ושיירות מאובטחות נסעו יום יום ליישובי ההר. על השיירות שנסעו למצובה, לחניתה ולאילון, נפתחה אש לעתים ליד הכפרים אכזיב ובצה, אבל איש לא נפגע. הדרך ליחיעם הייתה יותר בעייתית. יחידה ממצובה הייתה עולה על "גבעת-המשוריין" שליד כברי, לפני שיצאו השיירות ליחיעם.7 איתמר בן-ברק סיפר שעוד ב-16 במארס נסע עם חברו מחניתה לחיפה במשאית, להביא אספקה. בחיפה הערבית נזרקו סמרטוטים בוערים על המשאית. היא עברה את עכו, אכזיב ובצה, והגיעה לחניתה בשלום. (8) למחרת אירעו הפיגועים שהשביתו את התחבורה בגליל. 

התקפת שישאקלי על יחיעם ו"מבצע ל"ה" (9) שבמסגרתו תקפה יחידת פלמ"ח בפיקוד סגן הגדוד השלישי של הפלמ"ח, משה קלמן, את הכפר הערבי סעסע בגליל המרכזי, חודש אחרי נפילת הל"ה בדרך לגוש-עציון, הגבירו את המתיחות בגליל. ב-15 בפברואר פוצצו אנשי גדוד21 את גשר איסכה-תרביחה שעל כביש הצפון בגבול לבנון, את גשר הרכבת שעל נחל הנעמן, וגשר ליד הכפר בירווה, במרחק עשרה קילומטרים ממזרח לעכו. לאחר שבוע פוצצו אנשי הגדוד את גשר הרכבת ליד ראש-הנקרה." (10) ערבים ירו על כלי-רכב של יהודים, וכיתת החי"ש מהמושב רגבה חיבלה באספקת המים לעכו. על כך סיפר מפקד פלוגת החי"ש האזורית, יעקב פונדק: "תושבי עכו קיבלו את מימיהם ממעיינות כברי באמצעות האקוודוקט העתיק. ערוץ-מים זה, הבנוי אבן, עובר בסביבת רגבה. בגלל המחסור בחומרי-נפץ חיבלנו בו במכושים ובפטישים. הערבים היו מתקנים את המעביר, ואנו היינו חוזרים והורסים אותו." (11) 

בסוף פברואר ניסו הערבים, בפעם הראשונה, להשמיד שיירה בדרך ליחיעם. ארבעים דרוזים, בפיקוד שייח' ג'בר מועדי מהכפר ירכא, (12) התמקמו בסביבות הכפר גבסיה, במרחק שני קילומטרים מדרום לכברי, והציבו מארבים על הדרך, אבל אנשי גבסיה ביקשו מהם להסתלק, וגם גירשו אותם בכוח. מודיע ערבי סיפר לאיש-הקשר שלו, מיכה כהני מקיבוץ עברון, שהמפקדה הערבית החליטה להציב מארבים גדולים בדרך ליחיעם. כהני דיווח לחיים שדמי (אוורבוך), איש הש"י בנהריה, והמידע הועבר למפקדים בנהריה, בחיפה ובתל אביב. (13)

ב-9 במארס אבטחו אנשי גדוד 21 את הדרך ליחיעם ונתקלו בערבים שהתכוננו לפגוע בשיירת אספקה, הרגו אחדים מהם והניסו את האחרים. הם עצרו אוטובוס ערבי, שרפו אותו ופצעו שניים מנוסעיו. שיירת האספקה הגיעה ליחיעם בשלום, וכשחזרה לנהריה החליפו מאבטחיה יריות עם ערבים שארבו לה. איש לא נפגע. גם על קיבוץ יחיעם נורו יריות, ואחד החברים נפצע קל. הערבים פוצצו את גשר הגעתון בדרך ליחיעם. (14) 

אחרי ארבעה ימים יצאה שיירה מחיפה לנהריה. מפקד משטרת עכו, הקצין הבריטי פ. היינץ, הבטיח למפקדי ה"הגנה" שהשיירה תעבור בשלום, וקיבל מהם הבטחה לא לפגוע בשיירה ערבית שתיסע מחיפה לעכו. השיירה העברית, בפיקודו של איתן זייץ, נסעה מנהריה ליחיעם והביאה אתה אספקה, חומרי ביצורים ופועלים. יחידת פלמ"ח מחניתה אבטחה את הדרך, ואנשי גדוד 21 משבי- ציון ליוו את השיירה. ליד הכפר הערבי כברי חטפו המאבטחים רועה ופלאח והעמידו אותם על-כנפי המכונית שנסעה בראש, סגולה נגד יריות. בדרך חזרה לנהריה נפצע אחד החטופים מיריות בני עמו. ואושפז בבית-החולים שבנהריה. (15) 

על כוונתם של תושבי הגליל המערבי הערבים להרגיע את הרוחות סיפר שומר השדות של קיבוץ עברון, מיכה כהני: "רכבתי על סוסה לאורך הכביש הראשי מדרום לנהריה. מאוטובוס ערבי שחלף לידי שלף אחד הנוסעים אקדח וירה בי. בדרך נס לא נפגעתי. האוטובוס נעצר, הנוסעים הורידו אדם צעיר והיכו אותו מכות רצח. הנהג ניגש אלי וביקש שאסלח לצעיר המוכה." כהני הגיע להסכם עם אנשי הכפר שייח' דאוד, שאדמותיו גבלו באדמות עברון: כשיֵרדו אנשי הקיבוץ לשדות לעבד אותם יבוא אתם כהני רכוב על סוס, וזה יהיה להם לאות שאין ליהודים כוונות רעות. ההסכם החזיק מעמד עד שבאה מחלקה של "צבא ההצלה" לכברי. לוחמי "צבא ההצלה" עצרו את האיש שבביתו הגיעו השכנים להסכם, צאלח עראוי, היכוהו והעמידוהו למשפט כבוגד. בהשתדלותם של קרוביו הרבים ניצל ממוות. (16)

ב-17 במארס הושמדה שיירת-נשק ערבית במבואות קריית-מוצקין, ונהרגו שבעה-עשר מנוסעיה, לרבות מפקד חיפה הערבית, מחמד אל-חמד אל-חניטי, ואחדים מאנשי מטהו, וכן נהרגו נוסעי מונית ערבית מדרום לנהריה. באותו יום נורו יריות על שיירה יהודית שנסעה מחיפה לשבי-ציון, ליד הכפר סמריה. נוסעים אחדים נפצעו ואחד מהם מת אחר-כך מפצעיו. (17) גם התחבורה היהודית וגם התחבורה הערבית בין חיפה לגליל המערבי כמעט שותקו, אחרי 17 במארס. הבריטים הציבו מחסום מצפון לכניסה לקריית מוצקין, ולא הרשו עוד לשיירות היהודיות לעבור בו, והערבים לא העזו לנסוע לחיפה דרך הקריות. דב נאמן, הממונה על השיירות ועל מלחמת-הדרכים במפקדה של משה כרמל, העיד: "לא הערבים, אלא הבריטים הטילו את המצור על הגליל המערבי." (18) אין לדעת מה היה גורל השיירות העבריות בדרכי הגליל, לולא התערבות זאת של הבריטים. 

חברת החשמל, שניתקה את זרם החשמל לעכו, הסכימה לחדשו בלחץ הבריטים. ארבעה יהודים, עובדי החברה, יצאו לעכו ב-18 במארס, יום אחרי שהושמדה שיירת אל-חניטי. עשרה חיילים בריטים שאבטחו אותם ישבו בשני משוריינים. באותו יום נקברו בעכו אחדים מהרוגי השיירה. הערבים שהלכו בלוויה ראו את הפועלים היושבים על העמודים, וסברו שהם משחיתים את רשת החשמל. הם רצחו את ארבעת הפועלים וכן חמישה מהחיילים הבריטים שניסו להגן עליהם. חמשת הבריטים האחרים נמלטו. אנשי צבא בריטים הביאו לנהריה את הגוויות המחוללות של הפועלים. בחיפושים בעכו מצאו הבריטים רק תת-מקלע סטן, שני אקדחים ופגיונות אחדים. ערבי שנשא נשק ונעצר ברחוב נמלט בסיוע העוברים-ושבים. (19) 

ב-19 במארס ארבה חוליה מגדוד 21 בפיקוד יהודה רשף למכוניות ערביות על הכביש, הרגה חמישה-עשר ערבים שנסעו מאכזיב לעכו בשלוש משאיות עמוסות פרי, ושרפה את המשאיות. אחדים מההרוגים היו בני משפחת המוכתר של אכזיב. בשבוע ההוא ביצעו יחידות מגדוד 21 פעולות יזומות רבות בגליל המערבי. כל דרכי היבשה לעכו שובשו. נהרס גשר על הכביש בין עכו לשפרעם, ונהרס גשר מסילת-הברזל שבין חיפה לעכו, מעל נחל נעמן. מסילת-הברזל שבין ראש-הנקרה לעכו חובלה בכמה מקומות. יחידה מן הגדוד השלישי של הפלמ"ח פוצצה גשרים ליד מירון, וכך נותק הקשר בין עכו לצפת. (20) 
ערבים תקפו סיור ממונע של חניתה (לא היו נפגעים). כוחות גדולים של הצבא הבריטי הגיעו לגליל המערבי, ולש"י נודע ש"הם מתכוננים לתקוף את יישובי הגליל ואת הקריות שבמפרץ חיפה" וש"בייחוד רב הכעס על קריית-מוצקין." (21) עקב המחסום שהציבו הבריטים ליד קריית-מוצקין השתבש הקשר היבשתי בין הגליל המערבי לחיפה, כמעט בבת-אחת. ספינות וגרורות מחיפה עגנו מול נהריה, ואנשי הפלוגה ה. (22)אמנם, הקשר היבשתי לא נותק כליל. הקצין גולד, ממשטרת עכו, בריטי ידיד-היהודים (אנשי מפקדת החבל כינו אותו "זהבי") נסע בשליחות הש"י במשוריין שלו אל היישובים המנותקים, הסיע נשים הרות לבית-חולים בנהריה והביא ליישובים אספקה, נשק ותחמושת מחיפה, וחלקי סטנים מבית-החרושת של התעש בחניתה. עבור כל נסיעה כזאת קיבל "זהבי" עשר לא"י; הסָמָל שלו (שחברתו הייתה יהודייה, מלצרית מנהריה) קיבל חמש לא"י, והרב-טוראי והנהג קיבלו שתיים וחצי לא"י כל אחד. באחת הנסיעות האלה נהרג הסמל מיריות ערבים. (23) גם משוריינים של ה"הגנה" נסעו – לא בשיירות – בין חיפה לנהריה ובין יישובי הגליל לנהריה. ראובן ויצ'ריבר, לוחם ונהג מגדוד 21, סיפר שהוא נסע בימי הניתוק במשוריין משבי-ציון ליחיעם, אסף איש שנפצע מפליטת כדור, והביאו לנהריה. הרופא המקומי הורה לו להוביל את הפצוע מיד לבית-חולים בחיפה. ויצ'ריבר ושני לוחמים נסעו עם הפצוע דרך עכו לחיפה, וחזרו באותו לילה לשבי-ציון, ללא תקלה. ב-24 במארס – יומיים לפני שיצאה שיירת יחיעם מחיפה – נסע ויצריבר מנהריה לחיפה במשוריין מלא לוחמים, כדי להצטרף לשיירה הזאת. (24) 

מכוניות נסעו בין מצובה, חניתה ואילון, כל ימי המלחמה. אמנם, לא פעם הייתה נסיעה כזאת אפשרית רק בלילות. גם בימי המצור הקשים ביותר הלכו אנשים בלילות, עם ציוד ואספקה, מנהריה למצובה (שמונה קילומטרים) ובחזרה. (25)

 

 

 

3. סעיף שנוי במחלוקת

 

הסיבה העיקרית למשלוח השיירה הגדולה ליחיעם, הייתה הרצון לשבור את מועקת הניתוק. (26)אחרי שנים אמר משה כרמל: "כדי לקיים את היישובים היה צורך לפרוץ אליהם על-ידי שיידה. לולא פרצנו על-ידי שיירה זו, אולי היינו מאבדים את הגליל המערבי." (27) זה הסבר תמוה: הרי קיבוץ יחיעם החזיק מעמד, אף שהשיירה לא הגיעה אליו. הקיבוצים חניתה, אילון ומצובה, היו גדולים וחזקים מיחיעם, ומצבם האסטרטגי היה טוב משלו: קשה להאמין שהם לא היו מחזיקים מעמד, לולא הגיעה אליהם השיירה. נראה ש"מועקת-הגליל" דבקה במפקד החטיבה, לכן החליט להסתכן. 

אפשר להניח שמועקה זאת דבקה גם ביגאל ידין ובעוזריו, אנשי אגף המבצעים בתל אביב, שתכננו את "פעולת גלים": משלוח אספקה לנהריה דרך הים ומשלוח שלוש שיירות מנהריה – ליחיעם, למצובה ולאילון וחניתה – שתפרוצנה את הדרכים בכוח ותבאנה ליישובים אספקה לחודשיים לפחות. 

על-פי המידע המודיעיני שצורף לתוכנית, חנתה מפקדת "גדוד הירמוך השני" בכפר כברי, רבים מחיילי הגדוד הזה חנו בתרשיחא ועוד חיילים חנו בכפרים שבין עכו לגבול לבנון. תושבי הכפרים הערביים הוגדרו במסמך המודיעיני כ"פעילים מאוד", וכך הוגדרה כוונת האויב: "לפקח על כל דרכי-התחבורה בין הנקודות העבריות". בסעיף הביצוע כתוב שלכל שיירה יוצמד ליווי במשוריינים, ושמשלטים ייתָפְסו לאורך מסלול השיירה. (28) 

"תוכנית גלים" נשקלה שוב ב-21 במארס, כשנודע שהוצבו מארבים לשיירות בעכו, באכזיב, בבצה ובסמריה. אחרי שלושה ימים נודע שיחידות-אויב רוכזו בגליל המערבי, רובן בתרשיחא, ושכוונתן לתקוף את אילון, מצובה ויחיעם. (29)האלטרנטיבה לפריצת הדרך בכוח הייתה הסכם. הבריטים היו מעוניינים בהסכמים בין הערבים ליהודים. אחרי הסכם כזה (בתיווכו של מפקד משטרת עכו פ. היינץ) הגיעה שיירה ליחיעם ב-13 במארס: אחרי ההסלמה של 17 במארס סייע היינץ לאנשי הש"י, יוסף פיין ואמנון ינאי, להיפגש עם נכבדים מעכו. ב-24 במארס שוב הגיעו שני הצדדים להסכם על פתיחת הדרך. על אחד מסעיפי ההסכם הזה יש שתי גרסות: בדוח חטיבת "כרמלי" – שנכתב שבועיים אחרי השמדת שיירת יחיעם – כתוב שהערבים התחייבו לא לפגוע במכוניות יהודיות בדרך חיפה-נהריה ונהריה -יחיעם, אך לא התחייבו לשמור על השקט בדרך נהריה-אילון. גרשון גלעד, שחקר את הפרשה, טען, אחרי שנים, שהערבים התחייבו בסעיף זה לא לפגוע בשיירות שיסעו בדרך לאילון, מצובה וחניתה, אך לא התחייבו לשמור על השקט בדרך ליחיעם. (30)

 

 

 

 

__________ 

בשבוע הבא: למרות התחייבותו של טרומן לויצמן, נסוגה ארצות הברית מתמיכתה בהקמתה של מדינת ישראל; באותו שלב רק ברית המועצות תמכה בהקמת המדינה; בהיותו ראש ממשלה, הבין יצחק רבין שהמחדלים הצבאיים שהוא היה אחראי להם גרמו לנסיגתה של ארה"ב מהחלוקה; הערבים השיגו את מטרת מלחמתם, לאחר הכ"ט בנובמבר.

 

 

הערות

 

1.א"מ, מכתב מאדי ג'ייקובסון לג'וזף כהן, 1 באפריל 1952. תיאור מעורבותו 'סל ג'ייקובסון ופעולותיו מבוסס על עדות זו ועל ספר זיכרונותיו הנ"ל של טרומן. 
2. א"צ, ידיעות טנא, וקטור, 22 בפברואר 1948. 
3. FRUS – 1948 Vol. 5, pp. 631-33 
4. שם, עמ' 657-655. 
5 . Cohe Mickael, Israel and the Great Powers, Prinston Univ. Press 1982 p. 354, n. 35 
6. יצחק לוי, "תשעה קבין", שם, עמ' 441. 
7. 678 FRUS – 1948 Vol. 5 pp. 
8. שם עמ' 746-745, 750-749. 
9. ת"מ 254, א. אפשטיין אל חברי הנהלת הסוכנות היהודית, 5 במארס 1948. 
10. א"צ, ידיעות טנא, וקטור, 8 במארס 1948. 
11. הארץ, 22 במארס 1948. 
12. הנשאי השביעי של ארה"ב _1837-1829), דמוקרט, הנשיא הראשון שמוצאו לא היה מהאריסטוקרטיה המזרחית, אלא מהעם הפשוט. 
13. מזכיר הנשיא, מתיו קונולי. 
14. ראה מראה מקום 1. 
15. ת"מ 269, שיחת ג. רופר – ו. הילמן 11 במארס 1948. 
16. FRUS – 1948 Vol. 5 pp. 728-729 
17. שם, עמ' 737-729. 
18. ורה ויצמן, שם, עמ' 205. 
19. טרומן, שם, עמ' 166. 
20. חיים ויצמן, מסה ומעש, עמ' 455. 
21. ת"מ, הערת העורך, עמ' 474. 
22. אבא אבן, ישם, עמ' 356.1

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"