العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

פרשת נבי-דניאל (א') - ייאוש בגוש-עציון

 

 

1. האזהרות לא הועילו

 

הוויכוחים שניהל ראש מחלקת השיירות במטכ"ל, מישאל שחם, עם אנשי מטה מחוז ירושלים, אנשי הש"י בעיר, מפקדי הפלמ"ח והנהגים, הסתיימו ב-26 במארס. שחם כפה על בעלי דברו את פקודת ראש אגף המבצעים יגאל ידין: מחר לפנות בוקר תצא שיירה מירושלים לגוש-עציון – שלושים ושלוש משאיות עם מאה ועשרים טונות אספקה וחומרי ביצורים, חמישה אוטובוסים משוריינים של "אגד" ושישה עשר משוריינים. באוטובוסים ייסעו מאה שלושים ושישה אנשי פלוגה ב' של גדוד "מכמש" (מחטיבת "עציוני") בפיקוד אברהם (אברשה) טמיר, ואחדים מאנשי גוש-עציון. מאה ושלושה לוחמי פלמ"ח מהגדודים השישי והחמישי, בפיקודו של מפקד הגדוד השישי, צבי זמיר, יאבטחו את השיירה. בקיבוץ רמת רחל יחנה כוח עתודה וחילוץ, עשרים ושמונה פלמ"חניקים, ושישה משוריינים, בפיקוד מפקד הגדוד החמישי, מנחם רוסק. 

הנשק שקיבלו מלווי השיירה היה רב מאוד במושגי הימים ההם: חמש מכונות ירייה, שלושה עשר מקלעי ברן, שתי מרגמות 52 מ"מ, חמישה עשר טומיגנים, ארבעים וחמישה רובים, שלושים ושניים תת-מקלעים סטן, ארבעה מכשירי קשר ומטעני חבלה לפריצת מחסומים. 

היה זה השבוע החמישי של המצור על גוש-עציון. בחמשת השבועות הגיעו לגוש רק פריטים קלי משקל וחיוניים ביותר, שנזרקו ממטוסי ה"אוסטר" הקטנים של שירות האוויר של ה"הגנה". השיירה הייתה אמורה לצאת ממחנה שנֶלֶר בארבע לפנות בוקר, להגיע אל אתר הפריקה בגוש-עציון בעשר דקות לחמש, לפרוק במהירות את המטען ולחזור לירושלים לפני שש בבוקר. כלומר, לפני שיפוג העוצר בדרכים. (1)אבל הביצוע פיגר אחרי התוכנית, והשיירה יצאה רק בשמונה בבוקר. ראש הש"י הירושלמי, יצחק לוי, וראש הש"י הערבי הירושלמי, יצחק נבון, הודיעו למטה המחוז שיש בכוחם של הערבים לאלתר מלכודת לשיירה. אזהרותיהם לא הועילו. לאות מחאה התפטר נבון מתפקידו (אחר כך שוכנע לחזור בו מהתפטרותו). ויצחק לוי ביקש להעבירו לתפקיד אחר והוא הוחלף בבנימין ג'יבלי. (2)

 

 

2. "המוסדות רק מדברים גבוהה גבוהה"

 

אחרי אסון הל"ה התפרסם בעיתון הארץ מאמר (ב-18 בינואר) נגד ההיאחזות בגוש-עציון: "מבחינה צבאית אינה מוצדקת החזקת נקודות מבודדות המוקפות על-ידי אויב. הנימוק... יכול להיות רק פסיכולוגי-לאומי. על המוסדות העליונים של היישוב להחליט עכשיו אם מתוך ראייה לזמן ארוך של המערכה אשר לפנינו יש לשלם את המחיר היקר שתובעת החזקת נקודות אלה, דווקא ממבחר כוחותינו." 

מא"ז כפר-עציון, אברהם פישגרונד, כתב לקרוב משפחתו שאם ייעזב הגוש תהיה זאת שגיאה צבאית. "הפינוי ישחרר מאות אנשי כנופיות לפעולות נגד ירושלים. כל זמן שאנו כאן, גם הם מרותקים למקום." (3) כזאת הייתה גם דעתם של רוב אנשי צמרת הביטחון. אחד מאנשי הגוש כתב לחברו: "כדי לאפשר המשכת החיים התקינים בקבוצה דרוש שנדע מה יהיה גורלנו." (4)מפקד החבל, יעקב אלטמן, כתב לנציגי כפר עציון, ששהו בירושלים ובתל אביב: "יש לי רושם שהמוסדות טרם קבעו אם ימשיכו להחזיק את יישובינו לאחר המלחמה. מובן שכעת רצוי מאוד שיימצא כאן יישוב, כדי למשוך כוחות גדולים של האויב ולמנוע את העסקתם בחזיתות אחרות, אך אין לזה כל קשר לעתידנו." (5) באספה הכללית של כפר עציון אמר חבר הקיבוץ, שאול רז: "מצבנו קשה לא רק בגלל חוסר ציוד ואנשים, אלא בעיקר בגלל העתיד המעורפל... אנו במלחמה, והערכותינו ושיקולינו צריכים להיות מותאמים לה. השאלה של שמירה על נקודה או ויתור עליה אינה כיום חלוצית. אלא אסטרטגית... על הקבוצה לראות את שאלת קיומה... אם יש אנשים שאומרים כי ההצעה המוצדקת תביא לפירוק הקבוצה, הריני אומר שבין כה וכה יביא הזמן לפירוקה אם לא יתחילו כעת לכוון את הוצאתה מהמקום, וזה בגלל כל הנימוקים שכבר נמנו, שהמקום יישאר במדינה הערבית, שמצבנו הצבאי קשה וחמור ושחלק מחברינו אינם מתאימים לצרכים ולתנאים הצבאיים בגוש." (6) 

שישה ימים אחרי ההתקפה הגדולה על הגוש וארבעה ימים אחרי אסון הל"ה דיווחו נציגי גוש-עציון לבן גוריון על מצב הביצורים ביישוביהם – "יש בכל נקודה גדר פשוטה" – וביקשו שלושים טונות תיל לביצורים, ותגבורת לוחמים." לא רק ציוד מלחמתי היה חסר בגוש. גם המזון והכסף היו בצמצום. עבודות החוץ (סיקול וייעור למען הקרן-הקיימת לישראל) צומצמו בגלל הגיוס לשמירה ולביצורים, ואף שחברי היישובים מילאו תפקידים צבאיים לא הוקצו כספים לאחזקתם מתקציב הביטחון. היישובים לוו כספים מאנשים פרטיים, שנשו בהם, ונציגיהם חיזרו על פתחי המוסדות וביקשו כסף, מזונות ואספקה. הצלחת השתדלנים הייתה זעומה. 

הרי קטע ממכתב ששלחה מועצת כפר-עציון לנציגי הקיבוץ בירושלים ובתל אביב ב-26 בינואר: "עד כה לא שמענו על דיון יסודי בבעיות העתיד שלנו, ולא עוד, אלא גם ההבטחות השוטפות אינן מתגשמות. לאחר אסון הל"ה דרשנו, והובטחה לנו תוספת ציוד. והיא לא הגיעה. עניין התגבורת אינו מקבל את פתרונו הרצוי... שאלת הביצורים והטלפון נסחבת ונדחית מפעם לפעם, על אף ההחלטות וההבטחות החגיגיות... אותו הדבר בקשר להקמת בית-חולים-שדה, סידור שדה תעופה והבטחת התחבורה. כל אלה הדברים, ככל שאר הצרכים החיוניים, מסתדרים בצורה מקרית בלבד, בלי להתחשב בשעת המבחן המתקרבת. כל שעת איחור יכולה לקבוע הרבה. אפשר שמוסדותינו עסוקים בעניינים רבים אחרים." (7) 

בתזכיר שנשלח באותו יום מכפר עציון אל המוסדות הלאומיים, ההתיישבותיים והביטחוניים, נדרשו הנמענים לדון בעתיד הגוש, "לשם הבטחת קיומה של הנקודה (8) בהווה וקביעת תוכנית ברורה בעתיד. בכל אופן, אין אנו מסכימים כי תשאירו את עניין עתיד הקבוצה והגוש להתפתחות מקרית". (9) גזבר הסוכנות, אליעזר קפלן, הציע להעביר את כל המשפחות מגוש-עציון לקיבוצים אחרים. ונימק: "הגוש נהפך למחנה צבאי, ואין כל אפשרות לבצע בו פעולות משקיות." חברי כפר-עציון דחו את ההצעה. רובם היו בעלי משפחות. (10)

בסוף ינואר היו בגוש ארבע מאות ועשרה לוחמים – חברי הקיבוצים ואנשי פלמ"ח וחי"ש מהחוץ – וברשותם היו שמונה מרגמות 2 ו-3 אינטש, שמונה מקלעים, מאה שבעים ושמונה רובים וחמישים וחמישה תת-מקלעים ותשעת אלפים כדורים לכל סוגי הנשק, שלושים פצצות למרגמות, חמישים קילוגרם חומר נפץ ומאה רימוני-יד. ב"תוכנית הגנת גוש-עציון" שהכינו אנשי מטה חטיבת "עציוני", כתוב: "יש בגוש אספקה לשבועיים בלבד והביצורים ביישוביו לקויים מאוד. צפויה התקפה של אלף ערבים, שתימשך שלושה ימים, וכן צפויה הטרדה של כמה שבועות רצופים. לכן על תושבי הגוש להיערך להגנה היקפית, ויש לשלוח אליו מאה לוחמים עם נשק ותחמושת, משוריינים וחומרי ביצורים. הכרחי להשלים החסר. יש ידיעות על התקפה." (11)

ראש אג"ם, יגאל ידין, שלח לירושלים שלושה משוריינים ב-1 בפברואר והורה לישראל עמיר להעביר אותם לגוש-עציון כשתצא לשם שיירת אספקה. (12) השיירה – חמש מכוניות, לרבות שלושת המשוריינים מירושלים – עמדה לצאת מירושלים ב-2 בפברואר, ואז חיפשו חיילים בריטים במכוניות, החרימו מעט נשק ותחמושת, אסרו נוסע אחד והסכימו לספק ליווי למכונית אחת בלבד. "תושבי גוש-עציון יושבים בו בעל-כורחם," טענו הבריטים. מפקדם הביע נכונות לסייע בפינוי תושבי הגוש לירושלים. בסופו של המשא-ומתן נסעה לגוש רק מכונית אחת. קצין המבצעים החטיבתי ציון אלדד נסע במכונית זאת, וכשחזר לירושלים דיווח לעמיר שתושבי בית לחם מצוידים בנשק, ושהוא לא ראה מחסומים בדרך. (13) 

מכונית משוריינת יחידה לא סיפקה את צורכי הגוש והגבירה את אכזבת תושביו. הרי מכתב שקיבלו נציגי כפר עציון בתל אביב מהקיבוץ ב-6 בפברואר: "הקשיים הכספיים והקשיים בהשגת אספקה מדאיגים ביותר. חבל שכל מוסדותינו, המדברים גבוהה גבוהה על חובת העמידה והמוכנים להציף אותנו בדברי ברכה ומאמרי שבח, אינם יכולים להבטיח את המינימום הדרוש לנו להסדר החיים היום-יומיים." (14) אחרי יומיים כתב חבר הקיבוץ ביומנו: "שבועות רבים חיכינו לבואם של מהנדס לשדות תעופה וטרקטוריסטים... קיבלנו הבטחות רבות: אך לשווא." (15)

חנוך אחימן, חבר כפר-עציון שטיפל בענייני הקיבוץ בירושלים, דיווח לחבריו הנצורים ב-10 בפברואר: "עלינו, חברי הגוש המעטים הנמצאים בירושלים, מוטל לדאוג להשגת אספקה, לארגון שיירות ולהשגת מכוניות ונהגים. בגלל הסיכון הרב בדרך נאלצנו לשלם סכומי כסף גדולים לבעלי המכוניות ובעיקר לנהגים, שיסכימו לנסוע. לאחר שהשיירה בב' שבט (13 בינואר) הותקפה קשה בדרך, וכמה נהגים נפצעו, אין כל אפשרות להשיג מכוניות ונהגים, גם (לא) תמורת תשלום גבוה. מוסדות הביטחון נאלצים להחרים מכוניות בשביל השיירות. גם בזה נתקלים בקשיים גדולים. בגלל המחסור במשוריינים מוציאים מכוניות מהמוסכים לפני התיקון, ולעתים, לאחר שהעמסנו את האספקה, נוכחים שהמכוניות לא תוקנו כראוי, וחלק מהן יש להשאיר בעיר." (16)

 

 

 

3. אמונה וביטחון בחסדי ה'

 

אווירת הייאוש ניכרת בדוח ששלחו חברי כפר עציון לנציגיהם בירושלים ובתל אביב, באמצע פברואר: "מכל הישיבות והפגישות החשובות ומכל הסידורים העקרוניים וההחלטות המכריעות לא יצא עד כה כמעט שום דבר ממשי שיחזק את עמידתנו כאן, או יבהיר את עתידנו. זה כנראה גורלנו, ואין לנו ברירה אלא לקבלו מתוך השלמה ובאומץ, ובעיקר מתוך אמונה וביטחון בחסדי ה', כי לא תָמְנוּ, כי לא כלו רחמיו. אבל על דבר אחד לא נוכל להבליג, על השתיקה המדהימה של המוסדות היישוביים, מוסדות התנועה (17) ובאי-כוחנו בחוץ". (18) ללחצי אנשי הגוש היו תוצאות-מה. ב-1 בפברואר הודיע ראש המפקדה הארצית של ארגון ה"הגנה", ישראל גלילי, למשה שפירא, נציג "הפועל המזרחי" בהנהלת הסוכנות היהודית: "הוחלט לחזק את הגוש בשלוש מרגמות ועשרים פגזים, עשרה תת-מקלעים ותחמושת... המטען יועבר בשיירה או בש"א (מטוסי שירות האוויר)." (19) 

"מחלקת ההתיישבות של הסוכנות לא תקציב עוד כסף לאחזקת תושבי הגוש", הודיע חנוך אחימן לחבריו ב-23 בפברואר, והסביר: "מנהל המחלקה סבור שבדרך זו יכריח את ה"הגנה" לקבל על עצמה את האחריות הכספית לגוש. הוא אמר לנו שברגע האחרון ביטלו את קניית המכוניות בשבילנו, הואיל ואנשי ה"הגנה" טוענים שהם מעמידים מכוניות להובלה." (20) 

ה"תרגיל" של המחלקה הסוכנותית הצליח בחלקו. ב-28 בפברואר הודיע גלילי לגזבר ה"הגנה", ברוך רבינוב: "בינתיים אי-אפשר להבחין, לגבי תזונה, בין לוחמים למתיישבים בגוש, ועד להודעה חדשה עליכם לממן כל הוצאות האספקה למתיישבים וללוחמים בגוש." (21)

 

 

 ______ 

בשבוע הבא: עוזי נרקיס מפקד גוש-עציון לא תפקד; מגויסים חדשים נשלחו לגוש-עציון לא תפקדו; הכשרת מסלול נחיתה ביוזמת אריה טפר-עמית, וקשר אווירי עם המרכז; "שיירת דבורה" שהגיעה לגוש-עציון וחזרה בשלום.

 

 

הערות

 

1.השלטונות הבריטים כפו עוצר על יהודים ועל הערבים משש לפנות ערב עד שש בבוקר. הבריטים היו עסוקים אז בפינוי הנכסים הצבאיים והאזרחיים שלהם מארץ ישראל ולא יכלו אולי גם לא רצו להקדיש זמן ויחידות לאכוף את העוצר. אבל העוצר נשמר בדרך כלל, כי היהודים והערבים חששו אלה מפני אלה. 
2. א"צ, הוראות עמירם ליששכר (יצחק רבין לצבי זמיר), 24 במארס, 1948; ארכיון רבדים, אזהרת גלעד שנכתבה בזמן הפעולה; דב קנוהל, גוש-עציון במלחמתו; מיומן בא-כוח גוש-עציון בירושלים מ-21 בפברואר 1948, עמ, 217-216 מ-16במארס,1948 עמ' 273; סדרת ראיונות הנ"ל עם יגאל ידין, מישאל, שחם, צבי זמיר אריה עמית, אהרן גלעד, יצחק נבון, יצחק לוי
3. דב קנוהל, גוש-עציון במלחמתה עמ' 156. 
4. שם, עמ', 206 
5. שם, עמ' 209. 
6. שם עמ' 255. 
7. יומן דב"ג, 20 בינואר 1948. 
8. כפר עציון 
9. דב קנוהל, שם, עמ',166-165. 
10. שם, עמ' 174. 
11. א"צ, חטיבת ירושלים, תוכנית הגנת גוש-עציון, 31 בינואר 1948. 
12. א"צ, לעציוני מידין 1 בפברואר 1948 
13. א"צ, לחשמונאי מאלדד, 2 בפברואר 1948 
14. דב קנוהל, שם, עמ' 188. 
15. שם, 193. 
16. שם, עמ' 196. 
17. הפועל המזרחי. 
18. דב קנוהל, עמ' 207. 
19. את"ה ארכיון גלילי, תי/23, אל גור (נ. ארגוב) מהלל, 17 בפברואר 1948. 
20. ארכיון גוש-עציון 
21. את"ה, ארכיון גלילי, תיק 23, לנריה (ברוך רבינוב) מהילל, 28 בפברואר 1948.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"