العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

שיירת נבי דניאל (ג') - הכנות לקויות

 

 

1. "הערבים יחכו לך"

 

אחרי שחדלו הבריטים ללוות את השיירות לגוש-עציון, דרשו עוזי נרקיס ונציגי היישובים ממטה המחוז ומהפיקוד העליון לשלוח לגוש עוד שיירה עצמאית. באמצע מארס התחלפו מפקדי הגוש. משה (מוש) זילברשמידט החליף את נרקיס. אליהו ארבל, איש מחלקת המבצעים של המטה, חלק על מעשה זה ואמו לשאלתיאל כי זילברשמידט עדיין לא החלים מפציעתו (הוא נפצע בעיר העתיקה) ולא חזר למלוא כושרו, אבל שאלתיאל התחשב ברצונו של זילברשמידט, שרצה לשרת במקום של סכנה: הוא סבל מאכזבה רומנטית והיה זקוק לפורקן. (1) עד אז היה מוש זילברשמידט קצין-מודיעין גדודי, ומימיו לא פיקד על פלוגה בקרב. 

אנשי מטה-המחוז התכוונו לבוא לגוש במטוסים בהזדמנות זאת של חילופי המפקדים. אך לא מימשו את כוונתם; שדה-התעופה היה מלא בוץ, והביקור נדחה עד ששדה-התעופה יתייבש. בדוח המסכם שלו מתקופת הפיקוד על הגוש אמר נרקיס לידין: "מוכרחים לשלוח שיירה השבוע לגוש, אין שם מה לאכול." (2) שאלתיאל שלח שליח אל בועז שכביץ. 

"אתה נוסע לגוש-עציון," אמר השליח לשכביץ. "התייצב מיד אצל שאלתיאל." 

"התייצבתי," העיד שכביץ. "אך מפקד המחוז לא היה במטהו." המזכירה אמרה לשכביץ שהמפקד מבלה במסיבה ברחוב הקרן הקיימת. שכביץ הלך למסיבה. "החדר היה מלא אנשים. שאלתיאל הסתובב בפראק בין כמה מפקדי פלמ"ח שלבשו מכנסיים קצרים. המארחת הגישה, משקאות. וכולם שוחחו על השיירה לגוש-עציון. חלחלה אחזה בי והתכווצתי בפינה. 'כך הם מתכוונים להכין את השיירה?' שאלתי את עצמי. הרגשתי שמישהו עומד לרצוח אותי. קלות-הדעת! והגישה הבלתי-מקצועית של שאלתיאל ועוזריו ושל אנשי הפלמ"ח הוציאו אותי מדעתי. שאלתיאל פנה אלי, 'נו, בועז, אתה מומחה לשיירות לגוש-עציון. מה אתה אומר?' (אמרתי) 'אם שיירה אחת הצליחה פירושו מומחיות לכפר-עציון. הצלחנו בגלל המהירות וההפתעה. עכשיו הערבים למדו את השיטה. בשום פנים אל תחזור על אותו תרגיל ואל תשלח שיירה בשבת. הערבים יחכו לך. שלח בלילה וביום חול, אז יהיה לך סיכוי, אולי, להגיע בשלום ולחזור, וכדאי לבחון אפשרות לנסוע לשם בדרך אחרת.' 

"שאלתיאל: 'כל מה שאתה אומר לא בא בחשבון, כי השיירות עובדות בימי חול בקו תל אביב – ירושלים. 

"ניגש אלינו אחד ממפקדי הפלמ"ח, נכנס לדברי שאלתיאל ואמר לי: 'אתה תיסע במכונית הראשונה ליד הנהג.' 
'למה?' שאלתי. 
'כי אתה מכיר את הדרך.' 
'אנשיך היו בגוש?' 
'בטח!' 
'אז הם מכירים אותה יותר ממני.' 
'אתה לא רוצה, לא צריך,' אמר בזלזול. 
'אני מוכן לנדב לך כמה עצות טובות.' 

"המפקד מהפלמ"ח שיסע את דברי ואמר. 'אנחנו מבינים יותר טוב ממך.' התקפדתי. אמרתי לישורון שיף, שלישו של שאלתיאל: 'אף מכונית (אחת) לא תחזור.' 

'אתה, עם ניסיונך מהצבא הבריטי, תמיד רואה שחורות,' השיב. 
"לצערי צדקתי." (3)

 

 

2. השיירה שלא יצאה

 

לקראת 20 במארס הוכן בנזין לחמישים וחמש משאיות. עשרים וחמש משאיות עמוסות הובאו לירושלים מהחוץ ביום שישי, 19 במארס, והמשאיות האחרות נאספו בעיר. כל הלילה, עד שעה ארבע לפנות בוקר, הועמס המטען על המשאיות. תושבי הגוש התכוננו לפריקה ולטעינה. לפנות בוקר היה הכל מוכן, ואז הגיעה פקודה מתל אביב: השיירה לא תצא. 

מפקד השיירה המיועד, עמוס חורב, סיפר: "השאלה הייתה איך להגיע לגוש ולחזור בלי נפגעים. הבעתי את דעתי, שיש להעבירה (את השיירה) בלילה. לא האמנתי שאפשר להגיע לאור היום בלי להיות מופתעים." (4) קצין-המבצעים ציון אלדד סיפר שהשיירה עוכבה מפני שההכנות לא נסתיימו. (5) ראש הש"י הירושלמי יצחק לוי סיפר: "חורב סירב, ברגע האחרון, לפקד על השיירה, לכן בוטלה הנסיעה." (6) חלק מן הציוד נשאר בירושלים וחלק נשלח להר-טוב." (7) אנשי גוש-עציון המשיכו ללחוץ על יגאל ידין. שפקד על שחם לארגן שיירה גדולה. התאריך נקבע: 27 במארס. לימים אמר ידין: "אני מקבל על עצמי את כל האחריות (לשיירת נבי-דניאל). עשיתי זאת בידיעת כל הסיכונים, ואני חושב שצדקתי. היה עלינו להוכיח שאנו עומדים מאחורי מדיניותנו: לא לפנות שום יישוב גם אם הוא במצב קשה, ויהיה מה שיהיה. פירוש הדבר להקריב קורבנות." (8)

 

 

 

3. מי היה המפקד?

 

קצין-המודיעין של חטיבת "עציוני" דיווח  ליגאל ידין כבר ב-20 במארס: לדברי מודיע מחברון יש מחסומים קבועים על הכביש ליד בריכות-שלמה, המכוניות נעצרות ליד מחסומים אלה והנוסעים מתבקשים להזדהות. חיילים בריטים (כנראה עריקים) מודיעים באלחוט על תוצאות הבדיקות ממחסום למחסום. במרחק חמישה קילומטרים מדרום לבריכות-שלמה יש מחסום נוסף, ועד חברון יש שבעה מחסומים. ליד כל מחסום חונים כמאה לוחמים ערבים חמושים, בפיקוד קצינים עירקים. 

הידיעה. שקיבלה אישורים ממודיעים נוספים, נשלחה אל מפקדי ההגנה בתל אביב ובירושלים." (9) טייסי שרות האוויר התבקשו לצלם את כביש ירושלים-חברון. הטייס יעקב (בלק) בן-חיים סיפר שמפקד שירות-האוויר הורה לו בסודי-סודות לסייר מעל כביש זה. (10) 

לפני שנשלחה שיירת האספקה העצמאית השנייה לגוש-עציון לא ביקר בגוש איש מהמטכ"ל, ממטה הפלמ"ח או ממטה המחוז, כדי לקבוע אם המבצע הכרחי. אנשי צמרת הביטחון סמכו על דיווחיהם ודרישותיהם של תושבי גוש-עציון ושל מפקדו היוצא עוזי נרקיס. 

חלוקות הדעות בשאלה מי היה מפקד השיירה שיצאה ב-27 במארס מירושלים לגוש- עציון. מכיוון שהתחולל אסון, מי שמונה לפקד מתחמקים מאחריות. יגאל ידין הורה למישאל שחם לארגן אותה ושחם כפה על מטה מחוז ירושלים לשלוח אותה, אבל יגאל אלון דרש שמפקד השיירה יהיה צבי זמיר. לימים טען שחם שהוא לא התנגד לדרישה זאת מפני שלא היו ברשותו יחידות מבצעיות. (11) בפקודת המבצע המטכ"לית כתוב: "המשימה. להעביר שיירת אספקה ותגבורת מתל אביב לירושלים ולכפר-עציון ולחזור לתל אביב. לפרוץ את הדרך לפי הצורך. הפיקוד, מפקד השיירה, מפקד גדוד או סגן מפקד גדוד. שלושה מפקדים ברמת מפקדי מחלקות." שם הקוד שניתן לשיירה היה "לאה". (12)

"עליך מוטל ארגון השיירה," הודיע קצין המבצעים של הפלמ"ח יצחק רבין למג"ד צבי זמיר ב-24 במארס. "עליך לצאת לא יאוחר משבת בבוקר, מפני שיש (בגוש-עציון) מחסור רציני במזון ובדלק. לעזריה (מישאל שחם) סמכויות פיקודיות מטעם המטכ"ל בענייני שיירה זו." (13) אחרי שנים טען שחם שזמיר היה מפקד השיירה, וזמיר טען ששחם היה המפקד. הרי עדותו של הנהג אהרן גלעד, שכתב ביומנו. ברגע שיצאה השיירה לדרך. "המפקד: שכטר (שחם). הממונה על השיירה: צביקה (זמיר). (14) מהמסמכים ומהעדויות מסתבר ששחם היה מפקד כל המבצע וזמיר היה מפקד השיירה. שחם, שהצטרף לשיירה כ"טרמפיסט", היה בעל הדרגה הגבוהה ביותר שנסע בה. כשמפקד בכיר מצטרף למבצע עלולה להישבר אחדות הפיקוד החיונית בכל קרב בוודאי בעת משבר כפי שקרה לשיירת נבי דניאל.

 

 

4. "אנחנו לא חברי אגד"

 

מישאל שחם בא לירושלים ב-25 במארס. הקושי הראשון שנתקל בו היה דוד שאלתיאל. שבוע קודם-לכן לא הסכים שאלתיאל לנסיעת שיירה לגוש-עציון, אם לא יפטרלו על הכביש עשרים משוריינים עד שתחזור. עשרים משוריינים לא היו בנמצא, למשימה הוקצו שבעה משוריינים בלבד ושיירה לא יצאה. (15) 

ראש הש"י המדיני בוריס גוריאל, פקודו של שאלתיאל לפני זמן לא רב, שבא לירושלים יחד עם שחם. אמר לשאלתיאל: "יש ידיעות מן המטות הבריטיים. שהם לא יעזרו במקרה תקלה." 

"אתה בטוח?" שאל שאלתיאל. 

"כן," אמר גוריאל, "ואני מציע לך לפנות למטכ"ל ולבקש ביטול." (16)

ראש הש"י הערבי הירושלמי יצחק נבון הודיע לשאלתיאל: הערבים יודעים ששיירה עומדת לצאת לגוש-עציון, ומתארגנים לפגוע בה. כוונתם להניח לה להגיע לגוש וללכוד אותה בדרך חזרה." (17) שחם ניסה לשכנע אותו שכוח גדול, הפתעה ומהירות יסכלו את כוונות הערבים. השיירה תצא מירושלים בארבע לפנות בוקר ותחזור אליה בשש בבוקר, הערבים לא יספיקו לתקוף אותה והתערבות הבריטים לא תהיה דרושה. אם בכל-זאת יתקפו הערבים יגן על השיירה כוח משוריין של הפלמ"ח. 

שאלתיאל, שכבר למד לא לזלזל בכוחם של הערבים, לא היה שותף לאופטימיות של שחם (שחם האמין שפלוגת פלמ"ח בארבעה-עשר משוריינים מסוגלת לכבוש את כל הר-חברון) וטען שמחוז ירושלים אינו מסוגל לשאת בנטל היישובים הקטנים. יועצו, שלום עשת, הציע לקצר את הקווים. גם צבי זמיר חיווה דעה שלילית על התוכנית של שחם. פעמים אחדות ביקש שאלתיאל מהמטכ"ל לבטל אותה, אבל יגאל ידין, שהיה מתחשב בדרך-כלל בחוות-הדעת של המפקדים בשטח, שינה הפעם ממנהגו וכפה על שאלתיאל לסייע לשחם. נראה שהוא סמך על דעתו של קצין-המבצעים החטיבתי ציון אלדד, איש הש"י לשעבר, שהכיר היטב את אזור בית-לחם. שבת הוא יום השוק אמר אלדד, והכפריים נוהרים ביום זה לבית-לחם בלי נשק. אם השיירה תגיע לגוש מהר ותחזור מהר לירושלים. סביר להניח שהערבים לא יספיקו להיערך לקרב. בליל שבת עדיין עמד שאלתיאל על דעתו. "יש החלטה של המטכ"ל," אמר לו שחם. "אמנם היא נוגדת את דעתך, אבל כחייל עליך לבצע אותה." (18) 

הנהגים היו קושי נוסף של שאלתיאל. שחם לא גילה לנהגי השיירה לאן הם אמורים לנסוע: גוש-עציון נחשב למקום שלא חוזרים ממנו. הנהגים, חברי קיבוצים שהגיעו לירושלים ב-25 במארס מתל אביב, התיישבו במכוניותיהם למחרת עם שחר. ליד מחנה שנלר, כדי לחזור לתל אביב. ישבו וחיכו. אחרי שמונה בבוקר הודיע להם האחראי לשיירות מטעם המחוז, חבר קואופרטיב "אגד" משה טוכרמן. שהכביש חסום ליד שער-הגיא: אחר-כך נרמז להם שלא ייסעו ישר לתל אביב אלא יסטו בדרכם להר-טוב. רובם התנגדו לסטייה זאת, ואחד הנהגים אמר: "לקיבוצי האזור שלנו, עמק הירדן, היו אחת-עשרה משאיות משוריינות. שתיים מהן הושמדו בשער-הגיא לפני יומיים. בירושלים יש חמש משאיות כאלה. אם תושמדנה גם הן בדרך להר-טוב, יינזקו גם עמק הירדן וגם השיירות לירושלים, שהמשאיות שלנו פעילות בהן." על-פי בקשת שחם מינו הנהגים ועדה של שניים למשא-ומתן: יונה גולני מבית-זרע ואורי שאר-ישוב (שאריק) מבית-השיטה. לגולני ולשאר-ישוב אמר שחם את האמת: היעד הוא גוש-עציון, ואם הם לא יקבלו את הדין ולא ישפיעו על חבריהם לנסוע אל היעד לא יקבל הגוש את הסיוע החיוני. "אם אתם לא תסייעו לקיבוצי הגוש, לא תוכלו לדרוש סיוע כשתהיו אתם במצוקה," אמר שחם. "אני לא מהסס לומר לכם שהשיירות עולות לירושלים (רק) מפני שאתם נוסעים. אם אתם תפסיקו לנסוע, לא יהיו שיירות לירושלים." השניים שוכנעו ושכנעו את חבריהם. חמישים ושלושה נהגי משאיות היו בשיירה, ועשרים ושניים מהם היו חברי קיבוצים. העמסת המשאיות, שהתחילה ב-26 במארס אחרי הצהריים, הסתיימה לפנות בוקר בשבת, 27 במארס. (19) 

אנשי קואופרטיב "אגד" סירבו לנדב ארבעה אוטובוסים משוריינים להסעת מאה שלושים ושישה אנשי פלוגה ירושלמית לגוש-עציון ולהחזרת הפלוגה ששהתה בו מתחילת המלחמה. שניים ממנהלי "אגד" אמרו לשחם: "כבר איבדנו יותר מדי אוטובוסים." 

"אתם חברי ההגנה וזאת פקודה," אמר להם שחם. 

"אנחנו חברי 'אגד'," ענו לו שני המנהלים. 

שחם שלח מברק לידין. ידין דיווח לגלילי. גלילי הודיע לבן-גוריון: "קיבלתי מברק מירושלים כי הנהלת 'אגד' אסרה על סניפיה בירושלים להסיע מכוניות 'אגד' בשיירה זו. הסיבה, השבוע נחבלו והוצתו כשתיים-עשרה מכוניות שלהם, ואין כיסוי לנזקים הכספיים." גלילי הציע לכן-גוריון להתחשב בחברי "אגד", כדי "שהקואופרטיבים (לא) יסרבו לשרת צלורכי החרום," ומהנהלת "אגד" דרש לשנות את החלטתה והבטיח לה שההגנה תשתתף במימון הנזקים. אבל אנשי "אגד" הירושלמים לא נענו לדרישתו. פקודיו של שחם החרימו בכוח את האוטובוסים המשוריינים, והובילו בהם כאסירים את שני המנהלים וכמה נהגים, נהג לכל אוטובוס. (20)

 

 

 ___________ 

בשבוע הבא: איחור של ארבע שעות בהתייצבות כוחו הפלמ"ח למבצע; אי-התחשבות במידע שהערבים מתוכננים להשמיד את השיירה; אי-עמידה בלוח הזמנים של חזרת השיירה מגוש-עציון לירושלים; אי-ביצוע של תוכנית למנוע הקמת מחסומים על הכביש; השתתפות עריקים בריטים בכוח הערבי.

 

 

הערות

 

1.א"מ, מכתב מאדי ג'ייקובסון לג'וזף כהן, 1 באפריל 1952. תיאור מעורבותו 'סל ג'ייקובסון ופעולותיו מבוסס על עדות זו ועל ספר זיכרונותיו הנ"ל של טרומן. 
2. א"צ, ידיעות טנא, וקטור, 22 בפברואר 1948. 
3. FRUS – 1948 Vol. 5, pp. 631-33 
4. שם, עמ' 657-655. 
5 . Cohe Mickael, Israel and the Great Powers, Prinston Univ. Press 1982 p. 354, n. 35 
6. יצחק לוי, "תשעה קבין", שם, עמ' 441. 
7. 678 FRUS – 1948 Vol. 5 pp. 
8. שם עמ' 746-745, 750-749. 
9. ת"מ 254, א. אפשטיין אל חברי הנהלת הסוכנות היהודית, 5 במארס 1948. 
10. א"צ, ידיעות טנא, וקטור, 8 במארס 1948. 
11. הארץ, 22 במארס 1948. 
12. הנשאי השביעי של ארה"ב _1837-1829), דמוקרט, הנשיא הראשון שמוצאו לא היה מהאריסטוקרטיה המזרחית, אלא מהעם הפשוט. 
13. מזכיר הנשיא, מתיו קונולי. 
14. ראה מראה מקום 1. 
15. ת"מ 269, שיחת ג. רופר – ו. הילמן 11 במארס 1948. 
16. FRUS – 1948 Vol. 5 pp. 728-729 
17. שם, עמ' 737-729. 
18. ורה ויצמן, שם, עמ' 205. 
19. טרומן, שם, עמ' 166. 
20. חיים ויצמן, מסה ומעש, עמ' 455. 
21. ת"מ, הערת העורך, עמ' 474. 
22. אבא אבן, ישם, עמ' 356.1

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"