العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

שיירת נבי דניאל (ו') "הצבא הבריטי - תקוותנו היחידה"

 

 

1. "התפללו והילחמו"

 

לפני שנסוגו שחם וזמיר לגוש-עציון ביקשו שניהם פעמים אחדות במכשיר הקשר מהמפקדה בירושלים לקרוא לעזרת הצבא הבריטי, וטפר חזר על בקשה זאת מבית-הקיץ הנצור. מאחר שהבריטים הודיעו מראש שלא יסייעו לשיירה אם תיקלע לסכנה, חששו מפקדי ה"הגנה" מפני התנאים שיציגו. אבל לא הייתה להם ברירה. איש המחלקה המדינית של הסוכנות, ליאו כהן, ביקש מהרב הראשי, יצחק הלוי הרצוג (1) לעשות מעשה. מטעמי פיקוח-נפש טלפן הרצוג בשבת לנציב העליון. שאלתיאל הודיע לטפר במכשיר הקשר: "מאמצים להזיז את הצבא. עליכם לבחור מקום ולהחזיק מעמד. ברכת עידוד מהרב הרצוג העושה להצילכם: 'אחינו היקרים, חיזקו ואימצו וישועת השם כהרף-עין. התפללו והילחמו. במהרה תיוושעו. אחיכם, יצחק הלוי הרצוג,'" בנו של הרב, חיים הרצוג, מנהל אגף הביטחון בסוכנות, (2)ביקש עזרה מראש המודיעין בארץ-ישראל, סגן אלוף אוסקר נורמן, מסגן המזכיר הראשי, ויוויין פוקס-סטרנגווייננ, ומידידיו מן המשטרה. הבריטים הבטיחו לשקול סיוע, ולא מיהרו להחליט. שאלתיאל הזעיק את קצין-הקשר של ה"הגנה" עם הבריטים, יוסף שני. פקודו של שני, משה הילמן, טלפן אל ידידו, סרן הווארד, ששירת בעיר העתיקה. "אני תקוע בעיר העתיקה ואינני יכול לסייע," התנצל הווארד. 

"הבטחת", לחץ הילמן. 
"אנסה", השיב סרן הווארד. 


בשעה שבע ועשרים בערב דיווח שני לשאלתיאל: "הילמן התקשר עם הווארד. המפקדה הצבאית בישיבה. בשעה הקרובה יחליטו. הם יודעים שכוחותינו התבצרו בשני בתים (3) משני צדי הכביש, ו(יש) מכוניות ריקות על הכביש. נודע להם על מיקוש רב. יש נטייה לצאת." אחרי שעות אחדות הודיע הווארד להילמן שראשי השלטון והצבא אינם מסכימים לחלץ את השיירה, אך הם יסייעו בתיווך. המשא-ומתן בין ה"הגנה" ובין הבריטים היה ממושך ומייגע. (4) דוד שאלתיאל שלח לזמיר מברק-ייאוש: "אין סיכויים ליציאת הצבא גם מחר. מציע שנית נסיגה בחשיכה, בעזרת כוח מגוש-עציון." (5) 

כשנודע בירושלים שהשיירה נעצרה. שלח שאלתיאל מברק ליגאל ידין: "זרז שליחת אווירונים לפעולה. שלח יותר ויותר אווירונים עם ציוד כבד." (6) במטוס שנשלח לגוש ישב עוזי נרקיס. המטוס חג מעל לשיירה הלכודה וחזר לתל אביב, ונרקיס דיווח לידין, לאלון ולרבין על מצב השיירה. (7) במלאי של שירות-האוויר לא היו פצצות. נרקיס, עמוס חורב (שעשה את השבת בתל אביב) ואחד הטייסים, נכנסו אל בית-המלאכה של התעש במחנה שרונה (הקריה) ולקחו ממנו גלילי-מתכת, מלאים בחומר-נפץ במשקל עשרים קילוגרם, עם מנגנון הצתה והשהיה. כדי שתתפוצצנה הפצצות הפרימיטיביות הללו ברגע המתוכנן, היה על המטיל לזרוק אותן מגובה מסוים. (89יצחק הננסון חג במטוסו מעל לבית הנצור וזרק שתי פצצות על חורשת זיתים. "מיד ברחו משם כמאה ערבים," דיווח הננסון. "פתחנו באש מהברן, אולם הברן נעצר. ירדנו בכפר עציון, החלפנו את הברן, מילאנו דלק... המראנו שוב למקום השיירה. גמרנו את הכדורים על ריכוזי הערבים וחזרנו לבסיס (בשדה-דוב). לפני שיצאנו ביקש מפקד השיירה להתקשר מיד עם הבסיס, ולשלוח עוד אווירון עם פצצות." (9)

 

 

2. "ייאוש השתלט על כולם"

 

מ-27 במארס בצהריים, ועד למחרת אחרי הצהריים, ירו מטוסי שירות-האוויר על בית הקיץ וזרקו פצצות על התוקפים, וחבילות תחמושת, ציוד ומזון, אל חבריהם הנצורים. חלק מהחבילות נפלו הרחק מהבית. ההפצצות והיריות העלו את המורל של הנצורים והפחידו את התוקפים, אף שמספר נפגעיהם לא היה רב. 

בבית הקיץ היו שני חדרים גדולים, חדר-מדרגות, מרתף ובו בור מים, ועלייה עם פתח לגג. מהחצר הובילו מדרגות אל הגג. את המרתף גילו הנצורים רק בלילה, ואת בור המים גילו למחרת. בשעה שבע ושלושים בערב כתב אהרן גלעד בפנקסו: "ייאוש השתלט על כולם. אימת מוות וחוסר תקווה מורגש בין האנשים. עוזרי ואני החלטנו, בכל-זאת, לנסות לפרוץ את שרשרת הערבים המקיפה אותנו ולהגיע לעציון. לפני הניסיון להסתלק אני הולך לברר מה סיכויי העמידה שלנו, ואם יש סיכויים, לארגן משהו בתוך המהומה." (10) 

כשהתקרבו הערבים אל המשאית של הנהגים, יונה גולני ודוד אידלסון, חברי קיבוץ בית זרע, נפרדו השניים זה מזה והתחבקו לפני המוות הוודאי. פצצה שנזרקה מאחד המטוסים הבריחה את התוקפים, ואחד המשוריינים חילץ את שניהם מהמשאית והביא אותם לבית הנצור. כך תיאר גולני את הבית: "על-יד הפתח ערימה של כלי-נשק וחגורות עם כדורים; בתוך הבית אפלה וגוש עצום של אנשים, שוכבים צפופים זה ליד זה. התקרבתי לגוש ושכבתי גם אני." (11) 

לפנות ערב-פקד זמיר על טפר: "החזיקו מעמד עד חשיכה. אם עד אז הצבא לא יגיע, השתדלו לחזור לכפר עציון ברגל." (12) טפר הודיע לאלון ולזמיר בגוש-עציון, ולשאלתיאל בירושלים, שפקודיו אינם יכולים להגן על לוחמי החי"ש חסרי הנשק. שידוריו נקלטו בתל אביב. אלה התשדורות ששלחו זמיר לשאלתיאל ושאלתיאל לידין, בין שעה 7 לשעה 8 בערב: "אם לא תגיע עזרה תוך חצי-שעה אין כל תקווה." "לשיירה אין תקווה אם לא תגיע תחמושת." "מהשיירה מודיעים שאי-אפשר להמשיך הלאה ודורשים תכף ומיד שני אווירונים וצבא (בריטי). מודיעים מהשיירה שאם לא ייצאו מיד, לא יהיה את מי לקחת לירושלים." "מהשיירה: הצבא (הבריטי) תקוותנו היחידה." (13) 

שוב קראו אנשי ה"הגנה" הירושלמים לעזרת הבריטים, במישרין וגם באמצעות הצלב האדום: שוב טלפן הרב הרצוג ללשכת הנציב העליון. קולונל הרפר הודיע כי הוא לא ישלח חיילים אל הסכנה בלילה, והבטיח: מחר ישלח חיילים, והם יאסרו את הנצורים למראית עין, וכך יחלצום. ויחלצו גם את המשוריינים. (14)

במוצאי-שבת הקיפו המשוריינים את בית הקיץ כחגורת הגנה, וכיתת החי"ש של איתן שמשוני בנתה עמדת אבנים על גג הבית, הציבה בה מקלע ורובים, וירתה בערבים שניסו להסתנן אל הבית. יוסף (רוד'ו) זילברג פיקד על עמדת הגג. נערות בפיקוד משה כהן טיפלו בפצועים, ניקו את כלי-הנשק, מילאו מחסניות בכדורים, וסייעו בבניית העמדה. נהגים, סטודנטים מהחי"ש וחברי הקיבוצים מגוש-עציון, איישו את העמדות מחוץ לבית. "יא ג'מעא, עלו ושיחטו אותם. יש שם בחורות יפות. ומי שיהיה גיבור ויגיע ראשון לבית יקבל בחורה!" צעקו הערבים. "אנשי ה'הגנה', איפה אימא שלכם, איפה בן-גוריון, שיבוא להציל אתכם? עוד מעט אנחנו מתחילים לשחוט!" הצעקות נמשכו שעות. אורי פינקרפלד, חבר רבדים, זחל אל עמדה ערבית מאחורי סלע וזרק רימון. הצועקים נהרגו. (15) בבוקר נבלמו ההסתערויות. הערבים שדדו את המכוניות הנטושות ושרפו אותן.

 

 

 

3. מכתבו של ערבי

 

הרי קטע ממכתבו של ספר ערבי שהצטרף ללגיון העבר-ירדני: "בשבת התאספו הרבה אנשים בחברון וחיכו לפקודה לצאת ולעזור. הצטיידתי בשני רובים קנדיים ובמאתיים כדורים ואקדח עם שבעים וחמישה כדורים, שקניתי היום, והתכוונתי לצאת עם הלוחמים. המפקדה הכניסה עשר משאיות, ובתוכן נסעו הלוחמים... נסענו והגענו למקום הקרב. ירדנו מהמכוניות והתייצבנו לפני מפקד התוקפים. השתתפתי במערכה משעה 4 אחרי-הצהריים עד חצות. אז סעדנו ארוחת ערב. 

"האוכל הגיע עד מקום המערכה. ב-4 לפנות בוקר היה קר מאוד, אבל הרגשתי כמו בליל קיץ. ב-4:30 נתקבלה הפקודה להסתער ולהתקיף... נודע למפקדה שהיהודים התבצרו בבית עזוב, ומשם המטירו אש קטלנית עלינו ממכונות-ירייה וממרגמות. ואז הופיעו בשמים שני אווירונים יהודיים וזרקו תחמושת לנתקפים. לרוע מזלם של היהודים, התחמושת לא נפלה למטרה. כמה לוחמים (ערבים) התקרמו למקום החבילות שנפלו, לקחתן. האווירונים המטירו עליהם אש ממכונות-ירייה ופצצות. כמה לוחמים נפצעו פצעים קלים. הלוחמים המטירו אש על האווירונים, שהסתלקו משמי המערכה." (16) 

במוצאי-שבת, 27 במארס הציע יעקב יניב (ראש הרכש במחוז ירושלים) לשאלתיאל ששני עריקים מהצבא הבריטי, המסייעים ל"הגנה" בירושלים יתחזו כשוטרים, ייסעו יחד עם יהודים שיתחפשו לבריטים, אל הבית הנצור במשוריין משטרתי, וינסו לחלץ את הלכודים. שאלתיאל הגדיר את הצעתו כ"מטורפת" ודחה אותה. (17)

 

 

 

 

__________ 

בשבוע הבא: למרות התחייבותו של טרומן לויצמן, נסוגה ארצות הברית מתמיכתה בהקמתה של מדינת ישראל; באותו שלב רק ברית המועצות תמכה בהקמת המדינה; בהיותו ראש ממשלה, הבין יצחק רבין שהמחדלים הצבאיים שהוא היה אחראי להם גרמו לנסיגתה של ארה"ב מהחלוקה; הערבים השיגו את מטרת מלחמתם, לאחר הכ"ט בנובמבר.

 

 

הערות

 

1.א"מ, מכתב מאדי ג'ייקובסון לג'וזף כהן, 1 באפריל 1952. תיאור מעורבותו 'סל ג'ייקובסון ופעולותיו מבוסס על עדות זו ועל ספר זיכרונותיו הנ"ל של טרומן. 
2. א"צ, ידיעות טנא, וקטור, 22 בפברואר 1948. 
3. FRUS – 1948 Vol. 5, pp. 631-33 
4. שם, עמ' 657-655. 
5 . Cohe Mickael, Israel and the Great Powers, Prinston Univ. Press 1982 p. 354, n. 35 
6. יצחק לוי, "תשעה קבין", שם, עמ' 441. 
7. 678 FRUS – 1948 Vol. 5 pp. 
8. שם עמ' 746-745, 750-749. 
9. ת"מ 254, א. אפשטיין אל חברי הנהלת הסוכנות היהודית, 5 במארס 1948. 
10. א"צ, ידיעות טנא, וקטור, 8 במארס 1948. 
11. הארץ, 22 במארס 1948. 
12. הנשאי השביעי של ארה"ב _1837-1829), דמוקרט, הנשיא הראשון שמוצאו לא היה מהאריסטוקרטיה המזרחית, אלא מהעם הפשוט. 
13. מזכיר הנשיא, מתיו קונולי. 
14. ראה מראה מקום 1. 
15. ת"מ 269, שיחת ג. רופר – ו. הילמן 11 במארס 1948. 
16. FRUS – 1948 Vol. 5 pp. 728-729 
17. שם, עמ' 737-729. 
18. ורה ויצמן, שם, עמ' 205. 
19. טרומן, שם, עמ' 166. 
20. חיים ויצמן, מסה ומעש, עמ' 455. 
21. ת"מ, הערת העורך, עמ' 474. 
22. אבא אבן, ישם, עמ' 356.1

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"