العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

השמאל בעד ארץ ישראל השלמה

 

 

 

 1.הכ"ט בנובמבר הערבית

 

התחזקות הישוב העברי וגידול מספר העולים, במחצית הראשונה של שנות השלושים, הטרידו את מנהיגי הערבים, והם החליטו לבטא באלימות את אי-שביעות רצונם מן המפעל הציוני ומן הפיחות המתמיד במעמדם, כפי שהם נהגו לפני כן ואחרי כן, עד כתיבת שורות אלה. "המרד הערבי" שהתחיל, באפריל 1936, כהתפרצות ספונטנית, אך כתוצאה מהסתה, התגלגל ללוחמה מאורגנת, והפתיע את ראשי מערכת הביטחון של הישוב העברי ואת השלטונות הבריטיים, שהיו מנותקים מן המציאות הביטחונית. חודש אחרי שפרץ המרד, העריך בן-גוריון, בישיבת הנהלת הסוכנות, שהמרד הערבי הוא תולדה של הפחד מפני התעצמותם של היהודים. (1) בהתמודדות של שנות השלושים היו הערבים בעמדת נחיתות. לא היה להם מנהיג-על מלכד, כוחם הצבאי היה מועט וחסר להם גיבוש חברתי ולאומי. לא רק היהודים והבריטים, גם מנהיגי הערבים לא הבינו שהתסכול של בני עמם עתיד להתפרץ. הם גם לא הבינו שרק מערכת ביטחון יעילה עשויה לסייע להם לנצל את ההתפרצות הזאת להשגת מטרתם, לאלץ את בריטניה להסיר את חסותה מהישוב העברי, וכך להביא לחיסולו; מאז תחילת ההתיישבות הציונית בארץ ישראל (1881) לא הייתה לערבים הארץ-ישראלים מערכת ביטחון כזאת, לכן התאפיין תפקודם בחוסר יעילות. 

(בשנות השמונים כבר למדה המנהיגות הפלשתינית, בראשותו של יאסר ערפאת, לנצל את האינתיפאדה, והשיגה ב-1993 את ה"כ"ט בנובמבר" הערבית: "הסכמי אוסלו". בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 הם פעלו ביעילות באינתיפאדה השנייה, וכפו על ראש ממשלת ישראל, אריק שרון, לברוח מגוש-קטיף. ב-2014 הם התמודדו עם צה"ל, כשווה בין שווים, במבצע "צוק איתן", למרות נחיתותם בכל המדדים הצבאיים, וסיימו את העימות בתיקו, (שמשמעותו בסוג זה של לחימה – ניצחון גדול). 

במחצית השנייה של שנות השלושים, הביא שילוב הטרור הערבי נגד הבריטים עם פיגועי הטרור נגד היהודים, למעֵין ברית צבאית בלתי כתובה בין היהודים לבריטים. מלחמה נגד הבריטים הייתה למעלה מכוחם של הערבים, ומלחמתם נגד היהודים חייבה התערבות בריטית. הערבים הפלשתינים ארגנו כינוסי תמיכה, במדינות מוסלמיות, אבל העולם המוסלמי לא נתן להם את מלוא התמיכה (כשנקלע הישוב העברי למצב דומה, אחרי מלחמת העולם השנייה, מִקדו מנהיגיו את המאבק בבריטים, והצליחו, משום שפתחו "חזית שנייה" נגד בריטניה בממשל האמריקני ובדעת הקהל האמריקנית, וקיבלו את מלוא התמיכה מיהודי התפוצות. ראה להלן בפרקים הבאים בסדרה זאת).

 

2."הצהרת בלפור הערבית"

 

המרד היווה אסון צבאי לערביי ארץ-ישראל. בשלב הראשון שלו היה נדמה שהוא מצליח; הפלשתינים שלטו למעשה על רוב המרחב הכפרי של ארץ-ישראל ועל הערים הערביות, והבריטים, אנשי צבא- סדיר שגרתיים, לא הצליחו לדכא את המלחמה הזעירה, שאת אופייה לא הבינו. (כפי שצה"ל לא הבין במלחמת לבנון הראשונה ב-1982; בחמש עשרה שנות הלחימה הזעירה בחיזבאללה בין 1985 ל-2000; במלחמת לבנון השנייה ב-2006, ובמבצע "צוק איתן" ב-2014) אבל פעילותו של אורד וינגייט (ראה להלן) והשפעתו על מערכת הביטחון הבריטית בארץ-ישראל, החזירו את היוזמה לשלטונות, והם חיסלו את הכוח הצבאי של הפלשתינים. אמנם, לקראת מלחמת העולם השיגו הפלשתינים את מבוקשם, וממשלת המנדט פרסמה את "הספר הלבן", שהיה מעין "הצהרת בלפור הערבית", שמשמעותה הייתה הבטחת מדינה על כל שטחי ארץ-ישראל אחרי עשר שנים, אבל גרעיני הכוח והארגון שלהם כבר התפוררו, סכסוכיהם הפנימיים גברו. והם השקיעו את מאמציהם בחיסול יריבים מבית. אנשי המופתי הירושלמי, חג' אמין אל-חוסייני, רצחו רבים מיריביהם, והוציאו אחרים אל מחוץ למעגל הפעילות הפוליטית. (2) את מחיר "הצלחותיהם" בתחום זה הם שילמו ב-1948. 

העוצמה הצבאית של הישוב העברי, לעומת זאת, גברה בתקופת המרד הערבי. במחצית השנייה של שנות השלושים עלו לארץ-ישראל יהודים רבים עם הון מגרמניה (העלייה החמישית) והביאו לה שגשוג כלכלי. פיגועי הטרור לא שברו את רוחם של אנשי הישוב, ובהתמודדויות עם הערבים התפתחו במסגרת ה"הגנה" כוחות ניידים, שהתמחו בלוחמה זעירה, ביצעו פשיטות, יצאו אל מחוץ לגדרות הישובים ופגשו את החוליות של הערבים עוד בדרכן אל יעדי הפיגועים או בבסיסיהן. הכוחות האלה צמחו בתהליך של מרד, ללא תכנון מראש, ללא תיאום, במקומות שונים. (3) היחידות הראשונות מסוג זה היו "הנודדות", שפעלו בכל הארץ, בשיטות ובאמצעים פרימיטיביים ומוגבלים. "הנודדת" הבולטת ביותר פעלה בהרי ירושלים, בפיקוד אליהו כהן (בן-חור) ויצחק לנדוברג (שדה), במחצית השנייה של שנת 1936. שדה ובן-חור הפיקו לקחים מפעילות "הנודדות", והקימו ב-1937, במסגרת ה"הגנה" ומטעמה, את פלוגות-השדה (הפו"ש) שהיו יחידות נודדות בפיקוד ארצי. ב-1938 הקימו הבריטים וה"הגנה" את "פַּלְגות-הלילה המיוחדות" (S.N.S. ) בפיקודו של וינגייט.

 

 3. הקצין ההזוי וינגייט

 

הקצין הבריטי, צ'רלס אורד וינגייט, הוצב בארץ-ישראל בתפקיד של קצין-מודיעין זוטר, בדרגת סרן, עם רעיונות לא שגרתיים ונטיות ציוניות. מפקדיו בירושלים, קצינים סדירים ושמרנים, ראו בו אדם הזוי והתעלמו מרעיונותיו, וגם ראשי הסוכנות היהודית וה"הגנה" הסתייגו ממנו בתחילה, אך הממונה הישיר עליו בצפון הארץ הניח לו לפעול כרצונו, בתחילה בקנה-מידה מצומצם. כשפעל וינגייט בגזרת צינור-הנפט בעמק-יזרעאל נקשרו יחסיו האינטימיים עם ה"הגנה" ועם הישובים העבריים. ידידות מיוחדת קשר וינגייט, חובב התנ"ך, עם הקיבוץ הדתי טירת-צבי שבעמק בית-שאן. בעלי האסכולות השמרניות ב"הגנה" יכלו להתעלם, זמן מה, מרעיונותיהם של מפקדי הפו"ש, יצחק שדה, אליהו בן-חור, יהושע גלוברמן, ואחרים, אך לא מווינגייט. (4) הוא סייע ללגיטימציה של כמה שינויי תפיסה ומבנה שהתחוללו ב"הגנה" בשלוש שנות ה"מאורעות" (1936 – 1939, אך הוא גם אשם, במידה רבה, בקיבעון הלוחמה הזעירה והטרור-אנטי-טרור של ה"הגנה", שהיו לאתוס יסוד לא רק בפו"ש, אלא גם בפלמ"ח, לפחות עד אמצע מלחמת העצמאות. את נזקיו הבלתי הפיכים של קיבעון זה משלם צה"ל, עד כתיבת שורות אלה, במחצית העשור השני של המאה ה-21, אף כי את ההתמחות בלוחמה זעירה הוא נטש, וגם על כך הוא משלם. 

בהתמודדויותיה עם הערבים אימצה ה"הגנה" את שיטות ההגנה ההתקפית; הניידות; השליטה בלילה; פעולות הגמול והמנע, והלחימה בשטח האויב. היא ניסתה לטפח אליטה לוחמת כגרעין של צבא מקצועי, ארגנה את הישובים כבסיסי כוח צבאי, הרחיבה את אימוני השדה, בנתה מסגרות גושיות יעילות, הרחיבה את המודיעין במגזר הערבי, והגדילה את סמכויות הפיקוד הארצי שלה. ה"הגנה" נהפכה למסגרת צבאית חצי סדירה, בעלת תורת לחימה זעירה, ולוחמי הקו הראשון שלה התמחו בפעולות גמול ובטרור נגדי. אחדים בממסד ה"הגנה" וכמה מנהיגים פוליטיים התנגדו לשינויים אלה, אבל המציאות הייתה חזקה מן הדפוסים, וליצחק שדה ניתנה אפשרות ליישם את תפיסותיו.

 

4. אצ"ל הניע מהפכה בהגנה

 

גם לפעילות הנפרדת של האצ"ל בימי "המאורעות" הייתה השפעה על ה"הגנה". באפריל 1931 התפלג סניף ה"הגנה" בירושלים. אחדים ממפקדיו, בראשות אברהם תהומי, שהתאכזבו מתפקודו הלקוי של הארגון במאורעות 1929, הקימו את "ארגון ב'". לאחר זמן מה הצטרפו לקבוצת תהומי אנשים מתנועת בית"ר ומהמפלגה הרביזיוניסטית, וכמה מראשי תנועת הספורט "מכבי", והקימו את "הארגון הצבאי הלאומי", שמנהיגו היה זאב ז'בוטינסקי ושלא קיבל את מרות המוסדות הלאומיים. בתחילת "המאורעות", כאשר האסטרטגיה של ה"הגנה" הייתה דפנסיבית בלבד, ביצעו אנשי האצ"ל פיגועים בערבים. מנהיג-העל שלהם, זאב ז'בוטינסקי, שפעל בחו"ל, השמיע נאומים וכתב מאמרים בגנות ההבלגה. הוא טען שממשלת המנדט "ביישה את הנוער שלנו, ניאצה אותו, כאשר הכריחה אותו לשחק תפקיד של מוגי-לב. רק עקב מדיניותה של ממשלת ארץ-ישראל נאלץ הנוער העברי להבליג, שאם לא כן, יתנגש בצבא הבריטי... בארץ-ישראל יש צעירים, בין אם בשמאל או בימין, שאינם פוחדים בפני התנגשות עם חיילים בריטים, שמכריחים אותם לשחק תפקיד של מוגי-לב". (5) יהודים לא מעטים העדיפו פיגועים לא נקודתיים על-פני חוסר תגובה מתמשך, והתייחסו אליהם באהדה, ובשמאל הציוני התחזקו האקטיביסטים. האצ"ל נטש את תפיסת הצבא הסדיר של ז'בוטינסקי, וגם הוא הקים חוליות של לוחמה זעירה. אפשר לומר שהייתה הפריה הדדית והתחרות תוך כדי יריבות, בתחילה בין הפו"ש לאצ"ל ואחר-כך בין הפלמ"ח לאצ"ל וללח"י. הפרייה הדדית זאת יצרה תהליך של רביזיוניזציה בתפיסת הביטחון של בן-גוריון וחבריו, ולמרות ביקורתם החריפה על ז'בוטינסקי, הם אימצו את תפיסתו הביטחונית.

 

5. דרוש צבא ממש

 

בסוף שנות השלושים הייתה ה"הגנה" ארגון שונה מזה שהייתה בתחילתן. במאמר שפרסם בקיץ 1938 כתב אליהו גולומב: "אנחנו זקוקים לכוח – ולא חשוב לי איך נקרא לו – לכוח יהודי, המוכן והמצויד והמוכשר והמאומן למלא תפקידים מכריעים יותר בזמנים מכריעים יותר". הוא טען שהישוב העברי זקוק לא למיליציה וליחידות של לוחמה זעירה, אלא לכוח צבאי ממש שיהיה כפוף לא לבריטים אלא להנהגת הישוב. (6) למרות שגולומב היה האיש שקבע את ההתפתחויות בתחום הביטחוני, הוא לא יישם את מה שקבע כחיוני. הוא מת בשנת 1945, ובשנים הקריטיות, לפני מלחמת העצמאות, לא היה מי שיישם את כוונותיו. בשנות השבעים אמר ישראל גלילי שהפו"ש "היה גרעין אינטנסיבי, במסגרת צבאית אקסטנסיבית. קבוצת אנשים פיתחה חושים ערים, כמעט מקצועיים, לנושאי-ביטחון. זה היה תמריץ ל"הגנה" ולהתפתחות סמכות של פיקוד ארצי". (7) / אבל בשנות השלושים היה גלילי אחד מעסקני הביטחון שלא רצו שה"הגנה" תיהפך לצבא מקצועי. בכינוס של אנשי הפו"ש, בינואר 1939, הוא דיבר על "סכנת הפרופסיונליות היתרה", ויצחק שדה הזהיר, באותו כינוס, מפני "מקצוענות טהורה וסכנת ההתדבקות מהחיילים האנגלים". (8) לא בן-גוריון טיפל ביום-יום של ה"הגנה" באמצע שנות הארבעים, אלא גלילי ויצחק שדה, בעלי התפיסות הרומנטיות.

 

6. תוצאות המרד הערבי

 

שתי תוצאות פוליטיות רבות-משמעות היו ל"מאורעות" 1939-1936 (תרצ"ו-תרצ"ט): 

א. ועדה בריטית רשמית, ועדת-פיל, המליצה (ביולי 1937) בפעם הראשונה, לחלק את ארץ-ישראל לשתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית. קשה להניח שמדינה יהודית הייתה יכולה להתקיים ולקלוט עולים רבים בגבולות שתחמה לה ועדת פיל, אך בזכותה של ועדה זו נכנס רעיון החלוקה לסדר היום המדיני ולא ירד ממנו מאז, עד שהאו"ם שחרר אותו מהתלות במולידיו הבריטים, בהחלטת 29 בנובמבר 1947. בעלי המנדט חזרו בהם, אך כבר לא יכלו להחזיר את הגלגל לאחור: רעיון-הבוסר שהגתה הוועדה המלכותית שלהם הבשיל, והיה לתוכנית אופרטיבית שהייתה ביסוד הקמתה של מדינת ישראל. 

ב. ב-1939 פרסמה ממשלת המנדט את "הספר הלבן", שמשמעותו – הבטחת מדינה לערבים אחרי עשר שנים, וליהודים אוטונומיה, בשטח מוגבל, בתוך המדינה הערבית. עד 29 בנובמבר 1947 נאבק העולם הערבי למען מימוש ההתחייבות הזאת, וכאשר ביטלה אותה החלטת האו"ם, פרצה מלחמת העצמאות. 

בהמלצות ועדת-פיל נשמע בפעם הראשונה צירוף-המלים "ריבונות יהודית" קבל-עם ועולם, וראוי לציין שהשמיעו אותו בריטים, בתקופה שרוב מנהיגי הציונים עדיין ראו בריבונות היהודית חלום רחוק, שלא כדאי לדבר עליו בקול רם לפני שיהיה רוב יהודי בארץ-ישראל. ב-30 במארס 1936 התכנסה הוועדה הפוליטית של מפא"י להתייעצות, לקראת פגישתו של בן-גוריון עם הנציב העליון. בן-גוריון שאל אם רצוי שידבר בפגישה זו "על שינוי יסודי במדיניות הארץ-ישראלית, שינוי העלול להפוך את ארץ-ישראל בקרוב למדינת יהודים". ברל כצנלסון הגיב: "אני חושש מדיבורים כאלה ברגע זה... עלינו להתרכז בדברים שאת פירותיהם נוכל לראות מיד". אליהו גולומב אמר: "השאלה המרכזית, כמו תמיד, היא בשבילנו שאלת העלייה, ובזאת אני תומך בגישתו של ברל כצנלסון". (9) כדי שיהיה רוב יהודי בארץ נדרשה עלייה חופשית, ומועמדים לעלייה היו רבים בסוף שנות השלושים. המטרה המבצעית הראשונה של מנהיגות מפא"י, שאותה ביקר בחריפות מנהיג האופוזיציה, זאב ז'בוטינסקי, הייתה אז לא העצמאות, אלא העלייה.

 

7. השמאל בעד ארץ-ישראל השלמה

 

מה היה יחסם של הצדדים הנוגעים בדבר לרעיון החלוקה ב-1937? 

הערבים דחו אותו מכל וכול. בדיעבד, נראה שהייתה זאת טעות מבחינתם, אבל באותם הימים הם לא יכלו להחליט אחרת. הרי הם חלמו על שחרור ארץ-ישראל בנוסח צאלח א-דין, שגרש ממנה את הצלבנים. בעיניהם היו הבריטים אויב והיהודים מטרד. 

הממשלה הבריטית בחנה את הרעיון של ועדת פיל, היססה זמן מה והחליטה בשלילה. סביר להניח שהיא הייתה מחליטה בחיוב, לולא התנגדות הערבים. 

במחנה הציוני התנהל ויכוח חריף בין המחייבים, בראשות דוד בן-גוריון וחיים ויצמן, ובין השוללים בתוך ההסתדרות הציונית, בראשות מנחם אוסישקין, ברל כצנלסון ויצחק טבנקין, ומחוץ להסתדרות הציונית, בראשות זאב ז'בוטינסקי. (10) עם מחנה השוללים נמנו גם תומכי בן-גוריון מובהקים, לרבות גולדה מאירסון (מאיר) (11) ושאול מאירוב (אביגור), אשר סירב להשתתף בוועדה להקמת צבא עברי ב"מדינת-פיל" (היה זה גילוי של עצמאות אצל נאמנו המובהק של בן-גוריון). (12) "ההצעה בדבר חלוקתה של הארץ, הביאה להתפרצות רגשות אהבה והזדהות חריפה של רוב הנוער הארץ-ישראלי עם ארץ מולדתו, והתנגדות חריפה לכל רעיון של התחלקות בה, עם העם השכן", כתבה ההיסטוריונית אניטה שפירא. (13) לוויכוח הזה היו, כנראה, עקבות בפילוג שחל במפא"י ב-1944, והוא מסביר את היסוסיו של בן-גוריון להסכים לחלוקה ב-1947, אף כי פעל למענה באמצעות שליח (נחום גולדמן, ראה להלן). לא היה דבר שבן-גוריון סלד ממנו יותר מאי-קבלת מרותו ופילוג בתוך מפא"י ובתנועת העבודה. 

ב-1936 החליטו ויצמן ובן-גוריון לא לדחות את הצעת החלוקה, אם היוזמה תבוא מבחוץ. באותה עמדה החזיק בן-גוריון ב-1947. ויצמן הרחיק לכת ממנו, וטען בגלוי שהחלוקה היא פתרון שאין טוב ממנו לעם היהודי (לכן הודח מתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית. ראה להלן). ההיסטוריה כאילו חזרה, אבל בין 1937 ובין 1947 נרצחו באירופה שישה מיליון יהודים. היה עוד הבדל: ב-1947-1946 קידמו את הרעיון, לא הבריטים, אלא האמריקנים, לאחר שקיבלו, באמצעות נחום גולדמן, התחייבות שההנהלה הציונית תסכים לחלוקה. שאלת חלוקתה של ארץ-ישראל בין יהודים לפלשתינים מעסיקה את כל הנוגעים בדבר גם בעת כתיבת שורות אלה. ב-77 השנים שחלפו מאז 1937 לא ירד הנושא הזה מסדר היום והתפיסות העיקריות לא השתנו. 

 

_____ 

[הפרק בשבוע הבא יעסוק בכישלון מדיניות ההבלגה של בן-גוריון ב"אינתיפאדה הראשונה" ב-1939-1936; במלחמה המשנה את כללי המשחק; בטעות הקריטית של השמאל האירופי אחרי מלחמת העולם הראשונה; בהשפעת הקומוניסטים על נשיא ארצות הברית; בבן-גוריון המבטא נאמנות לארץ ישראל השלמה; בתובנה כי טרור ואלימות משתלמים, ובתוכנית של האידיאולוג של אצ"ל ומיסד לח"י, ליצור ברית עם גרמניה הנאצית.]

 

הערות

 

 1. יוסף הלר, "במאבק למדינה", מרכז זלמן שז"ר, תשמ"ה, עמ' 19-18. 
2. אמיל גורי, מי שהיה מזכיר הוועד הערבי העליון במלחמת העצמאות והאיש שפיקד על המארב בשער הגיא ב20- באפריל 1948 ("שיירת הדמים", ראה להלן), היה אחד ממבַצעי הטרור הפנימי בשירות המופתי. 
3. אורי בן-אליעזר, "דרך הכוונת", הוצאת "דביר", 1995, עמ' 35. 
4. וינגייט חלם על מדינה יהודית עצמאית שבה הוא ימלא תפקיד ביטחוני מרכזי. 
5. יוסף הלר, שם, עמ' 161-160. 
6. אליהו גולומב, "דרכנו בהגנה", "הפועל הצעיר", 16 בספטמבר 1938. 
7. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. בהערכת התפתחות "הנודדות" והפו"ש סייעו תיקי אליהו בן-חור שבארכיון הקיבוץ המאוחד, וסדרת ראיונות עם אליהו בן-חור בשנות השבעים והשמונים. 
8. אורי בן-אליעזר, "דרך הכוונת", שם, עמ' 46-45. 
9. יוסף הלר, שם, עמ' 121-117. 
10. יצחק טבנקין ותלמידו של ז'בוטינסקי, מנחם בגין, נמנו עם מקימי "התנועה למען ארץ-ישראל השלמה", אחרי מלחמת ששת הימים. 
11. עדות למרכזיות הטריטוריה בחשיבתה של גולדה מאיר, היא עמדתה, כראש ממשלת ישראל, בתחילת שנות השבעים, כלפי האפשרות להגיע להסדר חלקי עם מצרים ולהניע תהליך של הסדר מדיני. היא דחתה את דרישת מצרים להסיג את צה"ל קילומטרים אחדים מתעלת סואץ, וזאת הייתה אחת מהעילות למלחמת יום-הכיפורים. נראה שמנחם בגין, הרביזיוניסט ואיש "התנועה למען ארץ-ישראל השלמה", שהחזיר את כל סיני למצרים תמורת הסכם שלום, היה קרוב יותר ממנה לגישה של בן-גוריון. נכונות לפשרה טריטוריאלית. 
12. ספר תולדות ה"הגנה" ב/ 2, ע' 721-716; מיכאל בר-זוהר, "בן-גוריון" א', "עם עובד", 1975, עמ' 335 - 366; יגאל עילם, "מבוא להיסטוריה ציונית אחרת", הוצאת לוין-אפשטיין, עמ' 103-88; זאב לקויר, "תולדות הציונות", הוצאת שוקן, 1977, עמ' 415-407; סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי; שמואל דותן, "פולמוס החלוקה בתקופת המנדט", יד בן-צבי, תש"מ. 
13. אניטה שפירא, "חרב היונה", (להלן, שפירא, חרב), "עם עובד", 1992, עמ' 370.

הרקלייטוס "האפל"