العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

אילן היוחסין של טרור המתאבדים

 

התרבות הערבית היום, שהיא ברובה המכריע מוסלמית, התפתחה מן המאה השביעית לספירה, לאחר הופעת מוחמד, על הענף הבדואי שהתגבש במשך אלפי שנים. החליף השני אחרי מוחמד, עומר אבן אל-ח'טאב, שהניח את היסוד לאימפריה המוסלמית, כבר הבחין בכך וקבע ש"הבדואים סיפקו לאסלאם את חומר הגלם". הבדואים, שתרבותם הייתה אלימה ולוחמנית, היו מנותקים, כמעט, מן הציוויליזציה העירונית-יצרנית-טכנולוגית במשך אלפי שנים.

במאה השביעית התפרץ הענף הבדואי ממרכז חצי האי ערב ומצפונו במטרה להשתלט על העולם. בעזרת האסלאם הצליחו מוחמד, שהיה דווקא עירוני, ויורשיו למגנט את הבדואים ולהפנות את אופיים הלוחמני למסעות מלחמה מוצלחים בתוצאתם אך דלים באיכות ביצועיהם, שרק מעטים כמותם ידועים בהיסטוריה. חוסר המתאם בין התוצאות לבין איכות הלחימה, למן קרב באדר של מוחמד ועד הכיבושים הרחוקים בצפון אפריקה, באירופה ובמזרח הרחוק, הגביר את האמונה שאללה נלחם בשביל המוסלמים ולפיכך אין אלוהים בלעדי אללה ומוחמד הוא נביאו. מלחמה ואסלאם ירדו כרוכים זה לזה לעולם, למרות שפע של פסוקי שלום בקוראן, שעה שהעולם הנוצרי קרס בחלקו המערבי והסתאב בחלקו המזרחי. זימון הופעתו של מוחמד היה הטוב ביותר האפשרי.

מוחמד הצליח במשימה שנטל על עצמו, בין היתר משום שהיו בהתפרצות ההיא זעם ותסכול קולקטיביים של תרבות גאה, שאנשיה ראו, ועדיין רואים, את עצמם כפאר היצירה, ואף על פי כן הם נדחקו במשך תקופה ארוכה, ועדיין נדחקים, לשוליים קשי היום של העולם, בעיקר בגלל נחיתות טכנולוגית.

את הזעם והתסכול האלה גיבש הנביא מוחמד באסלאם ויצר מסגרת שהמוסלמים מתקשים לפרוץ אותה. הזעם והתסכול התבטאו באופן שבו השתלט מוחמד במשך שנים מעטות על כל הבדואים בחצי האי ערב למרות המרדנות הבדואית הטבעית. זעם, תסכול ומרדנות מוּבְנים בתרבות הערבית עד היום והם לא רק סוד כוחה, אלא גם פשר חולשתה. הם הרובד היסודי המניע את לוחמת הטרור המוסלמית נגד המערב שהתפרצה בשלהי המאה העשרים, והדומה באבני היסוד שלה ללוחמת הטרור של בדואים זה כנגד זה וכן נגד הבבלים, הפרסים והרומאים בעת העתיקה, אם להזכיר רק שלוש אימפריות עתיקות שנכוו במגעיהן עם הבדואים.

ציוויליזציית הֶבֶל – הבדואים שייכים לציוויליזציית הרועים הנוודים, שאינם מכירים בגבולות ושעבורם כל העולם הוא כר מרעה. בעוד שאת הגבול יצר קין כשהקים את העיר הראשונה, ביקש הבל לרעות את צאנו בעולם כולו, שהיה לפני מהפכת ייצור המזון מרחב הציד. שום ציוויליזציה אינה טהורה כי כל הציוויליזציות היו גלומות בפוטנציה בשלבים שקדמו להן, ולאחר שיצאו מן הכוח אל הפועל התקיימו השפעות הדדיות בין הציוויליזציות.

כמו היהודים, גם הערבים שייכים לציוויליזציית הבל שהתקשתה להסתגל לעיר ולמטלותיה, אך בהבדל אחד מכריע: עוד מימי קדם נדדו היהודים בין ערי מטרופולין וספגו את תרבויותיהן. הבדואים, לעומת זאת, נדדו במדבריות של המזרח התיכון ובייחוד בחצי האי הערב וכמעט קפאו בציוויליזציה שלהם. הם הסתגלו לחיות בחום כבד שאין דומה לו בעולם, ביובש כמעט לא אנושי, בתנאים קשים מנשוא לרוב בני האדם. הם כמעט לא שינו את אורח חייהם במשך אלפי שנים. אורח חיים זה היה קרוב לאופן שבו חי האדם הקמאי לפני מהפכת ייצור המזון.

כשהחל הנביא מוחמד לפעול בתחילת המאה השביעית לספירה, לא הייתה לבדואים ברוב חצי האי ערב שום מסגרת פוליטית, לא היו ארגונים פוליטיים, לא הייתה ממשלה ולא היה שום חוק כתוב. בראש השבט עמד סיד או שיח' נבחר. השיח' היה בורר בין אנשים אך לא היו לו זכויות אכיפה. יחסים בין אנשים בתוך השבט הוסדרו על פי המנהג, ויחסים בין שבטים הוסדרו בהפעלת אלימות (ברנרד לואיס). "מושגי המרות, השררה והענישה הפומבית היו מאוסים בחברת הנוודים הערבית" (ברנרד לואיס). "משמעת, סדר וסמכות לא נמנו על האידיאלים שלהם" (Philip K. Hitti).

השבטים התפרנסו בעיקר מרעיית צאן, מתמרים, מגידול גמלים וסוסים, מפשיטות שוד על שבטים אחרים, על עיירות ועל שיירות מסחר. הללו נאלצו לשלם דמי חסות לשבטים החזקים כדי להבטיח את שרידותם. מקצת מן הבדואים עסקו גם בשוד ימי, ושדדו ספינות שהוליכו סחורה ממצרים מזרחה. עבודת אדמה, מלאכה ומסחר היו בזויים בעיניהם. תנאי החיים של הבדואים השתפרו במידת מה כאשר באלף העשירי לפני הספירה הם המציאו את אוכף הגמל שאפשר להם לשאת משאות כבדים יותר במדבר ולפתח ענף של שיירות מסחר. אורח החיים הזה עשה את הבדואים לאנשים קשוחים, בעלי כושר סבל עילאי המסוגלים לעמוד בתנאים קשים מאוד, שארגונם פרימיטיבי ולכן הם התקשו לבצע משימות מורכבות. זאת התרבות ואלו האנשים המתאימים ללוחמת טרור.

אומת המוסלמים – לפני האסלאם היו לערבים מגעים שטחיים עם תרבויות אחרות, בעיקר מגעים מסחריים שכן חצי האי ערב היה מעבר יבשתי הכרחי בין מזרח למערב, בין מצרים יוון ורומא לבין פרס סין והודו בייחוד בתקופות של יחסי איבה בין פרס לרומא וביזנץ. המערב ייבא אז מן המזרח תבלינים, בשֹמים ומשי וסיפק למזרח זהב. הבדואים היו נסיכי שיירות המדבר ובלעדיהם לא ניתן היה לקיים יחסי מסחר בין מזרח למערב. נסיך השיירות המפורסם ביותר היה מוחמד. לבדואים היו גם מרכזי יישוב קבועים אחדים ששימשו בעיקר תחנות מעבר לשיירות ומקום מגורים לסוחרים ולמובילי שיירות. המרכז המפורסם ביותר היה מכה בגלל אבן הכעבה שבה וחשיבותה הדתית לכל תושבי חצי האי – הכעבה הייתה אתר לעלייה לרגל מימים רחוקים ככל שמגיע הזיכרון ההיסטורי.

מוחמד, שעד שלב הנבואה בחייו היה מוביל שיירות שהתחתן עם סוחרת עשירה, נולד והתגורר במכה. גם יהודים ונוצרים משכילים, שדיברו יוונית והכירו את התרבות היוונית, התגוררו במרכזים. ערבים רבים התגיירו והתנצרו. על פי הקוראן מוחמד הכיר היטב גם את התנ"ך גם את הברית החדשה וגם את המדע והפילוסופיה היווניים-הלניסטיים. מוחמד לא היה בדואי אופייני. הוא השתייך לאליטה של מכה ומדינה שסיפקה אידיאולוגיה מלכדת לבדואים. המאפיינים העיקריים של התרבות הערבית הקדם-מוסלמית היו בדואיים-שבטיים-נוודים. אפילו זהותם של תושבי מכה הייתה שבטית ולא עירונית.

באלף וארבע מאות השנים שחלפו, אִסלֵם ואיחד מוחמד את הבדואים ושלח אותם לאסלם את כל בני האדם. בתקופה זו התפתחה התרבות הערבית לכיוונים שונים והיא מכילה כיום תת-תרבויות וגוונים רבים. אך הענף הבדואי-מוסלמי מן המאה השביעית נוכח בכולם, שכן מוחמד ביקש להפוך את כל המוסלמים לשבט אחד – אומת המוסלמים. במידה מסוימת הוא הצליח בכך: בחברות המוסלמיות יש יסוד מובנה אנטי-עירוני שהוא ממילא גם אנטי-טכנולוגי ואנטי-מודרני.

מאפייניו העיקריים של הענף הבדואי בשבט המוסלמי הם דלות טכנולוגית, נאמנות שבטית, מנהיגות טבעית על חבורות קטנות, התמצאות בסביבה, חוסר משמעת לאומית-ממלכתית, תקשורת מילולית מוגבלת, משולבת בנוהג להעביר מידע מניפולטיבי ("דמיון מזרחי"), קושי לנהל מערכים גדולים ומורכבים ולשלוט בהם, שמרנות והיעדר יוזמה. יאסר ערפאת הדגיש את נטייתו הבדואית בכפייה שנהג לחבוש לראשו, בדומה ללבושם של אוסמה בן לאדן וללבושם של שליטי ערב הסעודית – מולדתם המדברית של הערבים.

מלחמות גרילה – בספרו "ההיסטוריה של הלחימה" (1994) טען ההיסטוריון הצבאי הבריטי ג'ון קיגן כי תרבות היא הגורם המשפיע ביותר על אופי הלחימה. את הצבאות הערביים בעבר הרחוק תיאר קיגן כאומני ההתחמקות והדחייה לעומת האירופים השואפים להגיע מהר לשדה הקרב, להילחם ולהכריע בו. לפני האסלאם הוציאו שבטי הבדואים את עיקר האנרגיה שלהם במלחמות גרילה בלתי פוסקות עד שסוג זה של מלחמה הפך למאפיין לאומי שלהם.

מתעודות בבליות מן המאה התשיעית לפני הספירה ניתן להסיק כי שליטי האימפריה הבבלית יצאו מדי פעם בפעם למסעות עונשין נגד הבדואים אך נמנעו ממלחמת כיבוש. בשנת 25 לספירה הורה הקיסר אוגוסטוס לנציב מצרים גלוס גיוס אליוס לצאת בראש עשרת אלפים חיילים לסיור אלים בחצי האי ערב כדי להבטיח שיתוף פעולה של הבדואים ביבוא של מור ולבונה מתימן. למסע הזה נלווה הגיאוגרף סטראבו, והוא תיאר אותו בפרוטרוט בספרו "גיאוגרפיה". לפי סטראבו בגדו מורי הדרך הנבטים ברומאים והובילו אותם בדרכים עקלקלות שגרמו לרובם למות מצמא, מתשישות וממחלות. לעומת זאת בעיות צבאיות לא גרמו הבדואים לרומאים. באחד הקרבות נהרגו עשרת אלפים בדואים ורק שני רומאים. ובסך הכול נהרגו בקרבות במסע כולו שבעה רומאים. לפי סטראבו הייתה יכולת הלחימה של הבדואים בשדה הקרב עלובה בעומדם מול לגיון רומאי סדיר. למרות זאת הרומאים לא ניסו שנית להשתלט על האזור. הם העדיפו לקנות את רצונם הטוב של הבדואים במתנות יקרות ערך בייחוד בתקופות שהם לא יכלו להגיע למזרח הרחוק דרך פרס.

איש הצבא וההיסטוריון הרומאי אמיאנוס מרסלינוס, תיאר במאה הרביעית לספירה את הבדואים כלוחמים אכזריים השואפים למות במלחמה, כי, לדבריו, אין בעיניהם כבוד גדול יותר מאשר למות בשדה הקרב. לדבריו, הרומאים התרחקו מן הערבים גם כידידים וגם כאויבים. הנה כי כן נמצא מקורו של טרור המתאבדים המפיל את חיתתו על המערב מאז השליש האחרון של המאה העשרים.

מתחילת המאה החמישית לספירה שכרו שליטי האימפריה הרומית והאימפריה הפרסית שנמצאו במלחמה כמעט מתמדת, את שירותם של הלוחמים הבדואים כדי להגן על הגבולות הדרומיים של האימפריות ולהטריד את אזורי הגבול של האימפריה היריבה.

על פי המאפיינים התרבותיים הנ"ל ניתן לשער כי הערבים יתקשו להנהיג משמעת בצבאותיהם, יתקשו לטפח מפקדים בכירים מקוריים, בעלי מחשבה פתוחה ויזמים, יתקשו לגלות מנהיגות על גייסות, מנהיגות הדורשת כושר ניהולי יותר מאשר דוגמה אישית, יתקשו לקיים שיתוף פעולה בין-זרועי ובין-חיילי, ויתקשו להפעיל ביעילות אמצעי לחימה מתוחכמים. לכן הם יתקשו לנהל כהלכה מלחמות סדירות, כפי שהתקשו הבדואים במאה הראשונה לפני הספירה והעיראקים והסורים במאה העשרים ואחת אחריה. לעומת זאת הם יעדיפו מלחמות זעירות – גרילה וטרור שבהן פועלים יחידים וחבורות קטנות באמצעים פשוטים תוך ניצול מרכיבי הסביבה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
 
 

הרקלייטוס "האפל"