العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

ארגון ההגנה בוחר בדרך הטרור

 

 

 

 1."דרוש לנו מצפן פוליטי"

 

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, לא הספיק עדיין הישוב העברי לעכל את מלוא משמעותה של תוכנית המדינה הפלשתינית שהוצעה ב"ספר הלבן", וכבר היה עליו לשנות כיוון ולתמוך בבריטניה במלחמתה נגד גרמניה הנאצית. לכאורה הייתה זאת הכרעה טראגית. למעשה סייעה הכרעה זו להקמת מדינת ישראל. רוב יהודי ארץ-ישראל הבינו שעליהם לתמוך בכל מי שנלחם נגד היטלר, ובסוף 1939 הייתה בריטניה הכוח היחיד שעמד מולו. שביתת-נשק במאבק נגד "הספר הלבן" הוכרזה לכל ימי המלחמה; אף אדם לא תיאר לעצמו שהיא תימשך חמש שנים ואיש לא העלה על הדעת את ממדי השואה. (1) רבים מחברי ה"הגנה" ומחברי האצ"ל התגייסו לצבא הבריטי (אברהם שטרן וחבריו, שלא קיבלו את הדין, פרשו מהאצ"ל והקימו את לח"י, שהמשיך לפגוע בבריטים כמידת יכולתו), אבל הבריטים חישבו את המחיר שיהיה עליהם לשלם ליהודים אחרי המלחמה, וחששו להשתמש במגויסים אלה. 

ימים אחדים אחרי שפרצה מלחמת-העולם, אמר בן-גוריון, בישיבת מרכז מפא"י בתל אביב: "אנו עומדים בראשית המלחמה. כאן בארץ רחוקים עדיין משדה-הקרב, אולם מיליוני יהודי פולין, כל יום מביא להם קורבנות חדשים. (2) אם תארך המלחמה נרגיש אותותיה גם בארץ, ונעמוד בפני מצבים קשים ומסובכים. דרוש לנו מצפן פוליטי שיכוון את צעדינו בסבך האפל בו אנו נכנסים. איננו יכולים לדעת כיצד ישתלשלו הדברים, אבל דרושה לנו נקודה מאירה באופק ההיסטורי, שתורה לנו את הדרך במצבים המסובכים הצפויים לנו. בעֵיני המצפן הפוליטי הזה הוא חתירה לקראת הקמת מדינה עברית בארץ". (3) לא היה קשה להבין שתפיסה זאת, המנוגדת לתפיסת "לחשוב, לא לדבר", תגביר מאוד את התנגדות הערבים הארץ-ישראלים והעולם הערבי למפעל הציוני, ושהצגת כינון המדינה כ"מצפן פוליטי" בפומבי מחייבת בניית צבא מקצועי, שיאפשר למצפן הזה להוביל את התנועה הציונית לחוף מבטחים. לא זה מה שקרה, כי אף שבן גוריון אימץ את תפיסת הריבונות של ז'בוטינסקי, הוא עדיין לא הבין שריבונות מחייבת "קיר ברזל" –אסטרטגיה לאומית שאותה ניסח ז'בוטינסקי במאמרו המפורסם עוד בשנת 1923. 

פרופ' ישעיהו פרידמן כתב: "בשביל בן-גוריון, מדינה יהודית נהפכה להכרח היסטורי. ההתנגשות עם התנועה הלאומית הערבית הפלשתינית מזה ומשבר האמון באנגליה מזה, הביאוהו למסקנה שלתנועה הציונית אין על מי לסמוך, אלא על עצמה. הוא חרד לגורל הישוב, ומאז פרוץ מלחמת העולם השנייה ראה את השואה ההולכת וקרבה על יהדות אירופה. גיבוש הכוח היהודי והחתירה לעצמאות יהודית קיבלו משמעות חדשה". (4)

כשהביס הגנרל הגרמני, ארווין רומל, את הצבא הבריטי בלוב (במארס 1941), וסכנה נשקפה לבסיס הבריטי במצרים, לישוב העברי ולמפעל הציוני, נעזרו הבריטים, מחוסר ברירה, בלוחמי ה"הגנה", כדי לכבוש את סוריה ולבנון מידי צרפת הווישאית הפרו-נאצית. (5) במאי 1941 התנקזו שלושה אירועים שהייתה להם השפעה על תהליך צמיחת הכוח העברי: היעלמם של כ"ג יורדי הסירה, הקמת הפלמ"ח, ונפילתו של מפקד אצ"ל, דוד רזיאל, במשימה בשרותה של בריטניה. 

בל"ג בעומר תש"א (15 במאי 1941) מימשה המפקדה הארצית של ה"הגנה" את הרעיון של אליהו גולומב משנת 1938, והקימה תשע פלוגות-מחץ, כעתודה ארצית העומדת לרשות הפיקוד העליון. כך נולד הפלמ"ח. ב-18 במאי הפליגו בסירה "ארי-הים" עשרים ושלושה לוחמים, אנשי הפו"ש והפו"ם לשעבר, אחדים מהם מפקדי-שדה שהיו אמורים להיות הגרעין המבצעי של הפלמ"ח. מפקד הכוח היה צבי ספקטור, אחד ממפקדי הפו"ש המצטיינים. (6) מצוידים בנשק, בתחמושת ובחומרי-נפץ, יצאו העשרים ושלושה, יחד עם איש צבא בריטי, לכיוון טריפולי שבסוריה, כדי לפוצץ את בתי-הזיקוק ששירתו את הגרמנים. המשימה הייתה לא רק לפגוע ביעד צבאי גרמני, אלא גם לשבש את אספקת הדלק למטוסים הגרמניים שסייעו למרד של רשיד עלי בעירק, ולהכין את הקרקע לפלישת הבריטים לסוריה, אשר הייתה תחת שלטון צרפת הווישאית. 

כ"ג יורדי הסירה ומלוום הבריטי לא השלימו את משימתם ולא חזרו. עקבותיהם נעלמו. החקירה, שנמשכה ארבעים שנה רצופות, העלתה שכנראה נתפסו עשרים מהם על החוף והצרפתים ירו בהם, וארבעה נהרגו כשהופצצה סירתם בלב ים. (7) כ"ג יורדי הסירה היו למיתוס-היסוד של הפלמ"ח, בשל מותם המסתורי סמוך להקמתו, ובשל הרצון להצניע מחדלים הקשורים לפרשה זאת, בעיקר מחדלים של יצחק שדה. 

יומיים אחרי יציאת הכ"ג נהרג מפקד האצ"ל, דוד רזיאל, בהפצצה אווירית, ליד מחנה חבניה שבעירק, שבו עשה בשליחות מבצעית מטעם המודיעין הבריטי (בתקופת שיתוף הפעולה בין האצ"ל לבריטים). (8) האצ"ל לא התאושש לאחר מות מפקדו, וכמעט שלא פעל עד ינואר 1944 (כשקיבל מנחם בגין את הפיקוד עליו).

 

2. הבריטים הציעו שותפות עם לח"י 

 

אנשי לח"י המעטים המשיכו לפגוע בבריטים. בתחילת פעילותו של ארגון זה נפגש יצחק שדה עם אברהם שטרן (יאיר) ושניהם שוחחו אגב הליכה ברחוב הנביאים בתל אביב. הייתה ביניהם כימיה מסוימת; שניהם שנאו את הבריטים והאמינו בדרך הטרור. שדה, השמאלן הקיצוני, הציע לשטרן הימני הקיצוני, שחברי לח"י יצטרפו לפלמ"ח, יוותרו על מאבק אנטי-בריטי ישיר, וישתתפו בהקמת כוח צבאי מגויס שיגרש את הבריטים, בבוא היום, ויילחם נגד הערבים. נראה ששדה סבר שיש בלח"י אליטה שאפשר וכדאי להשפיע עליה, ולא רצה שהבריטים יחסלו בחורים שעשויים להשתלב בעתיד בצבא ישראל. (9) שטרן סירב. הוא לא האמין שהציונים-הסוציאליסטים יילחמו אי-פעם ברצינות נגד הבריטים, שהרי הסוציאליסטים הם ביסודם פציפיסטים-אוטופיסטים. כשבא אליו גיסו, נחמיה ברוש, בשליחות אליהו גולומב, והציע לו מסתור מפני הבריטים, אמר לו שטרן: "שני חברי נרצחו לפני ימים מספר בידי שוטרים בריטים, אחרים, שנתפסו פצועים, נתונים עתה תחת משמר. מי יודע מה צפוי להם? האם זה הרגע שאדם כמוני יחפש לו מחסה בטוח? כל רגשות החברות שלי מתקוממים בי נגד זה". (10) הבריטים הציעו לשטרן, באמצעות אנשי-קשר, לארגן יחידות גרילה שיילחמו בנאצים, אם יכבוש הצבא הגרמני את ארץ-ישראל, והוא דחה את הצעתם בטענה: "אין אנו מספקים בשר לצבא זר. ארגוננו יישאר עברי ועצמאי, על דגלו, נשקו ומפקדיו. ייעודו להילחם נגד השלטון הזר בפועל, ולא לשתף אתו פעולה נגד כובש שעלול להחליפו ביום מן הימים. אם חלילה יקרה כדבר הזה נדע להילחם בשלטון הזר החדש, בשל שליטתו במולדתנו. דבר לא ישתנה עקרונית. אם באמת רוצים הבריטים לשתף עמנו פעולה, יעשו זאת כבעלי-ברית, כשווים עם שווים. לשם כך עליהם להכיר בנו כגורם ריבוני. כוחנו יהיה גם אז עצמאי, כדי שלא תחזור התופעה של פירוק הגדודים העבריים בצבא הבריטי, אחרי מלחמת העולם הראשונה". (11) 

בתחילת שנת 1942כבר היה שטרן המפקד היחיד של לח"י שנשאר מחוץ לכלא, והבריטים החליטו לחסל אותו כדי להנחית מכת-מוות על ארגונו. הוא נלכד במקום מחבואו, נורה ונהרג. 

בדוח בריטי, "פעילות טרוריסטית בארץ-ישראל" מתוארים אירועי תחילת שנת 1942: "20 בינואר. פעילות בריונים בתל אביב נגד יהודים. סגן מפקד משטרת תל אביב ושני מפקחים נספו כשהתפוצץ מוקש על גג בית בעיר. בכרוז שמצאה המשטרה נאמר כי 'בית-הדין' של הארגון של אברהם שטרן דן אותם למוות. המשטרה הכריזה על פרס כספי למי שיסגיר אותו. כמה מחבריו נהרגו. אחרים נלכדו ונידונו למאסר. 

"...12 בפברואר. אברהם שטרן נתפס, ונורה כשניסה לברוח". (12) 

אחרי מותו של שטרן המשיכו פקודיו בפעולות נגד הבריטים, ורק מעטים הצטרפו אליהם. 

שביתת-הנשק במאבק נגד "הספר הלבן" התבטאה בהפסקת הפעולות האלימות, אך לא בתכני-המדיניות. כל שנות המלחמה חתר הישוב העברי תחת דוקטרינת "הספר הלבן", ברכישת קרקעות, בהקמת ישובים גם בשטחים שנאסרו על-ידי חוק הקרקעות, ובהבאת עולים בלתי-לגליים לארץ. (13) מאז מאי 1939 נועדו פעולות אלה לא רק להגשמת המטרות האופרטיביות המידיות, אלא גם לקידום המטרה הפוליטית הסופית בטווח הנראה לעין.

 

 3. ללמוד את תורת הצבא הסדיר

 

שלוש מטרות היו לבני הישוב העברי שהתגייסו לצבא הבריטי: הראשונה, ללמוד את תורת הצבא הסדיר ולרכוש ניסיון בלחימה מודרנית לקראת הקמת הצבא היהודי העצמאי. השנייה, לקבל גמול מדיני אחרי המלחמה. השלישית, ובמקום האחרון, להשתתף במלחמה נגד היטלר. שנים-עשר יום אחרי שפרצה מלחמת העולם אמר בן-גוריון בישיבת מרכז מפא"י: "האנגלים צריכים לדעת ולהרגיש שאנו מהווים גורם עצמאי, וכגורם עצמאי נקים בראש ובראשונה צבא יהודי... אנחנו צריכים להיות מוכנים לעזור ככל אשר תשיג ידנו לצבא הבריטי, אולם אף רגע אין אנו רשאים לשכוח את החשבון הציוני. יחידה מעורבת (יהודית-ערבית) מעמידה בסכנה את המטרה אשר לשמה אנו רוצים להתגייס לצבא. מטרתנו אנו אינה מלחמה, אלא הקמת מדינה יהודית, ולשם כך צבא יהודי". (14) כשאמר זאת בן-גוריון, לא גורל יהודי אירופה עמד לנגד עיניו, אלא השגת מטרותיו בארץ ישראל. 

מפקדי הצבא הבריטי, שלטונות המנדט והממשלה בלונדון, לא עודדו את יהודי ארץ-ישראל ואף הפריעו להם להתגייס, מפני שידעו מה כוונותיהם, שהרי היה להם ניסיון עם היהודים ממלחמת העולם הראשונה. סמוך לבחירתו לראשות הממשלה (במאי 1940) דרש וינסטון צ'רצ'יל ממיניסטר המושבות, לורד ג'ורג' א. לויד, להחזיר לבריטניה את אחד-עשר הגדודים הבריטיים ששירתו בארץ-ישראל, לארגן את היהודים המקומיים להגנה עצמית ולתת להם נשק. אם היהודים ינסו להתקיף את הערבים יוכל חיל-הים שלנו להגן עליהם, אמר צ'רצ'יל, אבל את היהודים אסור לנו להשאיר ללא נשק, כשייצאו הגדודים הבריטיים מארץ-ישראל. שלטונות המנדט ומיניסטר המושבות התנגדו לדרישתו זאת, ולויד העמיד שלושה תנאים להוצאת החיילים הבריטים מארץ-ישראל: שלא יוקם כוח צבאי יהודי, שבריטניה לא תסטה ממדיניות "הספר הלבן" ושהמשטרה הבריטית בארץ-ישראל תאורגן ביתר יעילות. (15) 

כשמונה לורד מוין למיניסטר המושבות (בפברואר 1941), אמרו לו פקידי משרדו: "מאז פרוץ המלחמה לוחצים עלינו חוגים יהודיים להקים כוח יהודי לוחם. התייחסנו להצעות הציוניות הללו בזהירות מרבית, שהרי ברור שיש מאחוריהן מטרה פוליטית נסתרת, להבטיח הכרה ביהודים כאומה, ולחזק את תביעתם לקבל את ארץ-ישראל. (16) הערבים והמוסלמים זוכרים את התקדים של הצהרת-בלפור ב-1917 וחוששים שנעשה עסקה נוספת עם היהודים בלחץ המלחמה, על-חשבון האינטרסים שלהם במזרח-התיכון. אסור לנו לתת אישור כלשהו לכך עתה, כאשר המצב הצבאי במזרח-התיכון מחייב אותנו לעשות הכל לשמירת הנאמנות והרצון הטוב של הערבים והמוסלמים ולהיאבק נגד תעמולת מדינות-הציר". (17) 

ב-13 באוקטובר 1941 דחה קבינט-המלחמה הבריטי סופית את ההצעה להקים יחידות יהודיות בצבא הוד-מלכותו, ולעומת זאת החליט לעודד גיוס של יהודים מארץ-ישראל כיחידים, בייחוד לתפקידים טכניים וליחידות שירותים. בן-גוריון האשים את ויצמן בכישלון תוכנית הקמת הכוח היהודי במסגרת הצבא הבריטי, מפני שלא התייעץ אתו, ומפני שהעדיף דיפלומטיה חשאית על-פני מאבק פומבי, ולא ניצל כראוי את דעת-הקהל הבריטית האוהדת.

 

4. ב"ג: "ויצמן חסר כישורים שכליים"

 

 את פעילותו של חיים ויצמן העריך בן-גוריון, כך ביומנו, ב-11 בספטמבר 1940: "ידעתי כל ארבעת החודשים האלה שאינו מבין המצב, אינו מוכשר לנהל שום משא-ומתן מדיני רציני ואינו מוסמך מבחינה שכלית לדון בשאלות הגנת הישוב, אבל לקלות-דעת וחוסר-אחריות כאלה לא פיללתי. מעולם לא הייתה לנו תביעה חזקה כתביעת צבא יהודי בארץ (ובחו"ל), מעולם לא היו המסיבות האוביקטיביות כל-כך מסייעות לנו, מעולם לא היה ראש-ממשלה יותר מסוגל ונוטה להבין אותנו, מעולם לא היו בממשלה האנגלית ידידים יותר טובים וכנים (בלווית מספר שונאים ומתנגדים), ונחוץ כישרון מיוחד להפסיד מערכה בתנאים כאלה. וכישרון כזה יש, כנראה, לחיים (ויצמן)". (18) 

אחרי שנה, ב-15 באוקטובר 1941, טען בן-גוריון: "אין לבצע מדיניות אך ורק ביחסים אישיים ובשיחות ידידותיות עם אישי ממשלה. העובדה שמתעלמים במתכוון מסבל העם היהודי ומסתירים באופן שיטתי השירותים היהודיים במלחמה זו, אסור שתישאר בסוד כמוס". לדעתו היה חיים ויצמן אשם במחדל זה. (19) דחיית ההצעה להקים צבא יהודי, שהניעה את המנהיגים הציונים לפנות אל ארצות-הברית, חיזקה את ידי בן-גוריון בחתירתו לסילוק ויצמן מהמנהיגות.

 

5. מטרת הגיוס לצבא הבריטי לא הושגה 

 

עם הפנייה אל ארצות-הברית לא נחלשו מאמצי הדיפלומטיה הציונית בלונדון; ויצמן עדיין היה במלוא כוחו, והוא ישב בבריטניה. אחרי שנת-מאבק נוספת הסכימה הממשלה הבריטית (באוגוסט 1942) להקים כוח ארץ-ישראלי מעורב, של יהודים וערבים, ובאוגוסט 1944 הסכימה להקים חטיבה עברית. חטיבה זאת נכנסה לקרבות בסוף המלחמה, והשתתפה בקרב-ההכרעה באיטליה. היו אלה חמישה ימי קרב שלא הקנו למשתתפים בו ניסיון ממשי. למפקדי הפלמ"ח גם ניסיון כזה לא היה. 

עשרים ושבעה אלף יהודים מארץ-ישראל שירתו בצבא הבריטי בשנות מלחמת העול. (20) הם השתתפו במאמץ הצבאי נגד גרמניה הנאצית, אבל גם העבירו נשק ותחמושת ממחנות הצבא וממחסני-החימוש הבריטיים אל מחסני-המחתרת של ה"הגנה", הקימו את ארגון "הבריחה" של ניצולי השואה באירופה, אספו את העקורים ושלחו אותם לארץ-ישראל בספינות בלתי-לגליות. את המשימה שהייתה עיקרית בעיני בן-גוריון, סיוע לתהליך הפיכתה של ה"הגנה" מארגון מיליציוני לצבא סדיר אחרי שחרורם מהצבא הבריטי, הם לא מילאו, מפני שאנשי ה"הגנה", שלא שירתו בצבא הבריטי, נטרלו אותם (ראה להלן), ומפני שבן-גוריון לא הצליח לכפות את רצונו על מפקדי ה"הגנה". במלחמת העצמאות היו רבים ממשוחררי הצבא הבריטי לקצינים בכירים בצה"ל, ותרמו לו מניסיונם ומהמידע שרכשו לארגון המטות, למערכת ההדרכה, לנוהלי-העבודה, לפיתוח אמצעי הלחימה ולהפעלה הלוגיסטית, אבל כמפקדים קרביים, כמפקדים אופרטיביים וכמצביאים, הייתה תרומתם מוגבלת. משוחררי הצבא הבריטי היו אחת האכזבות הגדולות במלחמת העצמאות.

 

6. חוסר עניין ביהודים באירופה 

 

אחד האישים בתנועת העבודה שהשתתפו בגיוס לצבא הבריטי, ועם זאת התייחסו אליו באי-אמון, היה יצחק טבנקין, חבר קיבוץ עין-חרוד, אחד ממנהיגי מפא"י ו"הקיבוץ המאוחד", ומהוגי תפיסת ארץ-ישראל השלמה. הוא דרש מבן-גוריון לתבוע מהבריטים להשאיר בארץ-ישראל את היחידות של היהודים המגויסים, והתמיד בדרישתו זאת עד סוף המלחמה. טבנקין סבר שהבריטים זוממים להשאיר את ארץ-ישראל ללא כוח הגנה יהודי, וטען שיחד עם ההתגייסות לצבא הבריטי יש להמשיך בטיפוח הכוח הצבאי העצמאי שאינו תלוי בשלטונות. במועצת ההסתדרות, באפריל 1941, דיבר טבנקין על "עצמאות השתתפותנו במלחמה, קודם כול בהגנה על הארץ, על הישוב", והסביר: "מתוך מלחמתנו כאן נבוא לשתף את כוחותינו גם במאמץ-המלחמה של עמי הקיסרות הבריטית". (21) סיוע ליהודי אירופה המובלים להשמדה פחות עניין אותו. 

לא רק "הספר הלבן" היה סיבת אי-האמון, אלא גם מאסרם הממושך של ארבעים ושלושה חניכי קורס מפקדי-המחלקות מיבנאל (ב-1939) והחרמת מחסני נשק של ה"הגנה". (22) טבנקין ראה במהלכים אלה של השלטונות ניסיונות לחסל את ה"הגנה". ואמנם, למפקדת הצבא הבריטי בארץ-ישראל ולמשרד המושבות בלונדון היו תוכניות לפרק את ה"הגנה" מנשקה ולחסלה, ותוכניות אלה גם נדונו בקבינט המלחמה הבריטי ב-12בפברואר 1940 (היחיד שהתנגד להן היה מיניסטר הימייה, וינסטון צ'רצ'יל); (23) הבריטים סברו שקיום מיליציה חמושה יהודית יביא להקמת מיליציה חמושה ערבית, ושמלחמה בין המיליציות האלה תמנע כל הסדר בדרכי שלום בעתיד בארץ-ישראל, ותשמיט מידיהם את המונופול על הכוח הצבאי. טבנקין וחסידיו לא היו מעוניינים בהסדר עם הערבים. הם שאפו לשליטה ציונית על כל ארץ-ישראל, ולכן ראו בבריטים את אויביהם. 

האמת היא שבצבא הבריטי ובמודיעין שלו היו אנשים שרצו בקשר ישיר עם ה"הגנה" במשך כל שנות המלחמה העולמית, וגם בתחילתה, לא פעם בניגוד לכאורה לגישת ממשלת בריטניה ושלטונות המנדט. הקשר הזה היה מבוסס, במידה רבה, על ידידות בין קציני-ביון בריטים, שכמה מהם התגייסו לתפקידיהם בתקופת המלחמה, ובין יהודים (חיים ויצמן, הלורד מלצ'ט, דוד הכהן ויוחנן רטנר). הקשר שהתחיל בתחילת המלחמה בפגישת ויצמן עם האדמירל ג'ון גודפרוי, ראש המודיעין של הצי הבריטי, התפתח לשיתוף-פעולה חשאי, בכמה תחומים, בין היהודים ובין אחדות מזרעות הביון. בהקמת "כנופיות השלום" הערביות, שנלחמו נגד תומכי המופתי, חג' אמין אל-חוסייני, עוד בימי המרד הערבי, שיתפו פעולה – המחלקה ליחסי שכנים של הסוכנות היהודית, (24)  ואחת ממחלקות המודיעין של חיל-האוויר הבריטי. תחומים נוספים של שיתוף-הפעולה החשאי היו בפעילות חבלנית בארצות אויב, וריגול, בעיקר במדינות ערב. (25) 

גם אי-האמון ההדדי בין היהודים לבריטים וגם הקשר המבצעי הישיר בין אלה לאלה, חיזקו, בתחילת שנות הארבעים, את אנשי הפו"ש לשעבר ואת תומכיו, שלא השלימו עם פירוקו. ואכן המציאות הוכיחה כי ליישוב היהודי דרוש כוח צבאי מגויס של ממש. זה הטעם שלחף להקמת הפלמ"ח ככוח המגויס של ה"הגנה". הפלמ"ח היה המשענת הצבאית של ההנהגה הציונית, אבל בן-גוריון התייחס אליו בהסתייגות, מפני שרוב חבריו הושפעו מיריביו הפוליטיים בתנועת העבודה.

 

7. פרשת דריאן 2 

 

את הבעייתיות של הסיסמה שטבע בן-גוריון, "לעזור לצבא (הבריטי) כאילו לא היה 'הספר הלבן' ולהילחם ב'ספר הלבן' כאילו לא הייתה מלחמה", המחישה פרשת "דריאן 2". ספינת מעפילים זו, שנרכשה ב-1940 ביוון, נועדה להצלת אלף יהודים שברחו מאוסטריה ונקלעו לעיירת-הנהר היוגוסלבית קלאדובו. מי הנהר קפאו והספינה נתקעה ביוון. אליהו גולומב התייעץ עם יהודה ארזי ודוד הכהן, אנשי הקשר בין ה"הגנה" לבין מחלקות המודיעין הבריטי ששיתפו פעולה אתה, ו"דריאן 2" נמכרה לאינטליג'נס הבריטי. אנשי "המוסד לעלייה ב'" התנגדו למכירת הספינה לבריטים, וישראל גלילי סיפר, אחרי שנים, שהיה לו ויכוח בעניין זה עם אליהו גולומב. הבעלות הרשמית על האוניה לא הוחלפה, והכוונה הייתה שהגרמנים ימשיכו לראות בה אניית-מעפילים, ושהיא תבצע, במסווה זה, פעולות צבאיות מיוחדות. על-פי התוכנית היה על האוניה לצאת עם מעפילים לים השחור ולהיפגש עם אונייה שיהיו בה כמה מאנשי ה"הגנה". נוסעי האניות יוחלפו אלה באלה, ואחר-כך תחזור "דריאן 2" אל החוף הרומני, כאילו לא הצליחה ההפלגה, ותעגון בשפך הדנובה. אם יפלשו הגרמנים לרומניה, יסתננו אליה אנשי ה"הגנה", יבצעו פעולות חבלה ויארגנו תנועת התנגדות אנטי-נאצית בקרב היהודים המקומיים, ואחדים מהם יסתננו לפולין ויבצעו בה משימות דומות. תוכנית חילופית הייתה לבצע חבלות על הדנובה כדי להפריע לגרמנים לנוע בנתיב-מים חיוני זה. 

אנשי המודיעין הבריטי עיכבו את ביצוע התוכנית, ופעילי "המוסד לעלייה" טרפדו אותה. ספינת-המעפילים עדיין הייתה רשומה על שמם, והם הביאו אותה לנמל קונסטנצה שברומניה, העלו עליה יהודים והתכוונו להביאם לארץ. האפשרות שספינת המודיעין שלהם תסייע למאבק של היהודים נגד "הספר הלבן" הבהילה את הבריטים, והם הודיעו: אם לא נקבל את הספינה מיד, יבוטל שיתוף הפעולה. שליחים בכירים יצאו מארץ-ישראל לאיסטנבול, כדי לשכנע את אנשי מטה ההעפלה להוריד את המעפילים ברומניה ולהחזיר את "דריאן 2" לבעליה הבריטים. אנשי "המוסד לעלייה" טענו שהכרעתו של אליהו גולומב אינה צודקת, ומכיוון שהוא היה סמכות לא רשמית, השתמשו בפרצה זאת. חיים ויצמן שלח מברק: "זאת הפרת הסכם והוכחה חותכת שאיננו ראויים לאמון." אנשי "המוסד" שישבו באיסטנבול לא שוכנעו, והשלימו את המבצע שלהם. ב-18 במארס 1941 נכנסה אניית הביון הבריטי לנמל חיפה, והביאה לארץ כשמונה מאות עולים בלתי-לגליים. (26)

8. רביזיוניזציה של ארגון "ההגנה"

 

על אף ההבדלים ביניהם, באינדוקטרינציה האידיאולוגית, בממדים ובעוצמה, נראה שהיה לפחות מכנה משותף אחד לפלמ"ח, לאצ"ל וללח"י: השאיפה לתגובה על "הספר הלבן" בפיגועי-טרור (27) וההתנגדות למגמות הפרו-בריטיות של אחדים ממנהיגי התנועה הציונית, לרבות בן-גוריון, בתקופת "הספר הלבן". לא הצהרת בלפור והתעצמות הישוב בתקופת המנדט קבעה את תדמית השלטון הבריטי בעיני הארץ-ישראלים הצעירים, אלא "הספר הלבן", ובעניין זה היה קונפליקט בין דור המייסדים לדור הבנים. במייסדים – העתידים להחזיק במרכזי העוצמה בישוב ובמדינה עוד כמה עשרות שנים – ראו הבנים, אנשים בעלי אוריינטציה על העבר, שכבר עברו מתקופת-הסער המהפכנית לשלב "השמירה על היש", והחוששים מהפעלת כוח נגד ה"כובש הזר", פן יסכן את ה"יש" הזה. צעירי תנועת העבודה, לרבות ראשוני הפלמ"ח, שהיו למפקדים הקרביים הבכירים במלחמת העצמאות (יגאל אלון, משה דיין, יצחק רבין, יוסף טבנקין, נחום שריג ואחרים), עברו, בימי "מאורעות" 1939-1936, תהליך של רביזיוניזציה, טרוריזציה והערצת הכוח (בלי לפתח את הבנת מהות הכוח ודרכי הפעלתו, ולהבינם). תהליך זה התעצם כשנודעו ממדי השואה. 

הפלמ"ח, האצ"ל ולח"י – כל ארגון לפי יכולתו, אופיו והאידיאולוגיה שלו – נשאו בעול המאבק המזוין נגד הבריטים. חברי האצ"ל ולח"י ראו בבריטניה את האויב העיקרי, והאמינו שכל האמצעים כשרים לפגוע בה, אבל גם ה"הגנה" סטתה מהמאבק העיקרי שלה עד אז, נגד הערבים והתנגדות לטרור, ושינתה כיוון למאבק טרוריסטי נגד הבריטים. הפלמ"ח ביצע את רוב המשימות של "תנועת המרי", ורוב היחידות האחרות של ה"הגנה" קפאו, בתקופה שבין סוף מלחמת העולם השנייה למלחמת העצמאות. זה היה מחדל היסטורי. התמסרות ה"הגנה" והכוח המגויס שלה – הפלמ"ח – ללוחמת הטרור האנטי-בריטי הייתה אחת הסיבות לכך שהפלמ"ח הגיע למלחמת העצמאות עם כושר ללוחמה זעירה בלבד, ושאר יחידות ה"הגנה" הגיעו אליה לא מוכנות כלל ללוחמה. 

בן-גוריון נלחם נגד ראיית בריטניה כאויב ובעד הבהירות של מטרת-העל: שלטון יהודי בארץ-ישראל. הוא העריך שאויביה העיקריים של מטרה זו הם הערבים במזרח התיכון, וסבר שכדי להשיגה, רצוי להיעזר, ככל האפשר, בבריטניה. כל סטייה מהכיוון הזה נראתה לו כמסכנת את הקמת המדינה, ולפיכך נאבק בקנאות נגד יריביו הפוליטיים, בתוך מחנהו ובאופוזיציה. מאבקיו החריפים ביותר היו נגד חברי מפלגתו, אנשי "סיעה ב'" (שאחר-כך פרשו ממפא"י והקימו את "התנועה לאחדות העבודה"), ונגד חבריו בהסתדרות העובדים ובהנהלת הסוכנות, שחלקו על עמדותיו. יחד עם מאבקו נגד המחנה של יצחק טבנקין, המשיך בן-גוריון לקעקע, בפסגה הפוליטית, את מעמדו של חיים ויצמן המתון, שראה כמוהו כסכנה את אהבת הטרור האנטי-בריטי שפשתה בישוב העברי. המאבק נגד חיים ויצמן הקנה לבן-גוריון לגיטימיות מסוימת בעיני האקטיביסטים בתנועת העבודה, ואפשר לו לתמרן את עצמו לעמדה של "אחד בדורו" במלחמת העצמאות. העוול שנגרם לוויצמן היה בעיני בן-גוריון מחיר שיש לשלמו, למען השגת מטרותיו הפוליטיות והאישיות.

 

9. סילוקו של ויצמן

 

קשריו של ויצמן עם הבריטים היו נפשיים וביוגרפיים. האיש שמילא תפקיד ציוני מרכזי בהשגת הצהרת בלפור, לא היה מסוגל לראות בבריטים אויבים ובוגדים, וגם הם ראו בו כמעט אחד משלהם. שהרי ככימאי, הוא גילה תהליך יעיל בהפקת אצטון סינתטי, שהיה חיוני ביותר לתעשיית הנשק הבריטי במלחמת העולם הראשונה, ושהביאה לו כבוד רב. בפגישתם של הנשיא האמריקני, הרי טרומן, ומיניסטר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, ב8- בדצמבר 1946, העיר האחרון כי לדעתו ויצמן הוא האינטליגנטי שבמנהיגים הציונים, וטרומן הצטרף להערכה זו. (28) 

ויצמן, מנהיג התנועה הציונית, לא היה מנהיג הישוב העברי, אף שחוגים רבים בישוב כיבדו אותו. הוא לא היה מסוגל לעמוד בראש מאבק עז נגד הבריטים ומלחמה נגד הערבים. כנשיא ההסתדרות הציונית הוא הפחית את עוצמת מנהיגותו של בן-גוריון, רשמית ולמעשה, והברירה הייתה בין קבלת דעתו ובין הוויתור עליו. בן-גוריון העדיף את האפשרות השנייה. כפוליטיקאי בעל אמביציה והרגשת-יעוד, שאף בן-גוריון להיות יחיד במעמדו ובסמכותו. 

בקונגרס הציוני הראשון אחרי מלחמת העולם השנייה, שהתכנס בסוף 1946 בבאזל, לא נבחר ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית. הוא לא היה מתפשר על פחות מנשיאות, ובן-גוריון סבר שהפקדת הנשיאות בידיו תסכן את מטרות המאבק. הודות למהלכיו האנטי-וייצמנים, היה לבן-גוריון מעמד דומיננטי בקביעת המדיניות הציונית מתחילת שנת 1947, והוא הפעיל מדיניות זאת בעזרת נאמניו ועוזריו, משה שרתוק (שרת) וגולדה מאירסון (מאיר), והודות לבריתו עם הניצים שבציונים האמריקנים, אבא הילל סילבר ועמנואל ניומן, ועם היונה האמריקנית, ד"ר נחום גולדמן, שהיה מקורב לויצמן. 

דיאלקטיקת היחסים בן-גוריון–ויצמן הגיעה לשיא עם סילוקו של האחרון ממעמדו הרשמי, אך לא נסתיימה: בן-גוריון שאל בעצתו של ויצמן לפני שעשה צעדים גורליים, כמו רכש הנשק בצ'כוסלובקיה וההכרזה על הקמת מדינת ישראל, למרות הלחץ מצד ארצות-הברית לדחות הכרזה זאת. הדיפלומטיה הציונית גם נעזרה בשירותיו של ויצמן כשהגיעה למבוי סתום ביחסיה עם ארצות-הברית. לפחות בשתי הזדמנויות השפיע ויצמן על הנשיא טרומן לשנות את מדיניותו השלילית כלפי הקמת המדינה היהודית.

____ 

[הפרק בשבוע הבא יעסוק ב"סזון" של ארגון ה"הגנה" נגד האצ"ל, לרבות הסגרת אנשי אצ"ל לבריטים; בניצול השואה למהלכים מדיניים; ביחסם של חלק ממנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל לניצולי השואה כאל חלאות אדם, ובניצולם המכוון, כדי לעורר דעת קהל בעולם לטובת הקמתה של מדינת ישראל.]

 

הערות

 

 1. אמנם, זאב ז'בוטינסקי ואורי צבי גרינברג ראו מראש את השואה, בכעין נבואה. המנהיגים האחרים ואנשי הרוח דיברו במונחים של פוגרומים ולילות בדולח. 
2. בן-גוריון לא התכוון לשואה, אלא לדיכוי פיסי ורוחני במשטרים אנטישמיים. 
3. ישיבת מרכז מפא"י ב12- בספטמבר 1939, הדברים מצוטטים בספרו של יגאל עילם, "מבוא להיסטוריה ציונית אחרת", עמ' 136. 
4. ישעיהו פרידמן, "מדינה גם במחיר חלוקה", הארץ, 1 בדצמבר 1978. 
5. צרפת של וישי שיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית ובנות בריתה, לאחר שהובסה על-ידי גרמניה במאי 1940. תבוסת צרפת נבעה מהכנות לקויות למלחמה, מאמונה שלא תפרוץ מלחמה, ומתרבות פציפיסטית של מפלגות השמאל בה. 
6. בנו, תת-אלוף בדימוס יפתח ספקטור – אחד המפקדים הבכירים המפורסמים בחיל-האוויר הישראלי. 
7. ראיון עם דוד הכהן בפברואר 1973; סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי; ראיון עם שלמה בן-אלקנה ב-1 בינואר 1981; סת"ה ג/1, עמ' 363-5; אורי מילשטיין, "קדמון וחבורתו", "עם עובד", 1974, עמ' 99-98; דוד הכהן, "עת לספר", "עם עובד", 1974, עמ' 174-1651; סדרת הראיונות הנ"ל עם משה בר-תקווה. 
8. מערכות הארגון הצבאי הלאומי (מאצ"ל) 3. עמ' 77-73. 
9. נתן ילין-מור, "לוחמי חרות ישראל". "שקמונה", 1974, ילין מור היה אחד משלושת מפקדי לח"י, אחרי מותו של שטרן; מערכות ארגון צבאי לאומי, 3, עמ' 191-182. 
10. ארכיון לח"י ב"בית יאיר". 
11. נתן ילין-מור, "לוחמי חרות", עמ' 77-76. 
12. 35. 71/68632 FO; הדיווח של הבולשת הבריטית מפוברק: שטרן לא ניסה לברוח ולא הייתה לו גם אפשרות לברוח. הוא התחבא בארון. נשלף ממנו ונורה. פברוק הדוח מלמד עד כמה ניתן לסמוך על מסמכים ראשוניים. זאב שרף, ממפקדי הש"י בימים ההם, אמר לי, בראיון ב-1980, כי לשירות-הידיעות (ש"י) של ה"הגנה" היו ידיעות על פרטי אירועים אלה ועל חיסולו של שטרן. אדם שנכח כמקום תיאר באוזני שרף את כל הפרטים, זמן קצר אחרי שאירעו. 
13. הדבר מלמד שהבריטים לא לקחו ברצינות את איסור הספר הלבן בתנאי שהפרת הצווים תעשה בצנעה. 
14. הלר, עמ' 278-273. 
15. REM. 3/348, pp. 76/75. 
16. נראה ששני הצדדים הפיקו לקחים מפרשת הגדודים העבריים בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. 
17. יואב גלבר, "ההתנדבות", עמ' 123-122. 
18. יומן דב"ג, 13 באוקטובר 1941; יואב גלבר, "ההתנדבות", עמ' 95-94. 
19. יואב גלבר, "ההתנדבות", עמ' 145-144. 
20. . FO 371/61932, The Political History of Palestine Under British Administration, Memorandum by his Britanic Majesty’s Governmentpresented in July 1947 to the United Nations Special Committee on Palestine; בתקופת המלחמה התגייסו לשירות הצבא הבריטי גם כשנים-עשר אלף ערבים מארץ-ישראל. לא פורטו התפקידים שמילאו המגויסים היהודים והמגויסים הערבים. 
21. יצחק טבנקין, "דברים" ג' (1945-1940), "הקיבוץ המאוחד", 1974. עמ' 32. 
22. סת"ה ג/ 1, עמ' 128-122. 
23. יואב גלבר, "ההתנדבות", עמ' 207-206. 
24. מחלקה סודית, שהייתה כפופה למחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ובראשה עמד עזרא דנין. מחלקה זאת פעלה בתיאום מלא עם ה"הגנה". 
25. יואב גלבר, "ההתנדבות", עמ' 349-346; יואב גלבר, "שורשי החבצלת" ב', פרק 29 ופרק 30; זרובבל גלעד (עורך), "מגן בסתר", הסוכנות היהודית, תשי"ב; דוד הכהן, "עת לספר", "עם עובד", 1974, עמ' 185-135; יוחנן רטנר, "חיי ואני", הוצאת שוקן, 1978, עמ' 342-315; סדרת ראיונות עם יהושע פלמון 1980-1978 ; הראיון הנ"ל עם שלמה בן-אלקנה; ראיון עם שייח' סאלח חנפס ב26- ביוני 1980; ראיון עם שייח' לביב אבו רוקון ב25- ביולי 1980; ראיון עם ג'דען אמעשה ב26- ביולי 1980. 
26. ארכיון המחבר, עדות של יהודה ארזי מ-21באוגוסט 1955; ארכיון תולדות ה"הגנה", עדות של זאב שינד; אורי מילשטיין, "קדמון וחבורתו", עמ' 172-117; דוד הכהן, "עת לספר", עמ' 165 - 162; ספר תולדות ה"הגנה" ג/ 1, עמ' 159-158; יהודה ברגינסקי, "עם חותר אל חוף", "הקיבוץ המאוחד", תשכ"ה; רות עליאב ופגי מן, "הבריחה האחרונה"," עם עובד", 1975. 
27. אף שגם הפלמ"ח וגם האצ"ל הוקמו לא כדי להילחם נגד "הספר הלבן", ואף שהפלמ"ח עשה את צעדיו הראשונים בשיתוף-פעולה עם הבריטים נגד גרמניה ובעלות-בריתה. 
28. 371/61762FO.

הרקלייטוס "האפל"