العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

הסגרת חברי אצ"ל לבריטים

 

 

 

 1. טבנקין נגד הקמת המדינה

 

מאבק חריף, שהיו לו תוצאות לטווח ארוך, ניהל בן-גוריון בתך מפלגתו. קבוצת אקטיביסטים, חברי מפא"י, שהתלכדה סביב יצחק טבנקין (ושנותני-הטון שבה היו אנשי קיבוצים), התנגדה ל"תוכנית בילטמור". אומנם בתחילתה לא הייתה זאת תוכנית לחלוקת הארץ, אך חסידי טבנקין היו ריאליסטים בעניין זה והבינו שהיא מובילה לחלוקה, והם התנגדו לחלוקה. כבר בשנות השלושים הם חלקו על בן-גוריון, שהסכים לתוכנית החלוקה שהציעה ועדת-פיל. הם ראו בהתיישבות בכל ארץ-ישראל וביצירת רוב יהודי בה, מטרות חשובות יותר מהשלטון היהודי על חלק מהארץ, והתנגדו להקמת מדינה ערבית ברוב חלקיה. ההסתלקות מחזון המדינה היהודית בכל ארץ-ישראל המערבית,. נראה להם כוויתור חפוז ולא מוצדק. (1)  

ישראל גלילי סיפר שבמהלך ויכוח על "תוכנית בילטמור" שאל אותו בן-גוריון: "מה דעתך שנארגן משאל-עם?" 

"איך תנסח את השאלות?" השיב לו גלילי בשאלה. 

"פשוט מאוד: 'מי בעד מדינה יהודית ומי נגד'", אמר בן-גוריון. 

"ואני מציע לשאול: 'מי בעד מדינה ערבית בשני שלישים של ארץ-ישראל ומי נגד'", השיב גלילי. (2) 

למעשה היה פירושה של עמדת יצחק טבנקין דחיית הקמת המדינה היהודית. בינואר 1944, במועצה הכ"א של מפא"י, אמר טבנקין שלא ההתנגדות לחלוקה, אלא ההשלמה עמה, היא "נעיצת סכין בגב המערכה הפוליטית", ושהחלוקה היא "הגבלת מפעלנו בארץ-ישראל". (3) מצבו של בן-גוריון היה כמעט אבסורדי. התומכים העיקריים במדיניותו החצי-אקטיביסטית התנגדו למטרת-העל שהציב, והוא חשש מאיבוד חיל-ההגשמה שלו. 

מיד אחרי מלחמת העולם השנייה ניטרל בן-גוריון את יצחק טבנקין ואת מנחם בגין, בכך שהסכים לבצע פעולות טרור משולבות של ה"הגנה" עם האצ"ל והלח"י, נגד הבריטים. הברית הזאת, שנמשכה כשנה, נקראה "תנועת המרי העברי". הטרור האנטי-בריטי המשותף מנע סחף של צעירים ממפא"י לארגונים הפורשים ול"תנועה לאחדות העבודה". עם זאת, השקיע בן-גוריון מאמץ רב בשיקום מפא"י, אחרי שסיעה ב' פרשה ממנה, ובשכנוע המתונים בתוך מפא"י - שהיו, אחרי הפילוג, רוב חברי המפלגה (4) - בנכונות עמדותיו האקטיביסטיות. יומיים לפני הכרזת העצמאות הצביעו שניים ממנהיגי המתונים, חברי מנהלת-העם (5) אליעזר קפלן ודוד רמז, בעד קבלת הצעת ארצות-הברית, כלומר בעד דחיית הכרזת המדינה. שניים אלה היו מחצית מחברי מפא"י במנהלת העם. בן-גוריון, שלא מנע ב-1944 את פילוג מפא"י, מפני שהיה מעוניין במפלגה ריכוזית שתעמוד לימינו, בלי הסתייגות, במאבקיו הפוליטיים, קיבל את התמיכה בערב הכרזת העצמאות, מיריביו, אנשי מפ"ם (המפלגה שהורכבה מ"התנועה לאחדות העבודה" ו"השומר הצעיר") (6): אהרון ציזלינג (חבר סיעה ב' לשעבר ו"התנועה לאחדות העבודה") ומרדכי בנטוב (איש "השומר הצעיר"). 

מאבקי בן-גוריון נגד האצ"ל והלח"י היו דרמטיים לא פחות. מנהיגי ארגונים אלה ביקשו להשיג בלוחמת טרור בלבד את מה שביקשו טבנקין וחבריו בסיעה ב' להשיג בהתיישבות, בעלייה לגלית ובלתי לגלית, בלוחמת טרור, בטיפוח מיליציה עצמאית וכוח קומנדו - ה"הגנה" והפלמ"ח - וגם בפעולה מדינית. אלה ואלה היו מקסימליסטים בדרישותיהם הטריטוריאליות והתנגדו לחלוקת הארץ. בין בן-גוריון ובין הפורשים היה משהו משותף - גם הם ראו ככורח הקמת מדינה יהודית לאלתר - ואילו רוב אנשי סיעה ב' לא ראו הכרח כזה עד 1947, אבל בן-גוריון ראה באצ"ל ובלח"י סכנה, בגלל עצם הפרישה, שחיבלה בתהליך גיבוש הסמכות הלאומית-ציונית, בראשותו. הוא סבר שבלי סמכות כזאת עלול להיכשל המאבק למען הקמת המדינה, וגם חשש שהפורשים ימשכו אחריהם צעירים רבים ויגררו את הישוב לעימות חזיתי אלים ומסוכן עם הבריטים. התנגדותו לעימות כזה לא הייתה עקרונית; הוא רצה להיות מנהיגו. על כן השתדל לצמצם את השפעתם של האצ"ל והלח"י ולעורר את דעת-הקהל נגדם, וכשלא השיג את מלוא מבוקשו זה, הפעיל כוח נגד הפורשים ואף הסתייע בבריטים במאבקו נגדם.

 

2. הסזון

 

לפעולות נגד הפורשים ניתן הכינוי "סזון". הביצוע הוטל על הש"י (שירות הידיעות), שהיה ערוך לתפקידי מעקב. החלטת הסוכנות בעניין זה נפלה אחרי ששליחי לח"י רצחו את השר-תושב הבריטי שישב בקהיר, לורד מוין, בנובמבר 1944. ביום הרצח התכנסה הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים והחליטה להילחם נגד "הפורשים" ולשתף פעולה עם השלטונות הבריטיים במלחמה זאת. הפרוטוקול של ישיבה זאת נפל בידי הבולשת הבריטית, אולי לא במקרה. (7) ה"סזון" נמשך עד אמצע 1946. הש"י לא היה מסוגל לבצע לבדו פעולה כזאת, על כן צורפו חברי פלמ"ח למבצע, בעיקר לשלב הראשון שבו, שקדם לשלב שיתוף-הפעולה עם הבריטים. ההשתתפות ב"סזון" לא הוטלה עליהם בפקודה. אחדים מהם סרבו לקחת בו חלק, (8) ובין המבצעים היו אנשים שעשו זאת בלב חצוי, ופרשו (כיגאל אלון) מהמבצע כשהחלו ההסגרות לבריטים. (9) ישראל גלילי סיפר שהדיונים על שיתוף-הפעולה עם הבריטים היו בסודי-סודות, ושהוא לא שותף בהם אף כי היה חבר מפקדת ה"הגנה". לדבריו, התנגד לשיתוף-הפעולה לאחר שנודע לו על כך, והיה לו ויכוח בעניין זה עם אליהו גולומב. (10) רבים מחברי ה"הגנה" והפלמ"ח השתתפו בכל שלבי ה"סזון" בלב שלם ומתוך הכרה, וטענו שאין טעם להפסיק אותו לפני שיחוסלו הארגונים הפורשים. המפקד האחרון של ה"סזון", שמעון אבידן, אמר לי שהיה צריך לחסל את הארגונים הפורשים גם אילו נדרשו לשם כך מעשי רצח. (11) 

ה"סזון" לא חיסל את הארגונים הפורשים. מדיניות "הספר הלבן" והגבלות העלייה הגבירו את התנגדות הישוב לשלטון הבריטי, וגם חוגים ששללו את פעולות האצ"ל והלח"י ושהסכימו להפעלת כוח נגדם, התנגדו לשיתוף-הפעולה עם השלטון. כשנעלה ממשלת המנדט את שערי ארץ-ישראל בפני ניצולי השואה, נראה השיתוף אתה אבסורדי עוד יותר. בן-גוריון וסנה, שהיו בעד שיתוף-הפעולה, לא הצליחו לשכנע את רוב חברי הפלמ"ח ואת מנהיגי "הקיבוץ המאוחד", ובלי עזרת הבריטים לא היה אפשר להמשיך ב"סזון" לאורך ימים. ל"הגנה" לא היו בתי-סוהר והיא לא הייתה ערוכה לפעולה בעלת אופי משטרתי במחתרת. לאצ"ל וללח"י היו אוהדים בערים ובמושבות, בעיקר בקרב עדות המזרח, והחוגים הימניים והאזרחיים בישוב העברי לא ראו בעין יפה את הרחבת תפקידי ה"הגנה" למשימות כאלה. אנשי הימין שהשתייכו ל"הגנה" ושהשתתפו בהנהלתה ראו באצ"ל בלם המעכב את השתלטות ההסתדרות על הישוב העברי. 

מנהיג האצ"ל, מנחם בגין, שלא ויתר - עד הכרזת העצמאות - על הפרישה ממרות המוסדות הנבחרים, הורה לפקודיו בתחילת ה"סזון": "לא תרימו יד ולא תשתמשו בנשק נגד צעירים עברים. לא הם האשמים. הם אחינו." 

מחבר "ספר תולדות ה'הגנה'", יהודה סלוצקי, מסביר את ה"סזון" בחוסר הנכונות של "הפורשים" לקבל את המרות הלאומית של המוסדות, (12) אבל יש לראות אותו גם מן ההיבט של המאבק על המטרה: מגמתו של בן-גוריון הייתה לחסל - או לפחות להגביל - את הכוחות הצבאיים והפוליטיים שהיו עלולים להעמיד בספק את מדיניות הפשרה שלו עם הערבים הארץ-ישראלים, עם הבריטים ועם גורמים בינלאומיים, ואת נכונותו להקים מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל המערבית. 

השימוש בארגון ההגנה ובייחוד בחטיבה המגויסת שלו הפלמ"ח, מאז שהוקמה ב-1941, כדי לנסות ולחסל את הארגון הצבאי הלאומי, נמשך, לא רק בתקופת "הסייזון הגדול" (1945-1944) אלא מאז הפילוג בארגון ההגנה בתחילת שנות השלושים. הסייזון צבר תנופה מאז שהכריז מפקד אצ"ל מנחם בגין על המרד נגד הבריטים ב-1944 ונמשך למרבה הפליאה עד תום מלחמת העצמאות ופיטורי רוב אנשי אצ"ל לשעבר מכל תפקידיהם בצה"ל. מלחמה פוליטית זאת הטתה את תשומת הלב למלחמות פנימיות בעלות אופי פוליטי ומנעה מבן גוריון ומראשי ארגון ההגנה להתרכז בהכנות למלחמה באויב החיצוני. ה"סייזון" גם הרחיב את השסע שהיה קיים בין הציבור הסוציאליסטי ששלט בישוב לבין הציבור הלאומי, וגרם לכך שמערכת הביטחון של היישוב ואח רכך של המדינה לא ניצלה אנשים לאומיים בעלי יכולת ומוטיבציה גדולים לתרום למלחמת העצמאות. דוגמה בולטת לכך הוא קצין המבצעים של אצ"ל עמיחי (גידי) פאגלין, שהתגלה כאדם בעל יכולת צבאית רבה, שלא גויס כלל לצה"ל ושאחרי מלחמת העצמאות שירת במילואים לפי עדותו למחבר, כשומר מתקנים צבאיים!

 

 3. ניצול האסון

 

"הספר הלבן" הניע את המנהיגות הציונית לחפש בעלי-ברית חדשים, שיהיו די חזקים, די יציבים ודי עשירים, ושיוכלו לתמוך במאבקה נגד הקואליציה הבריטית-ערבית. ב-1940 ניסח האופוזיציונר ז'בוטינסקי את "דרישות המלחמה של עם ישראל: א. ארמיה יהודית בחזיתות של בנות הברית; ב. הכרה ברשות אזרחית מוסמכת של היהדות העולמית, אשר תיוצג בכל הגופים הבינלאומיים המטפלים בבעיות ההגירה, ובוועידת השלום העתידה להתכנס; ג. המדינה היהודית בתור מטרת-מלחמה של בנות הברית; ד. תקנון של שוויון אזרחי בתור מטרת מלחמה של בנות הברית". (14) 

ב-29 במארס 1940 כתב איש הביון הבריטי קולונל ריצ'רד מיינרצהאגן ביומנו: "ויצמן חזר זה עתה מארצות-הברית ונפגש איתי אחרי ארוחת-הערב. מטרתו להשיג באמריקה תמיכה של ממש, מפני שהרגשות האנטישמיים בבריטניה חזקים עד שכמעט אין בה סיכוי לציונות ... ויצמן מתכוון להשיג בסוף המלחמה הזאת שיתוף-פעולה עם אמריקה והשפעה אמריקנית בארץ-ישראל, ולדרוש ריבונות יהודית. בפעם הראשונה מצאתי את ויצמן נוטה ללכת בגדולות ולדרוש מדינה יהודית ריבונית". (15) 

בן-גוריון עבר תהליך דומה בפחות כאבים. הוא עשה בארצות-הברית את רוב שנות מלחמת העולם הראשונה, ובריטניה לא הייתה הטריטוריה שלו. לא הייתה לו שפה משותפת עם הבריטים. האוריינטציה על ארצות-הברית ועל היהודים האמריקנים הייתה אחת ההחלטות החשובות ביותר של המנהיגות הציונית בתחילת מלחמת העולם השנייה. במאי 1942 הציג בן-גוריון תוכנית פעולה בעלת שלושה סעיפים לפני שש מאות ושלושה צירי ועידת ציוני אמריקה, שהתכנסה, כאמור, במלון "בילטמור", בפינת שדרות מדיסון והרחוב 43 בניו-יורק. הסעיף העיקרי היה "אישור מחדש לכוונה המקורית של הצהרת-בלפור והמנדט, שארץ-ישראל תהיה קומונוולת יהודי, כפי שהצהיר הנשיא האמריקני וודרו וילסון ב-3 במרס 1919, וזה הנוסח הסופי של הסעיף הזה בהחלטת הוועידה: "ארץ-ישראל תכונן כקהליה יהודית, כחלק ממבנה העולם הדמוקרטי החדש". (16) משמעותו הייתה דרישה להקים מדינה יהודית על כל ארץ-ישראל המערבית. ב-8 בנובמבר 1942 אישר הועד הפועל הציוני את התוכנית, והיא חייבה פורמלית את התנועה הציונית עד 29 בנובמבר (17)  1947. 

הפוגרומים ברוסיה בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים היו חלק מהרקע של ההתעוררות הציונית, והצהרת-בלפור הייתה היענות של מעצמה לתביעת העם היהודי לבית לאומי; השואה הייתה הרקע של הקמת מדינת ישראל, והחלטת 29 בנובמבר 1947 הייתה היענות האומות המאוחדות לתביעת היהודים למדינה עצמאית. הפעילות הציונית לקראת הקמת המדינה קדמה להחלטת האו"ם כשם שההתיישבות היהודית בארץ-ישראל קדמה להצהרת בלפור, והשואה לא הייתה הגורם היחיד להקמת המדינה כשם שהפוגרומים לא היו הגורם היחיד לייסוד התנועה הציונית, אבל השואה הייתה אחד המניעים העיקריים להחלטת האו"ם, שהייתה גורם חשוב מאוד בהקמת מדינת ישראל, והיהודים הרגישו אחרי השואה שלא תיתכן חזרה למה שהיה לפניה. התוכניות האופרטיביות, שרק מעטים חשבו עליהן לפני השואה, היו לנחלת הרבים אחריה.. שתי מטרות העל של הציונות, עלייה וריבונות יהודית, נעשו כמעט זהות, וחל היפוך של הסיבה והמסובב: עד מלחמת העולם השנייה הייתה העלייה תנאי הכרחי להקמת מדינה יהודית; אחרי השואה הייתה העצמאות המדינית תנאי לעליית היהודים העקורים לארץ-ישראל. לעניות דעתי, בן-גוריון לא הפיק את הלקח שהתבקש מאירועי שנות השלושים, שריבונות קודמת לעלייה, ולכן המשימה המידית היא להקים צבא סדיר לקראת המלחמה עם הערבים הארץ-ישראלים והצבאות של מדינות ערב, שינסו למנוע באלימות את הקמת המדינה היהודית; לעומת זאת הוא הבין יותר מכל אדם אחר את הקשר בין הדרישה לריבונות עברית ובין העקורים שישבו במחנות בגרמניה, וששום מדינה לא הייתה מוכנה לקלוט אותם, ולכן הוא יזם וניהל מדיניות מתוחכמת של ניצול האסון ביעילות. ההעפלה (העלייה הבלתי לגלית), שהוליכה את העקורים במסעות ימיים לקפריסין, הבאישה את ריחה של בריטניה בעולם ועשתה יחסי ציבור לרעיון המדינה היהודית.

 

4. כל החלאה הזאת

 

 עדויות על יחסם של שליחי העלייה אל ניצולי השואה מאששות את הטענה שהם נתפסו כאמצעי לקידום האסטרטגיה הלאומית של בן-גוריון. בישיבת מזכירות מפא"י, בספטמבר 1945, אמר מקורבו, דוד שאלתיאל: "העובדה שאדם היה במחנה לא יכולה להיות מספיקה לשלוח אותו לארץ-ישראל. אלה שנשארו בחיים, הם חיו כי היו אגואיסטים ודאגו קודם-כל לעצמם". (18) שאלתיאל הזהיר מפני האנשים האגואיסטים האלה העלולים לסכן את מפעל ההתיישבות. בתחילת שנת 1946 אמרו שליחי הצלה ופעילי "הבריחה" לבן-גוריון: "זה יהיה חורבן, אם כל המחנות יעלו... את כל החלאה הזאת, כמו שהיא, תעלו לארץ-ישראל?". (19) 

השימוש בניצולי השואה השיג את מטרתו. הציונים לא חששו להיפרד מתדמית הילדים הטובים ולפרוץ את המחסומים שנראו עד אז כלא-עבירים. מנהיגי המעצמות הבינו שדרוש פתרון רדיקלי לבעיית היהודים. יהודי ארץ-ישראל ויהודי התפוצות שלא נפגעו בשואה סבלו מרגשי אשמה, הם חשו שלא עמדו במבחן, לא עשו די למען הצלת יותר יהודים, והם שאפו לסייע לניצולים ולעשות הכל כדי ש"זה לא יקרה שוב". בתנועה הציונית גברה ההכרה שארץ-ישראל היא חוף-המבטחים היחיד לניצולים, ושריכוז היהודים במדינה ריבונית הוא האפשרות היחידה להמשך קיום העם היהודי ולמניעת השמדת בניו. 

יהודי ארצות-הברית, שרובם לא היו ציונים פעילים עד המלחמה, הפעילו לובי יעיל למען המאבק הזה. רגשי האשם לא אפשרו לבריטים לדכא את מרד היהודים הארץ-ישראלים, אף שהיו מסוגלים לכך מבחינה צבאית, והמדינאים הבריטים לא קיבלו את עצות אנשי-הצבא בעניין זה. (20) רוב חברי ועדת האו"ם לעניין ארץ-ישראל (אונסקו"פ) ורוב המדינות החברות באו"ם, הצביעו בעד עצמאות ליהודים. הדיפלומטיה היהודית השכילה להשתמש בשואה כמנוף בהסברה הציונית, ולדחוק את בריטניה למצב בלתי-נסבל ואת ארצות-הברית לתמיכה במטרות הציונות, בניגוד לעצות המומחים ממשרדי החוץ וההגנה שלה. 

בתזכיר שהגישה הסוכנות היהודית לממשלת בריטניה ב-16 באוקטובר 1944 כתוב: "מכל ששת מיליון יהודי אירופה, מחוץ לרוסיה, נשארו חצי מיליון, ומספר יהודי רוסיה פחת במיליון. כל זמן שאין לעם היהודי בית משלו יקסום הפתרון ההיטלראי לחלק מאומות העולם. לא ייתכן, מבחינה מוסרית, להציע לשרידי יהודי אירופה לחזור למצבם הקודם בתוספת פתרונות פליאטיביים, פילנטרופיים, וערובות של נייר." תזכיר דומה הגישה הנהלת הסוכנות לאותה כתובת ב-22 במאי 1945, שבועיים אחרי סיום המלחמה באירופה. (21) כבר ב-4 בנובמבר 1944 הציע חיים ויצמן לראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל להעלות מיליון וחצי יהודים לארץ-ישראל במשך שלוש-עשרה שנים. בשיחה ההיא דובר בפעם הראשונה על העלאת מאה אלף יהודים בשנה לארץ-ישראל. (22) עד מהרה היו המאה אלף לנושא המרכזי בשקלא-וטריא הבינלאומיים בנושא ארץ-ישראל, ולכוח-מחץ בשירות הדיפלומטיה הציונית

 

5. ניצול ההעפלה 

 

אחד הביטויים למרכזיות של ההעפלה בחשיבה האסטרטגית של ראשי ה"הגנה", היה קורס השליחים במקווה-ישראל, שארגן "המוסד לעלייה" בתחילת 1942. מפקד הקורס היה משה כרמל, וחניכיו היו מהמעולים שבארגון ה"הגנה". 

ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה", משה סנה, שדחף ללא לאות את בן-גוריון, את היישוב היהודי ואת הארגון שהוא עמד בראשו, לעימותים אלימים עם הבריטים, ראה בכל הניצולים, אף בבלתי ציונים שבהם, מכשיר יעיל, מנוף, לקידום האסטרטגיה שלו, מבלי לשאול את דעתם. הוא אמר בישיבת הוועד הפועל הציוני ב20- במאי 1945, מיד עם תום המלחמה באירופה: "אני חושב שאנחנו צריכים כאלמנט של מדיניותנו להביא לידי ריב על עלייה בלתי-לגאלית. אין לנו מנוף טוב יותר, ואיננו יכולים לוותר על מנוף זה, ואין אנו יכולים לדחות את השימוש במנוף עד לאחר שניווכח מה תהיה התוצאה של המערכה הפוליטית שצריכה להתחיל מחר, אלא אנחנו צריכים לעשות בעת ובעונה אחת... אני חושב שאנו צריכים לחתור להבאת מעפילים בכל הדרכים, לא רק ביבשה, אלא גם בים, ופה אין הכוונה לתוספת עולים - גם דבר זה מכובד - אלא למנוף לשינוי פני הדברים; זו היא הפעילות הקונסטרוקטיבית שלנו". (23) 

ספינת-המעפילים הראשונה שיצאה לארץ-ישראל אחרי מלחמת העולם הייתה "דלין" (שם המחתרת של אליהו גולומב, שמת זמן קצר לפני כן), שנרכשה בכספי חיילי החטיבה היהודית ("הבריגדה"). (24) "דלין" הפליגה מנאפולי שבאיטליה ב-21 באוגוסט 1945 - עם שלושים וחמישה מעפילים ואנשי צוות - והגיעה לאחר שבוע לחוף קיסריה. הספינה האחרונה הייתה "מדינת ישראל", שיצאה מברינדיזי שבאיטליה ב-1 במאי 1948 עם מאתיים ארבעים ושלושה מעפילים והגיעה לנמל תל אביב ב-17 במאי, יומיים אחרי הכרזת העצמאות. נוסעי "מדינת ישראל", שעלו עליה כמעפילים, ירדו ממנה כראשוני העולים למדינת ישראל. בין אוגוסט 1945 למאי 1948 שלח "המוסד לעלייה" שישים וארבע אניות לכיוון ארץ-ישראל, כמה מהן ענקיות - "אקסודוס 1947" ("יציאת אירופה"), הובילה ארבעת אלפים וחמש-מאות איש, "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות" הובילו יחד שלושה-עשר אלף איש - וכמה קטנות ("גבריאלה", שיצאה מיוון בספטמבר 1945, הובילה רק ארבעים מעפילים). באניות אלה השיט "המוסד" שישים ותשעה אלף מאה וארבעה מעפילים. רובם נתפסו בידי הבריטים ונכלאו במחנות מעצר בקפריסין, אבל הפגנה זו הניעה את רוב אזרחי מדינות המערב ללחוץ על בריטניה ועל ממשלותיהם להקים לעקורים מדינה משלהם. העולים שנכלאו בקפריסין הגיעו לארץ-ישראל רק אחרי החלטת האו"ם של 29 בנובמבר 1947. 

בשיטת התעודות המזויפות (פנקסי חיילים, למשל, ונישואין פיקטיביים) הביא "המוסד לעלייה" לארץ-ישראל שמונה אלפים ארבע מאות שמונים וחמישה איש, בדרך האוויר מאה וחמישים איש וביבשה בעיקר דרך סוריה ולבנון חמשת אלפים מאתיים תשעים ושניים. בסך הכול יותר משמונים ושלושה אלף. מאות לוחמי הפלמ"ח ופעילי המוסד לעלייה, שניהלו את מבצע ההעפלה, היו לוחמי הקו הראשון בחזית יחצ"נית זאת. (25) 

מי שהחליט כי אנשי הפלמ"ח ילוו ספינות מעפילים, אשם בכישלונותיהם בקרבות מלחמת העצמאות. בן-גוריון, בהמרצתו של סנה, העדיף לשלוח אותם למערכה המדינית-תקשורתית, נגד הבריטים, והם לא הוכשרו כמפקדים קרביים ללחימה סדירה נגד הערבים. אחת הדוגמאות לתוצאות המחדל הזה היה מיכה פרי, שהנהיג את התנגדות מעפילי "אקסודוס", גולת הכותרת של מפעל ההעפלה. במלחמת העצמאות, כשהיה מפקד פלוגה בקרב נבי סמואל, נטש פרי את פקודיו, ושבעה עשר מהם נהרגו. קרב נבי סמואל היה אחד הכישלונות המרים של הפלמ"ח. 

באמצע מאי 1945, ימים אחדים אחרי כניעת גרמניה, דנה מזכירות מפא"י בהדחת אנשי "אחדות העבודה" (סיעה ב' לשעבר) מן העמדה הדומיננטית שהייתה להם בהעפלה. ראש המדברים בדיון הזה היה שאול אביגור, והוא אכן עמד בראש "המוסד לעלייה" מאז עד הכרזת העצמאות, (26) אבל המטרה המפלגתית של המהלך הזה הושגה רק בחלקה. אחרי שנה וחצי התלונן בן-גוריון: "תשאלו בארץ-ישראל יהודי צעיר מי מטפל בכל עלייה ב', התשובה שתקבלו, סיעה ב', כמובן". (27) 


במארס 1945 ניסח בן-גוריון תוכנית להעלאת מיליון יהודים לארץ-ישראל, בשמונה-עשר החודשים שאחרי סיום המלחמה העולמית. (28) במאי 1945 הציע משה סנה, בישיבת הוועד הפועל הציוני, אסטרטגיה לניצול העקורים במאבק נגד "הספר הלבן": "להביא לידי ריב על עלייה בלתי-לגאלית. אין לנו מנוף טוב יותר ואיננו יכולים לוותר על מנוף זה, ואין אנו יכולים לדחות את השימוש במנוף הזה עד לאחר שניווכח מה תהיה התוצאה של המערכה הפוליטית שצריכה להתחיל מחר... אין הכוונה לתוספת עולים... אלא למנוף לשינוי פני הדברים". (29) 

ביוני 1945, אחרי שצ'רצ'יל כתב לוויצמן כי שאלת ארץ-ישראל תידון רק לאחר שבעלות-הברית המנצחות יישבו אל שולחן השלום, דיבר בן-גוריון בישיבת ועד החרום הציוני בארצות-הברית על "אפשרות של רזיסטנס בארץ, אם בעזרת אמריקה לא נמריץ לונדון לשנות קו המדיניות הנקוט". (30) באוגוסט 1945 דיבר בן-גוריון על "חשבון הציונות שלאחר המלחמה", על הקמת מדינה יהודית שתביא לשחרור היהודים הנתונים תחת שלטון הקומוניזם ועל הבאת מיליון יהודים לארץ-ישראל "בכוח המדינה העברית ובעזרת יהודי אמריקה". 

באותו חודש סערו הרוחות בארצות-הברית ובבריטניה בגלל הדוח של הריסון, שהאשים את הצבא האמריקני בהתנהגות לא אנושית כלפי היהודים העקורים, והציע להעביר מאה אלף עקורים לארץ-ישראל, ובן-גוריון עלה על הגל הזה וניווט עליו את מהלכיו האישיים ואת המדיניות הציונית. המהלכים האלה קידמו מאוד את הציונות אל מטרתה, ובן-גוריון הקדיש להם את כל תשומת הלב. אפשר להניח, שלכן הוסחה דעתו מהצורך לבנות צבא, לקראת המלחמה עם צבאות מדינות ערב.

 ____ 

[הפרק בשבוע הבא יעסוק בתוכניתו של בן-גוריון להפעיל את ניצולי השואה כלוחמי קו קדמי נגד הבריטים וכחומר תעמולה; באנטישמיות של מפקדי הצבא האמריקני; בהצלחתו של בן-גוריון לסכסך בין ארה"ב לבריטניה בשאלת ארץ-ישראל אלא שבגלל התרכזותו בשאלה המדינית הוא הזניח את ההכנות למלחמה.]

 

הערות

 1. בעת כתיבת שורות אלה, אחרי 72 שנים, רוב חברי אותם קיבוצים דוגלים בהקמתה של מדינה פלשתינית. המהפך מלמד משהו על האידיאולוגיה של יצחק טבנקין וחבריו. 
2. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 
3. יעל ישי, "סיעתיות בתנועת העבודה", עמ' 160. 
4. אליהו גולומב, גולדה מאירסון (מאיר), ברנרד ג'וזף (דב יוסף), משה שרתוק (שרת), שאול מאירוב (אביגור) ולוי שקולניק (אשכול), שנשארו במפא"י, תמכו באקטיביזם של בן-גוריון, אבל היו במיעוט. 
5. שהייתה לממשלת ישראל הזמנית לאחר הכרזת העצמאות. 
6. לאחר שנים אחדות פרשה "התנועה לאחדות העבודה" ממפ"ם והקימה את מפלגת "אחדות העבודה". עברו עוד שנים ומפלגה זאת ומפא"י הקימו יחד את "המערך", בלי בן-גוריון שפרש ממפא"י, הקים את רפ"י (רשימת פועלי ישראל) והיה למנהיגה. אחרי מלחמת ששת הימים הצטרפה גם רפ"י למערך, בלי בן-גוריון ועם משה דיין ושמעון פרס. במלחמת יום-הכיפורים הייתה גולדה מאיר, הבן-גוריוניסטית, ראש הממשלה, שהשתתפו בה ישראל גלילי ויגאל אלון, ממנהיגי "אחדות העבודה" לשעבר, ומשה דיין ושמעון פרס, ממנהיגי רפ"י לשעבר. לימים התאחד הגוש הפוליטי הזה רשמית והיה למפלגת העבודה. אחרי שהובס שמעון פרס, בבחירות לראשות הממשלה ב-1996, ואחרי שאהוד ברק תפס את מקומו כיושב-ראש מפלגת העבודה, ב-1997, לא נותר בצמרת מפלגת העבודה אף אחד ממפא"י ההיסטורית, זאת שהנהיגה את הישוב העברי לפני הקמת המדינה. זה לא מפריע לחברי מפלגת העבודה בעת כתיבת שורות אלה לטעון שוב ושוב שמפלגתם הקימה את המדינה. 
7. ראיון עם החוקר ד"ר מיכאל כהן ב-18 בספטמבר 1978. ד"ר כהן העיד שראה את מסמכי הבולשת הבריטית בגנזך המדינה בלונדון. 
8. ראיון עם חבר הפלמ"ח דן רם ב-9 ביוני 1978. רם סיפר: "הייתה ישיבה עם יוסף אבידר. השוויתי את ה'סזון' למעשי הקוויזלינגים. אבידר אמר שיש לו הרגשה שהוא יושב עם מפקדי אצ"ל"; סדרת ראיונות עם אורי ברנר ב-1981-1978; ראיון עם משה ברון ב-12 בספטמבר 1978. 
9. סדרת ראיונות עם יגאל אלון ב-1972-1979. 
10. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 
11. ראיון עם שמעון אבידן ב-3 בפברואר 1972; סדרת ראיונות עם מאיר פעיל ב-1978–1980. 
12. למשל: ספר תולדות ה"הגנה", ג/ 1, פרק 27. 
13. דיון מקיף על ניצול האסון של בן-גוריון ראה אצל שבתאי טבת, "קנאת דוד – הקרקע בוער", שוקן, 1987, עמ' 449-423. 
14. הלר, עמ' 317-313. 
15. קולונל ריצ'רד מיינרצהאגן, "פרקי יומן מזרח תיכוני", הוצאת "שקמונה", 1973, עמ' 130. 
16. יהודה באואר, "דיפלומטיה ומחתרת", פרק ו'; יוסף גורני, "שותפות ומאבק", "הקיבוץ המאוחד", תשל"ו, פרק 3: מיכאל בר-זוהר, "בן-גוריון", כרך א', פרק כ"ב. 
17. הלר, עמ' 338-336. 
18. עדית זרטל, "זהבם של היהודים" (להלן זרטל), "עם עובד", 1996, עמ' 419. 
19. זרטל, עמ' 419-418. 
20. זיכרונות פילדמרשל מונטגומרי, "מערכות", 1959, עמ' 373 ו-417-409. 
21. יהודה באואר, "מערך הכוחות בדרך אל עצמאות יהודית בארץ-ישראל"; "סקירה חודשית", ירחון לקציני צה"ל, גיליון מס' 11, נובמבר 1976. 
22. שם, שם. 
23. סת"ה, ג\3, עמ' 1901. 
24. סדרת ראיונות עם אליהו בן-חור (כהן) ב1981-1977-; אק"מ, תיקי אליהו בן-חור; ארכיון ה"הגנה", עדות של יהודה ארזי מאוגוסט 1955. 
25. סת"ה ג/ 2, ספר שביעי: "ההעפלה". 
26. ישיבת מזכירות מפא"י ב15- במאי 1945. זרטל, עמ' 417-415. 
27. זרטל, עמ' 433. 
28. שם, עמ' 435. 
29. סת"ה ג\2, עמ' 844-843. 
30. זרטל, עמ' 436.

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"