العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

המגלומניה של בן-גוריון

 

 

 

 1.טרור עברי ומלחמות יש ברירה

 

ב-1 באוקטובר 1945 שלח בן-גוריון מפאריס מברק מוצפן למשה סנה בתל אביב, חתום בשמו המחתרתי, "אבי עמוס". יושב-ראש הנהלת הסוכנות הורה לראש מפקדת ה"הגנה" לפתוח מיד במלחמה נגד שלטונות המנדט, שמשמעותה למעשה פיגועים בבריטים ובאתרים המסמלים את שלטונם בארץ-ישראל. כלומר, בן-גוריון הורה לפתוח בלוחמה טרוריסטית, שבגינה ניסה לפני כן לחסל את האצ"ל ואת לח"י והסגיר את אנשיהם לבריטים. אחת מהנחיותיו של בן-גוריון הייתה "להזמין שני הפלגים היריבים (אצ"ל ולח"י) לשיתוף-פעולה מלא, בתנאי של מרות אחידה ומשמעת מוחלטת. דרוש מאמץ מתמיד להבטיח אחדות בישוב, וקודם-כול בקרב הלוחמים". (1) על שותפות עם האצ"ל והלח"י בלוחמת טרור חשב בן-גוריון עוד ב-1939, לאחר פרסום "הספר הלבן", כשהגה את תוכנית "עלייה ג'", אבל תוכנית זו לא התממשה, מפני שראשי ה"הגנה" (בתמיכת ברל כצנלסון ויצחק טבנקין) לא הסכימו לנהל מאבק מזוין על חשבון המעפילים, והצביעו על הסכנה בדבר: אחרי הניסיון הראשון יפסיקו בעלי האניות להשכירן ל"מוסד לעלייה". (2) עתה, בסוף שנת 1945, חזר בן-גוריון אל הרעיון הזה, ואף תכנן מסגרת ארגונית לביצועו. (3) התוכנית לא יצאה אל הפועל, בגלל שיקולים דומים לאלה שהנחו את ראשי ה"הגנה" ב-1939, על כן השליך בן-גוריון את יהבו על "תנועת המרי" המאוחדת. 

הנלהב ביותר למאבק מזוין נגד הבריטים היה הסוכן הסובייטי, ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה", משה סנה, שנמנה עם הנהלת הסוכנות, מאוגוסט 1945, והיה דוברם של החוגים האקטיביסטיים ב"הגנה" ובישוב. ( ההסבר להתלהבותו של סנה הוא שהטרור האנטי-בריטי בארץ-ישראל ישרת את האסטרטגיה האנטי-מערבית של סטלין). במברק ששלח סנה לבן-גוריון ללונדון, ב-23 בספטמבר 1945, כתוב: "הוצע שנגרום אינצידנט אחד חמור, אחרי-כן נפרסם הודעה שבה ייאמר כי זאת רק אזהרה ורמז לאינצידנטים הרבה יותר חמורים, (4) שיאיימו על ביטחון כל האינטרסים הבריטיים בארץ, אם הממשלה תחליט נגדנו. טלגרפו דעתכם על הנ"ל". (5) יגאל עילם כתב, בספרו "ה"הגנה"", שבן-גוריון לא השיג את אישור הנהלת הסוכנות בלונדון למאבק מזוין נגד הבריטים. האישור התקבל כחודשיים אחרי ששחררו אנשי הפלמ"ח, בפיקוד נחום שריג, מאתיים מעפילים ממעצר, במחנה-עתלית, וכחודש אחרי שפגעו יחידות של ה"הגנה" (רובן אנשי פלמ"ח), האצ"ל והלח"י בכמאה וחמישים נקודות על מסילות-הברזל ברחבי הארץ, וחיבלו במתקני תחנת-הרכבת בלוד ובסירות משטרת החופים כנמלי חיפה ויפו. (6) משמע, בן-גוריון פעל ללא סמכות, למרות הטיעונים שלו בעניין זה כלפי האצ"ל והלח"י. 

המדיניות האקטיביסטית של בן-גוריון מוסברת בחלקה בדבקותה של ממשלת הלייבור הבריטית במדיניות "הספר הלבן", בניגוד לציפיותיהם של מנהיגי תנועת העבודה שהממשלה הסוציאליסטית הבריטית תטה חסד לציונים הסוציאליסטים יותר מהממשלה השמרנית. פחות מובן מדוע הסכים בן-גוריון לשתף את האצ"ל והלח"י במאבק של ה"הגנה", אף שארגונים אלה לא ויתרו על קיומם העצמאי. בכך סיכן את יוקרתו, שהרי אפשר היה לפרש צעד זה כהודאה בכישלון דרכו עד אז, או לפחות כמתן לגיטימציה לַפרישה ולשיתוף-פעולה פדרטיבי עם הפורשים. אין ספק שיחידות הפלמ"ח יכלו לבצע לבדן את כל משימות "תנועת המרי". מדוע, אם כן, השתנתה עמדתו של בן-גוריון, לפחות לזמן מה? לדברי ישראל גלילי (7) קיבל בן-גוריון את הצעתו של סנה לאמץ את דרכם של הפורשים, וכך להוציא את הרוח ממפרשיהם ולהביא לפירוקם, או לפחות לירידה דרסטית בכוחם. נוסף על כך הוא רצה לצנן את התסיסה האקטיביסטית בשורות ה"הגנה", שמנהיגי "הקיבוץ המאוחד" ומפקדי הפלמ"ח הגבירו אותה. היה חשש שכמה מלוחמי ה"הגנה" יצטרפו לפורשים, או יעבירו את נאמנותם מבן-גוריון לטבנקין. ואחרון-אחרון: אילו פתחה ה"הגנה" לבדה בלוחמת טרור והפורשים היו ממשיכים בפעולות עצמאיות, עלול היה חוסר התיאום להיות הרה אסון. 

האצ"ל ולח"י קיבלו את המרות המבצעית של ה"הגנה", עם יוצא מן הכלל אחד: הם הודיעו שימשיכו בפעולות רכש פרטיות. את הקשיים בהקמת "תנועת המרי" גרמו דווקא חברי מפא"י המתונים, שהיו עתה רוב במפלגה, ושאותם בן-גוריון לא שיתף בחישוביו המפלגתיים. הם לא הבינו מדוע עליהם לסגת מהאידיאולוגיה היוֹנית. ב-2 בנובמבר 1945 שלח סנה מברק לבן-גוריון לפאריס: "הגענו להסדר מעשי עם ארגוני הפורשים, שלפיו נטיל עליהם תפקידים מסוימים תחת הנהגתנו. הם יפעלו רק לפי תוכניתנו. אני, שאול מאירוב (8) וברנרד ג'וזף (9) חושבים הסכם זה לרצוי ביותר, אבל עדיין לא הוכנס לתוקפו, כיוון שהמפלגה (מפא"י) משהה אותו. כמה מהם מתנגדים לכל צורה של פעולה, ובייחוד לכל הסכם עם הפורשים... אני חושב את דחיית ההסכם... לפשע." (10) 

כמה מחברי מפלגות הפועלים שהתנגדו לשיתוף-פעולה עם הפורשים היו אקטיביסטים יותר מבן-גוריון. יצחק טבנקין היה בעד מאבק מזוין נגד הבריטים, ואפילו הסכים שייתכנו הסכמים אופרטיביים עם גופים יריבים בפעילות הבלתי-לגלית, אבל טען שהפורשים עלולים לנצל את שיתוף-הפעולה ולאלץ את הישוב להכיר בהם. (11) 

בסופו של דבר התגברו בן-גוריון וסנה על מתנגדיהם, והשיתוף היה לעובדה. שם המאבק, "תנועת המרי", נקבע בשיחה בין סנה לגלילי. (12) 

ה"הגנה" – בייחוד יחידות הפלמ"ח וכמה יחידות חי"ש (13) – קבעה את ממדי הטרור האנטי-בריטי. הפגיעות של "תנועת-המרי" הכאיבו לבריטים, וכשנפלו לידיהם רוב המברקים המוצפנים של הסוכנות היהודית בעניין זה, הבינו שבן-גוריון עומד בראש הפיגועים ושה"הגנה" מובילה אותם. העימות בין הישוב העברי לשלטונות הגיע לשלב הפיגועים, שהיה מנוגד לעמדתו הבסיסית של בן-גוריון, והוא מצא את עצמו בעמדה קלאוזביציאנית-פרוסית, כלומר, שימוש בפעולות צבאיות להשגת יעדים מדיניים, ובמלים אחרות, מלחמת יש ברירה. (14) 

מאז פרסום "הספר הלבן" ראו השלטונות הבריטיים בסוכנות היהודית וב"הגנה" מתחרים על השלטון בארץ-ישראל. אחרי הסערה שהתחוללה עם פינוי מעפילי "אַטְלָנְטִיק" לאי מאוריציוס, ב-1941, אמר הנציב העליון סר הֶרוֹלְד מֶק-מַייקְל למיניסטר המושבות, לורד מוֹין, שהסוכנות היהודית היא "מדינה בתוך מדינה". כמה זמן, שאל מק-מייקל, תסכים בריטניה לסבול מצב זה "ולשתף פעולה עם גוף שמנוי וגמור עמו, בגלוי, להתנגד לנו, למדיניותנו ולחוקינו?" (15) העימות הֶחֱרִיף לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. בתחילת שנת 1944 כתב גנרל מֵייטְלֵנְד וִילְסוֹן, מפקד הכוחות הבריטיים במזרח התיכון, לממונים עליו בלונדון: "בינואר ...כבר התקשחה כל-כך עמדתה של הסוכנות היהודית כלפי הממשל, עד שכל פעולה של הממשל שלא הייתה ברוח החלטות בילטמור, או שנועדה לאכוף את תקנות 'הספר הלבן', נתקלת בהתנגדות ובמכשולים. מבחינות מסוימות נטלה הסוכנות היהודית לעצמה את המעמד ואת סמכות השלטון של ממשלה יהודית בלתי-תלויה, ואף לא ניסתה להסתיר את קיומם של מחבואי הנשק; היא תבעה לעצמה זכות להחזיק בנשק, לא רק לשם הגנה עצמית, אלא גם כדי להתנגד לכל ניסיון של השלטונות לגלות מחבואים אלה." (16)  

הבריטים, שקלטו את המברקים המוצפנים של ראשי הסוכנות וה"הגנה", פענחו אותם בקלות, ולימים פרסמו ברבים את מקצתם, כדי להוכיח את מעורבות ה"הגנה" בפעולות הטרור. יעקב ינאי (יאן), שלישו לשעבר של סנה, שעמד בראש שירותי-הקשר של ה"הגנה", העיד, שעד שלב מסוים נמנע הטיפול במברקים לחו"ל ממנו ומאנשי מחלקתו. לימים תחקרה ה"הגנה" את ראש היחידה הבריטית לפיענוח צופנים, והוא אמר שצופני ה"הגנה" היו פשוטים מאוד. "אפילו הפקידה במשרדי יכלה לפענח אותם בקלות." (17) 

גרסתו זו של ינאי מעלה את האפשרות שהייתה כוונה להניח לבריטים לקלוט את המברקים ולפענחם. בין שהיה זה מחדל ובין שהייתה זאת הטעיה מתוחכמת, הפנה גילוי זה את מירב תשומת-ליבם של הבריטים למישור הצבאי, והיהודים הערימו עליהם במישור המדיני-יחצ"ני.

 

2. הבריטים נכנעו לטרור היהודי 

 

בחודשים יוני-יולי 1946, כשניסחה ועדת המומחים האנגלו-אמריקנית בלונדון את תוכנית מוריסון-גריידי, (18) הגיעו פיגועי "תנועת המרי" לשיא שלא היה לפני כן ואחרי כן. ב-10 ביוני פגעו אנשי האצ"ל במסילות-הברזל ברחבי הארץ, וב-17 ביוני פשטו יחידות הפלמ"ח על אחד-עשר הגשרים שחיברו את ארץ-ישראל עם הארצות השכנות. עשרה גשרים נהרסו או נפגעו קשה, ורק אחד (גשר הכביש ליד א-זיב) לא נפגע. ב-18 ביוני תקפו אנשי לח"י את בתי-המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה.. באמצע יוני הגיע בן-גוריון ללונדון וניסה לקטוף את הפרי המדיני של הפיגועים ולהשפיע על דיוני הוועדה. נקבעה לו פגישה ב-20 ביוני עם מיניסטר המושבות ג'ורג' הול, והוא היה אמור להגיע אליה יחד עם חבר הפרלמנט ריצ'רד קרוסמן, שהיה גם חבר הוועדה האנגלו-אמריקנית, אבל אנשי האצ"ל הפרו את תוכניותיו. 

ביוני גזר שופט בריטי את דינם של שני חברי אצ"ל מיכאל אשבל ויעקב שמחון לתלייה, לאחר שהם השתתפו בכוח אצ"ל שחדר למחנה צריפין מחופש לצנחנים בריטיים ושדד נשק ותחמושת. בדרכם החוצה נפתחה עליהם אש, והשניים נפצעו, נתפסו והועמדו לדין. ב-18 באותו חודש חטפו אנשי אצ"ל חמישה קצינים בריטים שהתארחו במועדון-חיילים בתל אביב, והחזיקו בהם כבני-ערובה, על-מנת למנוע את ביצוע גזר-הדין. מפקדת "תנועת המרי" לא אישרה פעולה זאת, ומפקדי ה"הגנה" לא ידעו עליה מראש, והיא תואמה רק עם מרכז לח"י. (19) מעשה זה, שחרג ממטרות "תנועת-המרי", פגע בכבודם של הבריטים יותר מהפגיעות ביעדים הצבאיים. הוא גם הרס את אמינותו של מנחם בגין בעיני בן-גוריון. הייתה זאת החוליה הראשונה בשרשרת האירועים שהסלימה את תגובת הבריטים, ושבסופה פירק בן-גוריון את "תנועת המרי", למרות התנגדותם של הרמ"א, משה סנה, ושל ממלא-מקום הרמטכ"ל, יצחק שדה. 

פגישת הול ובן-גוריון הוקדמה ביום אחד, ל-19 ביוני, ונדון בה נושא אחד ויחיד, חטיפת הקצינים. בן-גוריון נאלץ להתגונן. בפגישה השתתפו סגן מיניסטר המושבות (מיניסטר המושבות בעתיד) ארתור קריץ'-ג'ונס ואיש משרד המושבות, ג'ון מרטין. הול אמר שהממשלה הבריטית לא תסבול חטיפות קצינים בריטים, התקפות על קצינים ומעשים דומים, ובן-גוריון השיב לו שהוא מזועזע, בייחוד מפני שהחטיפה אירעה בעיר העברית שהקצינים היו אורחים בה, ושהוא כבר התקשר עם חבריו בארץ-ישראל וביקש מהם לעשות הכול למען שחרור החטופים. בפיגועים האחרים האשים בן-גוריון את שלטונות המנדט, שאינם מבינים את רגשות היהודים בארץ-ישראל, וטען שההתקפות על יעדים בריטיים הן שיטת המחאה היחידה שנשארה ליהודים, והסוכנות היהודית אינה יכולה למנוע אותן. (20) הול אמר שה"הגנה" חשודה בכמה פעולות טרור, ובן-גוריון השיב: "ייתכן שה"הגנה" אחראית לפיצוץ הגשרים, אך בשום אופן לא להריגות ולחטיפות", ושוב השמיע את הטענה שאין הוא יכול למנוע מעשים שהוא מתנגד להם, מפני שהיהודים הגיעו למסקנה שהבריטים מבינים רק את שפת הכוח, ומפני שהבריטים אינם מתייעצים עם מנהיגי היהודים על עתיד ארץ-ישראל. טענה זו, שנועדה להיות נושא הדיון, נדחקה לשוליו, ובן-גוריון נאלץ לשלוח מברק למשה שרת (באמצעות הנציב העליון) ולקרוא לכל יהודי ארץ-ישראל לסייע לשחרור החטופים. הוסכם שתוכן המברק ישודר בתוכנית הבי.בי.סי, וכך היה. (21) 

ה"הגנה" הפעילה לחץ על האצ"ל לשחרר את הקצינים. ב-21 ביוני שידרה תחנת הרדיו החשאית של ה"הגנה": "המשמעת הלאומית, צורכי המאבק והמטרה שלמענה נחטפו הקצינים הבריטים מצווים את שחרורם ... מי שאיננו רוצה לוותר על מקומו בתנועת-המרי העברי ולשמח לב אויבים בסכנת ערעור המרות האחת במלחמת העם ... בוודאי ייענה לדרישת הנהגת המרי העברי." (22)  ב-23 ביוני כתב נשיא ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן, ממיטת-חוליו ברחובות, לראש המחלקה המדינית של הסוכנות משה שרת: (23) "המקרים שאירעו בימים האחרונים מוכיחים את אובדן הביקורת על כוחות ההרס, או על שינוי במדיניות (שעליו אינני יודע ולא כלום) מתוך לחץ מבחוץ. (24) אינני יכול למלא תפקיד של פרגוד מכובד המסתיר מעשים שאני מתעב אותם ושעלי לשאת באחריות עליהם בפני העולם כולו. אם לא תיפסק לחלוטין האלימות הפוליטית, (25)  ואם לא ייעשה מאמץ להביא לדיסציפלינה מוסכמת את אנשי אצ"ל ולח"י, עד שההסתדרות הציונית תוכל לברר את המצב בכללותו בקונגרס הבא, אראה את עצמי חייב להתפטר עתה מתפקידי". (26) 

בגין לא נכנע ללחץ. אצ"ל השיג את מטרתו: הבריטים נכנעו, המירו את גזר דין המוות למאסר עולם, והקצינים שוחררו.

 

 3. השבת השחורה

 

אחרי שישה ימים, בליל שבת, 29 ביוני, פתחו שלטונות המנדט במבצע "ברודסייד", הידוע בדברי הימים שלנו בשם "השבת השחורה". כאלפיים ושבע מאות אנשים נאסרו, וביניהם חברי הנהלת הסוכנות משה שרת, יצחק גרינבוים, דב יוסף והרב יהודה לייב פישמן (מימון). עוצר הוכרז בארץ-ישראל, והבריטים השתלטו על משרדי הסוכנות היהודית בירושלים וחיפשו נשק בעשרים ושבעה ישובים עבריים. החיפושים היו מלווים במעשי אלימות. 

חטיפת הקצינים הייתה הקש ששבר את גב הגמל בבריטניה. היא חיזקה את אנשי הקו התקיף, שדרשו לחסל את הכוח הצבאי של הישוב העברי. השפעת "ליל הגשרים" על אנשי-הצבא הבריטים הייתה יותר גדולה, אבל את דעת-הקהל ואת הפוליטיקאים זעזעה החטיפה, שהייתה בעלת אופי טרוריסטי מובהק וכוונה מלכתחילה להשפיע על דעת-הקהל ובאמצעותה על מערכת הביטחון של האויב. הבריטים ניצלו את ההזדמנות הזאת כדי להכות בהגנה ובסוכנות היהודית, שהואשמו באחריות למעשי-הטרור ובהשתתפות בהם. כוונתם הייתה לשבור את עמוד-השדרה של הישוב ולצמצם את כושר המיקוח שלו בדיונים על עתיד הארץ. כוונה זאת לא מומשה, מפני שבן-גוריון הוציא את ה"הגנה" מ"תנועת-המרי" ומפני שבלונדון גברו שוב אנשי אסכולת המשא-ומתן, אך סכנת המכה הצבאית הניצחת שינחיתו הבריטים נשארה תלויה מעל לראש עד 29 בנובמבר 1947, רדפה כרוח רעה את הדמיון של מנהיגי הישוב עד סיום המנדט והייתה אחד מגורמי האסטרטגיה הדפנסיבית של ה"הגנה" במחצית הראשונה של מלחמת העצמאות. 

מחסן נשק מרכזי של ה"הגנה" נחשף בקיבוץ יגור. "נראה שמה שאירע בבית יהושע וישורון לאחר אותה שבת לא היה תוצאה של הפסוק (27)  'כי למנוולים לא תהיה תקווה'," (28) העיד ישראל גלילי. החיפושים ביגור נמשכו שבוע עד שנמצא סליק (29) ובו מאתיים עשרים ושניים רובים, שבעים ושמונה אקדחים, תשעים וארבע מרגמות 2 אינטש מתוצרת תעשיית הנשק של ה"הגנה", כמה מכונות ירייה וכמויות ניכרות של תחמושת. (30) בקיבוץ מזרע חשפו הבריטים את מעון מטה הפלמ"ח, ומבניין הסוכנות בירושלים הוציאו מסמכים רבים. בתגובה החליט הפיקוד העליון ב-1 ביולי להפעיל תוכנית ש"וועדת איקס" אישרה אותה (נציגי כל מפלגות הקואליציה הציונית והיישובית השתתפו בוועדה זאת, שהוסמכה לאשר או לשלול את פעולות "תנועת-המרי"), לחבל בשני בניינים ששימשו את השלטונות בירושלים ולהחזיר להגנה את הנשק שנשלל ממנה. הפלמ"ח קיבל הוראה לתקוף את מחסני הנשק של הצבא הבריטי בשכונה החיפאית בת-גלים ולקחת מהם את הנשק שהוחרם ביגור. על האצ"ל הוטל לחבל במלון הירושלמי "המלך-דוד", שמזכירות ממשלת המנדט התמקמה בו, ועל לח"י לחבל בבית האחים דוד, הסמוך למלון "המלך דוד", שאכסן את משרדי הממשלה. כלומר, אחרי "השבת השחורה" הסלימה "תנועת המרי" את הפיגועים בבריטים וה"הגנה" התקרבה עוד יותר לתפיסות של האצ"ל והלח"י.

 

4. פיצוץ מלון "המלך דוד"

 

חיים ויצמן, ששהה אז ברחובות ולא ידע על תוכניות בן-גוריון, איים בהתפטרות אם לא תושהה עד אוגוסט כל תגובה אלימה על "השבת השחורה". בחודש זה עמדו להתקיים דיוני הנהלת הסוכנות היהודית בפאריס, וויצמן קיווה לבטל כל תוכנית שעלולה להגביר את האיבה בין הציונות ובין בריטניה. (31) בשל הלחץ של ויצמן חזרה בה "ועדת איקס" מהאישור שנתנה לפיקוד העליון. על-פי עדותו של משה סנה, הוא הורה בתפקידו כרמ"א, למטכ"ל ה"הגנה" ולמטה הפלמ"ח, לבטל את הפשיטה בבת-גלים, ושלח למפקד אצ"ל ולמפקד לח"י פתקים, ובהם הוראה לעכב את פיצוץ המבנים בירושלים. 

ב-17 ביולי 1946 נפגש חבר המפקדה הארצית ישראל גלילי עם מפקד האצ"ל, מנחם בגין, ועם נתן ילין-מור (פרידמן), ממפקדי לח"י, וביקש מהם לדחות את המבצעים שאושרו להם לפני כן. ילין-מור נענה מיד; בגין הסכים באי-רצון, וטען שהמבצע כבר נדחה פעמים אחדות (גם בשל קשיי התיאום עם לח"י). בגין נקב במועד חדש לפיצוץ המלון, 19 ביולי. משה סנה, שהתפטר מתפקיד הרמ"א, בשל החלטת "ועדת איקס", התחבא מפני הבריטים בחיפה והתכונן לנסוע לפאריס, להשתתף בישיבת ההנהלה הציונית, ולנסות לשכנע את בן-גוריון לדחות את דרישת ויצמן, ולהמשיך בפעולות "תנועת-המרי". סנה לא רצה לבטל את המבצע המשולב, וקיווה שבן-גוריון יאשר אותו, בסופו של דבר. הוא גם חשש שבגין יתייאש מ"תנועת-המרי", ואז יחזור האצ"ל לפעולותיו העצמאיות. יותר מכול חשש סנה שהאצ"ל יבצע את פיצוץ מלון "המלך-דוד", בניגוד להחלטת "ועדת איקס". הוא שלח מחיפה פתק לבגין ובו הוראה נוספת: "להשהות את הפעולות העומדות על הפרק לימים ספורים נוספים". בגין דחה את הביצוע ל-22 ביולי. ב-20 ביולי שלח סנה פתק נוסף לבגין ובו בקשה לדחות את הפעולה לפחות עד אחרי 25 בחודש, וב-22 ביולי שלח אליו עוד הוראה חד-משמעית וזה לשונה: "שלום! עליך לעכב לפי שעה את הפעולה בירושלים." בגין לא נענה להוראה הזאת. באותו יום פוצצה יחידה של האצ"ל את מלון "המלך-דוד", אחרי שניתנה התראה לבריטים לפנות את הבניין, ולגרסת האצ"ל, סרב לעשות כן המזכיר הכללי של ממשלת המנדט, ג'ון שאו. פעולה זו הייתה שונה מזו שאישר יצחק שדה. בפיצוץ נהרגו תשעים ואחד אנשים: ארבעים ואחד ערבים, עשרים ושמונה בריטים, שבעה-עשר יהודים, שני ארמנים, רוסי אחד, יווני אחד ומצרי אחד. ארבע מאות שבעים ושישה אנשים נפצעו. רוב ההרוגים לא היו אנשי צבא וממשל. שום אישיות בריטית בכירה לא נפגעה. (32) 

 

5. ראשי ה"הגנה" מתחמקים מאחריות

 

לפיצוץ המלון הייתה השפעה רבה על היחסים בין ה"הגנה" ובין האצ"ל. מפקדי ה"הגנה" וראשי הישוב העברי הכחישו כל מעורבות בפיגוע ההמוני הזה. הרמטכ"ל בפועל, יצחק שדה, שאישר לפני כן את הפעולה אך לא את מועדה, איים להתפטר בטענה שאנשי האצ"ל רימו אותו וביצעו פעולה פאשיסטית. הרמ"א משה סנה, שהתפטר לפניו, יצא בחשאי לפאריס. יגאל עילם כתב אחר-כך: "משה סנה ויצחק שדה לא גילו אומץ-לב מוסרי מספיק בפרשה זו, והתנהגותם גבלה בהתחמקות מאחריות לפיצוץ". (33) כשביקש סנה מהאצ"ל לדחות את פיצוץ המלון, לא ציין תאריך ביצוע, ואחר-כך לא נתן לאצ"ל אישור נוסף לפוצץ אותו. התפטרותו השאירה בערפל את השאלה, אם לפוצץ ומתי. ייתכן שסנה התפטר בלי להביא בחשבון ששאלת הפיצוץ נשארה פתוחה, ואולי לא ביטל את הוראת הפיצוץ מפני שחשש מקרע סופי שיביא לפירוק "תנועת המרי". עד שהגיע לפאריס עדיין קיווה סנה לחידוש פעולות "תנועת המרי" בברכת בן-גוריון. 

פרשה זאת לימדה את בן-גוריון שמעורבות בטרור עלולה להזיק. הוא לא הודה באחריות לפיגוע, והטיל את האשמה על האצ"ל ועל מפקדו מנחם בגין, וסנה לא היה יכול לשכנע אותו להמשיך במאבק יחד עם האצ"ל. 

ראש המפקדה הארצית החדש, זאב פיינשטיין (שפר), לא היה מתאים לתפקיד זה בימי משבר. רוב מנהיגי הישוב העברי ישבו במעצר או שהו בחו"ל, וחבר מפקדת ה"הגנה", ישראל גלילי, נטל לעצמו, בהסכמה כללית, את תפקיד המנהיג הבלתי-מוכתר של ה"הגנה", תפקיד שנשאר לא מאויש אחרי מות אליהו גולומב. לא זמן רב נשאר גלילי בלתי-מוכתר. אחרי שנה כבר מונה לראש המפקדה הארצית. 

"השבת השחורה", פיצוץ מלון "המלך דוד", כליאתם של אחדים מחברי הנהלת הסוכנות במחנה-המעצר בלטרון, פקודות-המאסר שהוצאו נגד חברי הנהלה אחרים (לרבות בן-גוריון שישב בפאריס וסנה שהסתתר בארץ-ישראל), והידיעות על כוונות הבריטים להמשיך בקו התקיף, הניעו את המנהיגות הציונית לבחון מחדש את מדיניותה, ובן-גוריון לא קיבל את דרישת סנה להמשיך בפעולות המרי ולהחריף אותן. במלים אחרות, הבריטים הצליחו לשבור את "המרי העברי" והפרידו בין ה"הגנה" לאצ"ל וללח"י. 

לדברי יעקב ינאי סיפר לו סנה באותה שנה, שהוא נפגש עם בן-גוריון בפאריס ב-1 באוגוסט 1946, במלון "רויאל מונסו" שבשדרת פוש, והציג לפניו את טענותיו בעד המשך המאבק המזוין, ושבן-גוריון הסכים לדבריו. (34) למחרת שינה בן-גוריון את דעתו מן הקצה אל הקצה, והודיע, בישיבת הנהלת הסוכנות, על פירוק "תנועת-המרי". (35) בעדותו סיפר סנה שבדיון בהנהלת הסוכנות בפריס, בשאלת המשך תנועת המרי, הביע בן-גוריון עמדה קיצונית בעד המשך המאבק האלים והוא כינה את אליעזר קפלן "וישי" (36) על שהתנגד להמשך המאבק. "ברם, בגמר הדיונים כאשר המליאה ניגשה להצבעות, הציע בן-גוריון, להפתעת כל משתתפי הישיבה, כי המאבק יוקפא עד לאחר הקונגרס הציוני הכ"ב". סנה הצביע בעד המשך תנועת המרי, יחד עם הרב מימון וד"ר אמיל שמוראק. (37) 

אחרי פרישתה מהמאבק המזוין נגד הבריטים, חזרה ה"הגנה" למאבק נגד הפורשים. בן-גוריון החזיר את ה"סזון", שניתן לו עתה הכינוי "הסזון הקטן" (להבדיל מן ה"סזון" שנזכר לעיל), לא רק כדי לזכות שוב בלגיטימציה מהבריטים, אלא גם כדי לחזק את סמכותו כמנהיג. "הסזון הקטן" נמשך לא רק עד מלחמת העצמאות, אלא גם בתוך המלחמה. אחד מ"השגיו" הייתה עלילת הדם על לוחמי אצ"ל ולח"י, על טבח שביצעו בערבים בדיר יאסין. את פרטי העלילה ניסח מפקד הסזון בירושלים, איש הפלמ"ח, מאיר פעיל. 

הפילוג הפנימי החליש את הישוב העברי על סף מלחמת העצמאות. ההיסטוריון, פרופ' יואב גלבר, כתב ששיתוף הפעולה של ה"הגנה" עם האצ"ל ולח"י, בפיגועי טרור, הפך אותה לארגון אנטי-בריטי, ושבמקום להתכונן למלחמה נגד הערבים, התלוננו מפקדי ה"הגנה" הפעילים, שרובם השתייכו לסיעה ב', על "חוסר המעש כלפי הבריטים, מקיץ 1946 ואילך". (38) במבט לאחור ראוי היה שאצ"ל ולח"י ילחמו בבריטים בפעולות טרור, וארגון ה"הגנה" יתכונן למלחמה נגד הערבים. חלוקת עבודה זאת לא התבצעה, בגלל תפיסתו הטוטליטרית של השמאל הציוני, ורצונו של בן-גוריון לשלוט בכל המהלכים, ללא נכונות לחלוק את ההנהגה עם ז'בוטינסקי עד שנפטר, ועם מנחם בגין שירש אותו. אף שהמגלומניה של בן-גוריון הביאה בסופו של דבר להקמתה של מדינת ישראל.

 

____ 

[בשבוע הבא: בן-גוריון מחליט להקריב את ניצולי השואה במלחמת יחסי הציבור נגד בריטניה; בן-גוריון מסתמך על סרבנותם של ערביי ארץ ישראל לחלוקה, באסטרטגיית ארץ-ישראל השלמה שלו; בן-גוריון מתחמן את כולם, פרשת האונייה "אקסודוס"; סילוקו של ד"ר חיים ויצמן מן ההנהגה הציונית; ניסיונו הכושל של משה סנה להדיח את בן-גוריון; היהודים אינם בשלים לריבונות, לא לפני הקמת המדינה, ולא אחרי 66 שנים של עצמאות.]

 

 הערות

 

 1. בר-זוהר, "בן-גוריון" א', עמ' 525. 
2. ראיון עם ברל רפטור ב17-בינואר 1972; סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. הנימוק היה מעשי ולא ערכי. כאמור לעיל, ההעפלה שאחרי מלחמת העולם השנייה נועדה בעיקר לשיווק רעיון המדינה היהודית. 
3. יומן בן-גוריון, 11 בנובמבר 1945. 
4. סנה השתמש לא במונחים של "מאבק מרוסן" כפי שמקובל על "היסטוריונים ישנים" ומניפולטורים, אלא במונחים של טרור קיצוני, שיאיים על כל האינטרסים הבריטיים בארץ-ישראל, ושהיה מקובל על האצ"ל ולח"י. 
5. הבריטים פרסמו את תוכן המברק ב"ספר לבן" שפורסם ביולי 1946, ותרגומו מתפרסם בספרו של מנחם בגין, "המרד", הוצאת "אחיאסף", תשל"ד, עמ' 263. 
6. יגאל עילם, "ה"הגנה"", זמורה ביתן מודן, 1979, עמ' 349-331. 
7. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 
8. שאול אביגור, נאמנו של בן-גוריון. 
9. דב יוסף, נאמנו של בן-גוריון. 
10. עזריאל קרליבך (עורך), "ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית" כרך ב', ליינמן, תש"ו, עמ' 786.
11. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 
12. שם, שם. 
13. חיל השדה של ה"הגנה", שהיה מורכב ממיליציות מקומיות. 
14. תפיסה ביטחונית זאת של בן-גוריון התגלתה גם ב-1956, בהחלטתו לצאת ל"מיבצע קדש", שהיה מלחמת יש ברירה וחלק מקנוניה אנגלו-אמריקנית נגד מצרים. 
15. ניקולס בתל, "המשולש הארץ-ישראלי", "עידנים", 1979, עמ' 82. 
16. סייקס, "מבלפור ער בווין", עמ' 233-232. 
17. הראיון הנ"ל עם יעקב ינאי. 
18. שחקרה כאמור את המצב בארץ-ישראל ב-1946 והמליצה שארך ישראל תחולק לארבע טריטוריות אוטונומיות: אזור יהודי, אזור ערבי ושני אורים שבהם ישלטו הבריטים ישירות. 
19. מערכות ארגון צבאי לאומי 4, עמ' 249-247; 371/68632 co. 
20. לא הייתה זו פעם אחרונה שבן-גוריון נקט בטקטיקה של ייזום פעולות צבאיות חריפות והתכחשות פומבית לאחריות עליהן. מקרה בולט במיוחד היה פשיטת יחידה 101 ופלוגת צנחנים, בפיקודו של אריאל שרון, על הכפר הירדני קיביה באוקטובר 1953. בפשיטה זו נהרגו שישים ותשעה תושבים, לרבות נשים וילדים. ראה אורי מילשטיין, "ההיסטוריה של הצנחנים", כרך א' – "יחידה 101", הוצאת שלגי, 1985, עמ' 233-225. 
21. 537/2317 CO (מסמכי משרד המושבות הבריטי). 
22. "אשנב", קל"א. 
23. מכתב זה, שלא נשלח, מבטא את גישתו של ויצמן ואת הדעות שהביע בעל-פה בימים ההם. הוא גם מסביר את התפתחות הקרע בין המתונים במחנה הציוני, בראשות ויצמן, ובין האקטיביסטים בקואליציה הציונית, ומחוצה לה. 
24. מצד הפורשים, הנמצאים מחוץ למוסדות הנבחרים. מכתב זה מבסס עוד יותר את טענתי, שהחלטת בן-גוריון להצטרף לטרור נגד הבריטים נבעה בעיקר משיקולים מפלגתיים ואישיים. 
25. אחרי רצח רבין ב-1995 הוקיעו אותה הכול בישראל, גם אלה שהשתתפו בפעולות אלימות בנעוריהם, או שהתחנכו על ברכיהן. 
26. ארכיון ויצמן. ה/349. 
27. פרפרזה לאמירה "ולמלשינים לא תהיה תקווה". זה לא פסוק מהתורה, אלא מתפילת שמונה עשרה. 
28. קטע מתוך מכתב מוצפן של ישראל גלילי ליעקב דורי לארצות-הברית ב-3 באוקטובר 1946 (גלילי העמידו לרשותי). והרי פירושו: "מה שאירע ביגור (הקיבוץ של יהושע גלוברמן וזלמן ישורון) לא היה תוצאת הלשנה". 
29. כינוי למחבוא שבו הוסתר הנשק של ה"הגנה" כדי שהבריטים לא יגלו אותו. 
30. 371/68635 FO (מסמכי משרד החוץ הבריטי). 
31. יגאל עילם, "ה"הגנה"", שם, עמ' 224. 
32. ארכיון תולדות ה"הגנה", עדות משה סנה, תיק מס' 4681; מערכות ארגון צבאי לאומי 4, עמ' 288-276; מנחם בגין, "המרד", עמ' 316-294; תרסטון קלארק, "בדם ואש", הוצאת "דומינו", 1981; ספר תולדות ה"הגנה" ג/ 2, עמ' 902-896; ראיון עם עמיחי פגלין (גידי), שהיה קצין המבצעים של האצ"ל, ב-29 בספטמבר 1971; סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי; שיחת-הטלפון הנ"ל עם יאיר צבן. 
33. יגאל עילם, "ה"הגנה"", 1979, עמ' 224. 
34. הראיון הנ"ל עם יעקב ינאי; שיחת-הטלפון הנ"ל עם יאיר צבן. 
35. ארכיון ציוני מרכזי, 5/6/401 Z ;723-726 .pp, 1946, FRUS מברק של אצ'יסון להרימן מ12- באוגוסט 1946. 
36. עיר במרכז צרפת, שבמלחמת העולם השנייה ישבה בה ממשלת בובות צרפתית תחת שלטון גרמניה הנאצית. 
37. אחרית, עמ' 101-100. 
38. גלבר, גרעין, עמ' 13.

 

 

הרקלייטוס "האפל"