العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

 

שני מעשי טבח

 

 

1.דגירת המלחמה

 

לכל תקופה ותקופה של ה"מאורעות", עד שנת תש"ח – כמו לכל מלחמות ישראל שחלו אחרי שנה זאת – קדמה תקופת דגירה וקדמה תקופת הבקעה, שבהן היה אפשר לחזות מראש את הממשמש ובא, על-פי ההחרפה במאבק המדיני וביחסים בין הערבים ליהודים, ועל-פי פעולות הטרור, האנטי-טרור והאנטי-אנטי-טרור. (1) מי שעקב אחרי סימנים מבשרים אלה, היה יכול לצפות מראש, גם את מעשי התוקפנות של הערבים, גם את התגובות שלא הרתיעו, בגלל חולשתם של היהודים, וגם את הסלמתם של אלה וגם אלה, בשדות-הקרב. ובכל זאת הופתעו היהודים, במידה זאת או אחרת, בכל העימותים, מ-1920 עד 2015, כתוצאה צפויה מתרבות ביטחון רדודה. (2) 

מי שמסכם את 134 שנות הסכסוך הציוני-ערבי, עשוי להגיע למסקנה, שאילו היו היהודים מביאים בחשבון, את ודאותם של העימותים והמלחמות, הם היו מגייסים לקראתם יותר משאבים לאומיים, ובעיקר יותר חשיבה לאומית-אסטרטגית שהיא המשאב הלאומי העיקרי של אומה החפצה לשרוד. אבל לא זה מה שקרה (וזה עדיין אינו קורה!). אפילו בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות עדיין לא קראו המנהיגים את האותות, (3) (כפי שלא קראו בכל מלחמות המדינה עד היום ובייחוד לפני מלחמת יום הכיפורים) וסברו כי הם מבשרים רק "מאורעות" במתכונת סוף שנות השלושים, מעין המשך לתהליך הידרדרות איטית של יחסי יהודים-ערבים שאינם מסכנים את עצם הקיום. (4) 

את התיאור והניתוח של פרוץ מלחמת העצמאות אתחיל בתהליך האינקובציה שלה, בתקופה שקדמה ל-29 בנובמבר 1947. עם החלטת-החלוקה באו"ם נסתיים תהליך זה, והבשילה המלחמה שנראתה בתחילתה כ"מאורעות" בלבד, מה שגרם לניהול גרוע של המלחמה.

 

2.טרור ואנטי-טרור

 

אחרי דיכוי המרד שלהם, ב-1939, שמרו ערביי ארץ-ישראל על פרופיל נמוך, כשמונה שנים. לא הייתה זאת תוצאת החלטה של המנהיגים. בימי המרד היה מספר החללים הערבים גדול ממספר החללים הבריטים והיהודים גם יחד. (ראוי לזכור שערבים רבים מאוד נהרגו בידי בני-עמם). נהרגו אז מנהיגים מקומיים ומפקדים רבים, ואחרים גורשו מהארץ. תבוסת גרמניה הנאצית במלחמה העולמית החלישה את מחנה תומכי משפחת חוסייני. מיד אחרי מלחמת העולם נגררו הערבים לפאסיביות מדינית בנושא ארץ-ישראל, וקיוו להפיק תועלת מהעימות בין היהודים ובין הבריטים. רק אחרי שפורסמו המלצות הוועדה האנגלו-אמריקנית, באפריל 1946 – ובייחוד אחרי שהביאו הבריטים את בעיית ארץ-ישראל לאו"ם – הבינו מנהיגי הערבים שכדי לעכב את הקמת המדינה היהודית עליהם לעשות מעשה מיד. פעילותם המדינית הולידה את תהליך דגירת-המלחמה. 

רבים מפיגועי שנת 1947 היו פליליים, מהם תוצאות של סכסוכי קרקעות, אבל נאמני המופתי הירושלמי הגולה, חאג' אמין אל חוסייני, ניצלו את כולם לטיפוח הרגשות הלאומניים ושיוו להם משמעות מדינית. (5) ב-3 בינואר 1947 ניסו תושבי הכפר כראתיה (6) להפריע לחברי קיבוץ נגבה לחרוש את שדותיהם. פרצה תגרה והוחלפו יריות; אחרי חמישה ימים פרצה קטטה ליר הכפר טוב שבשומרון, בין מטיילים יהודים ובין מבריחי-נשק ערבים, וארבעה אנשים נפצעו, שניים מכל צד; בסוף אותו חודש רצחו אסירים ערבים חובש יהודי בבית-הכלא בירושלים; בתחילת פברואר רצחו ערבים את אברהם ריספלד בביתו, במושבה רחובות; באמצע פברואר נרצחה רבקה הרצוג, מחסנאית, בידי גנבים ערבים שפרצו לישיבה בבני-ברק; בקיץ 1947 העלו ערבים מהעיירה בית-שאן עדרי פרות על שדות-אספסת של קיבוץ מסילות. עובד המספוא, חיים בגון, ששירת במלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי, הלך לבדו, עד גבולות העיירה הערבית והרג פרה ברובה-ציד. כגמול על הגמול ניסו ערבים להסתנן בלילה לקיבוץ. השומרים גילו אותם והבריחו אותם. 

מינואר עד אמצע מאי 1947 נמנו שלוש-מאות ושמונה גניבות ומעשי שוד מיהודים, לרבות חמישים ושלושה מעשי שוד מזויין. אחד-עשר יהודים נרצחו. בחודשים אלה פרצו עשרה סכסוכי-קרקעות אלימים ושבע קטטות והתנגשויות. (7)

 

3.הטרדת בית ג'ז

 

סיפר אריה טפר-עמית, שפיקד על מחלקת פלמ"ח בגדוד השני: "במחצית הראשונה של 1947 שלח אותי מפקד הפלוגה, עמוס חורב, עם עשרה לוחמים, מבסיס פלוגה ח' במעלה-החמישה, לכפר אוריה, לבצע פעולות תגמול בכפר הערבי, בית ג'יז שבלטרון. מחוץ להנחיה הכללית הראשונית לפגוע בכפר ובתושביו, הייתי עצמאי בשטח, בתכנון ובביצוע. לא קיבלתי פקודות נוספות, לא מהמג"ד, רבין, לא מסגנו, צבי זמיר, ולא ממפקד הפלוגה. שלושה המפקדים הללו הגיעו לימים לצמרת צה"ל ומערכת הביטחון של ישראל. לפי האופן שבו הם פיקדו עליי היה צריך להדיחם אז, ומהיישוב היהודי ומדינת ישראל היו נמנעות צרות רבות. 

"במשך כשבועיים יצאתי, לפי שיקול דעתי, לפשיטות על בית ג'יז. הגעתי סמוך לכפר, ויריתי באופן עיוור לעבר חלונות הבתים. מן היריות עלולים היו להיפגע גם נשים וילדים. איש לא הזהיר אותי להימנע מפגיעה בהם. בשעות יום יריתי עם פקודיי על רועים ערביים ועל עדריהם. מבלי שהבנתי אז את משמעות הדבר, גרמו פעולותיי להגברת ההתנגדות הפלשתינית להקמתה של מדינת ישראל. לא דיווחתי על הפעולות הללו באופן מסודר, ואיש לא ביקש זאת ממני. כשחזרתי למעלה-החמישה, פלטתי משפטים אחדים באוזני עמוס חורב, ובזה נגמר העניין. עם חורב לא היה ממילא טעם לדבר, כי בנושאים מבצעיים הוא לא הבין דבר וחצי דבר. עד היום (1995) אני מחכה שמישהו ממפקדי הפלמ"ח, מבוני צה"ל – שבמרוצת השנים קיבלו את קצפת המשרות הציבוריות של המדינה – ישוחח אתי על הפעולות ההן. כבר אז הרהרתי ביני לבין עצמי שכך אין מפקדים על גדוד ועל פלוגה. מנערותי התעניינתי בנושאים צבאיים, ולא הייתי מוכן לקנות את תירוצי ההבל של מפקדי הפלמ"ח ושל הפוליטרוקים שלו. משהשמעתי פה ושם דברי כפירה על איכות הפלמ"ח ועל טיבם הירוד של מפקדיו, הם סימנו אותי בצלב, ולא הסירו אותו ממני עד היום, אפילו אלה מבניהם שבחייהם לא השתתפו בקרב, או שברחו ממנו כששמעו את היריות הראשונות". (8)

 

4.כישלון הפשיטה על פג'ה

 

באותו שלב הַתחלָתי, שבו נקבע אופיו של הסכסוך הישראלי-ערבי למשך שנים רבות, כשַל גדודו של רבין, כישלון גדול, בביצוע פעולת תגמול. זה היה ב-20 במאי 1947, והייתה זאת מן הפעולות הצבאיות הגדולות ביותר שביצע הפלמ"ח לפני מלחמת העצמאות. בפעולה זו יכול היה רבין להוכיח האם שרביט המרשל אכן מצוי בתרמילו. היא הייתה מבחנו האמתי בקו הדם, מבחן אותו לא היה לו סיכוי לעבור בהצלחה, ולוּ גם עקב נכותו. 

ב-18 במאי א נרצחו בפתח-תקווה צמח הלפרין ואהרון שווילי על-ידי שודדים שפרצו לבתיהם. עקבות הרוצחים וידיעות מודיעיניות הובילו אל הכפר הערבי פג'ה, כשני קילומטרים ממזרח לפתח-תקווה,9 ואל השבט הבדווי ערב אל-סוארקה, שנטה את אוהליו בסביבה. שירות הידיעות של ה"הגנה" העריך שבפג'ה נמצאים אנשי הכנופיה שביצעה את הרצח, גם למטרות שוד וגם כחלק מן המאבק הלאומי ביהודים, ואותה כנופיה כבר ביצעה פיגועים אחרים לפני-כן. ראשי מערכת הביטחון של היישוב היהודי החליטו לא להסתפק בפעולה משטרתית של השלטונות הבריטיים, ואף לא בפעולה זעירה, נוסח אריה עמית בבית ג'יז, אלא לבצע פעולת גמול חריפה נגד אנשי הכנופיה, כדי להרתיעם ולהרתיע בכך כנופיות אחרות מלפגוע ביהודים. הם לא הבינו אז, וגם לא אחר-כך, שפעולות תגמול אינן מרתיעות כנופיות בפרט, ומקבלי החלטות ערבים מוסלמים בכלל, עקב סיבות אלה: 

א. כנופיה (ארגון טרור) מעצם טבעה מבצעת פיגועים, סופגת פעולות גמול ומגיבה עליהן, על כן יש להשמיד כנופיה, ולא להסתפק בפגיעה בה; 

ב. בארגון ובתרבות בלתי-דמוקרטיים, ללא עיתונות חופשית, הסבל ודעת קהל של חבריו משפיעים אך מעט על מקבלי ההחלטות; 

ג. תפיסת הג'יהד באיסלאם, לרבות התמורה בעולם הבא, יוצרת יחס שונה למוות בחברה ערבית-מוסלמית קולקטיביסטית, מאשר בחברה יהודית בכלל, וחילונית אינדיווידואליסטית, צרכנית ונהנתנית, בפרט. 

הפשיטה לפג'ה נועדה גם להוכיח למנהיגי הפלשתינים, ובייחוד לחג' אמין אל חוסייני, שישב במצרים, ולמנהיגי מדינות ערב, כי כוחם הצבאי של היהודים עמם, כי רוחם איתנה, וכי אם ינסו הערבים לסכל בכוח את התהליך המדיני שהתנהל באותם ימים, במטרה להקים מדינה יהודית, יכו בהם היהודים מכה ניצחת. הצלחת הפעולה נועדה גם להוכיח לממשל האמריקני, שאנשי מודיעין שלו עשו אז בארץ, כי היהודים מסוגלים להגן על עצמם, וכי אם תקום מדינה יהודית לא ייאלצו חיילים אמריקניים להילחם למען שרידותה, הרחק מבתיהם. 

ליגאל אלון ולפטרוניו הפוליטיים הייתה מטרה נוספת, ולא אחרונה בסדר העדיפויות: להוכיח לדוד בן-גוריון, ש"למד" אז ב"סמינר" הפרטי שלו את הוויית הצבא והמלחמה בכלל, ואת בעיות הביטחון של היישוב, לקראת החלטת האו"ם בפרט, שמוטב לו לבסס את העוצמה הצבאית העברית על הפלמ"ח. הם ביקשו לשכנע את מנהיג היישוב לנטוש את כוונותיו להטיל על קצינים יהודיים, יוצאי הצבא הבריטי, להקים צבא חדש, המבוסס על ניסיונם בצבא, ובמקום זאת לזרז את יישום תוכניתם להקים את הצבא העברי על התשתית והמסגרות שהוקמו בפלמ"ח. ישראל גלילי אמור היה להיות שר הביטחון של מדינת ישראל, ויגאל אלון אמור היה להיות הרמטכ"ל הראשון של צה"ל. הם ביקשו לדחוק את בן-גוריון ממעורבות ביטחונית ישירה, וביעקב דורי, רמטכ"ל ה"הגנה", ראו רק מתאם זמני. לו עלתה תוכניתם יפה, היה כל הנוער העברי עובר את שטיפת-המוח האידיאולוגית של הפוליטרוקים של הפלמ"ח, מסוג בני מרשק ומאיר פעיל, מפלגת אחדות העבודה הייתה נעשית שליטה על מדינת ישראל, וסיעת טבנקין בקיבוץ המאוחד הייתה הופכת למסדר כוהנים שחובת הישראלים לסור למרותו. פשיטת פג'ה, בפיקודו של יצחק רבין אמורה הייתה להיות זרז לתהליך הזה. 

אבל לא כך עלה הדבר. היחידה שביצעה את פעולת התגמול הייתה מגדודו של רבין, בפיקודו של שלמה מילר. מילר היה לפני-כן מפקד מחלקת הטיס של הפלמ"ח. הוא השתחרר משירות פעיל, ועבר למילואים. הטלת הפיקוד הישיר על מילר הייתה מקח טעות, שכן הוא נמנה עם זרוע האוויר של הפלמ"ח, ולא פיקד מעולם על האנשים שהשתתפו אתו בפשיטה. רבין הטיל על מילר את הפיקוד על המשימה, משום שלא הבין איך לבצע פעולה כזו, משום שפחד ליטול אישית את הפיקוד הישיר (ולוּ אך בגלל נכותו), כפי שראוי היה לו לעשות לפי חשיבותה, ומשום שמיתוס טייסי הפלמ"ח שבה את לבו, (10) והוא האמין שמפקד משורותיהם יעשה בשבילו את המלאכה, בעודו זוכה בתהילה. מדובר בסימן לבאות, לאותה הערצה בלתי-מבוססת לטייסים, שהייתה אחת הסיבות העיקריות לכישלונות צה"ל בין מלחמת יום הכיפורים ב-1973 לבין מבצע צוק איתן ב-2014. 

לפי תוכנית רבין, שקיבלה את אישור אלון, היה על מילר וכל פקודיו לפרוץ לבית-קפה בפג'ה, כפי ששודדים פורצים לבנק, ובעוד יושביו נתקפים בהלם ההפתעה, לזהות את חברי הכנופיות בעזרת אנשי הש"י, ולחסלם. לתוכנית כמעט שלא היה סיכוי להצלחה, משום שלמבצעים לא הייתה העזה, ולא ומוטיבציה, כפי שיש בדרך-כלל לשודדים, ומשום שיושבי בית-הקפה לא היו פקידי בנק, אלא צעירים פלשתיניים, שמקצתם היו חמושים, ורבים מהם היו נועזים יותר מתוקפיהם. התוכנית ביססה את ביקורתם של בן-גוריון, ושל האלופים לימים, שלמה שמיר וחיים לסקוב, על ארגון ה"הגנה", וחשפה את העובדה שעל הפלמ"ח מפקדים חדלי אישים, שכוחם יפה בנאומים ובתככים פנימיים, אך פעולות צבאיות אינם יודעים לתכנן. וכי ראוי לפרק את הפלמ"ח ולהקים צבא של ממש. 

מילר ופקודיו פרצו לבית-הקפה ב-20 במאי בלילה. יושבי בית-הקפה ירו במסתערים, פגעו במצחו של מילר, והרגוהו. זיהוי אנשי הכנופיה, שרצחו את שני היהודים בפתח-תקווה, לא היה אפשרי. המסגרת הלוחמת התמוטטה. המג"ד לא היה בקרבת מקום כדי ליטול על עצמו את הפיקוד. למרות זאת, תחת מטר יריות, הצליחו החבלנים לחדור אל הבניין, והניחו בו את חומרי-הנפץ. כשהתפוצץ הבניין לא היה בו איש. (11) לפי דיווחי אלון, נהרגו שלושה ערבים וארבעה נפצעו. ספק אם זה היה נכון, אף שמפקד הפלמ"ח השיג לעצמו את חותמת הש"י. דומה שהוא נועד לטשטש את הכישלון. יחידה בריטית, שחשה למקום, נחסמה על-ידי כוח של הפלמ"ח, ועד שהגיעו הבריטים לבית-הקפה, כבר הספיקו הלוחמים לברוח ממנו. לטענתו של אלון כי ההרוגים הערבים "זוהו לאחר-מכן כאנשי הכנופיה", אי-אפשר להתייחס אלא כאל תעמולה, שנועדה אף היא לטשטש את כישלון הפעולה.

 

5. לקחי הכישלון ותצואותיו 

 

אף אחת מן המטרות לא הושגה: הפשיטה לא רק שלא הרתיעה את הכנופיות בסביבה, אלא הניעה תהליך של נקמת-דם. באותה הגזרה עצמה, ביום א', 30 בנובמבר, למחרת החלטת האו"ם על הקמתה של מדינה יהודית, הרגו הכנופיות שבעה יהודים. הכנופיות תקפו שני אוטובוסים של יהודים שנסעו לירושלים. להצלחת הערבים הייתה השפעה מהממת על היישוב באותו שלב התחלתי במלחמה. כישלון הפעולה בפג'ה חשף את חדלון-האישים של רבין ושל הפלמ"ח בכלל. הפעולה העיוורת הפריכה את הטיעון של אנשי תנועת העבודה והשמאל הציוני, שיש לבצע רק פעולות צמודות, נגד מחבלים שזוהו, ולא עונשים קיבוציים, כפי שתבעו אנשי אצ"ל ולח"י. היא הוציאה לאור את העובדה שאנשי הפלמ"ח – פיהם ולבם אינם שווים, ובפועל אין הבדל בינם לבין "הפורשים". (12)

 

6. גבורתו של רפול

 

כיתה ממחלקת הסיירים בפלוגה המיוחדת (פלוגה ז') של גדוד מטה הפלמ"ח (הגדוד הרביעי) יצאה ב-4 ביולי 1947 מקיבוץ אילון שבגבול לבנון בגליל המערבי, לכיוון הכפר חורפיש שבמרכז הגליל. נשקם של הסיירים היה אקדח אחד, שבעה כדורים ורימון אחד. מפקד המחלקה, חיים פוזננסקי (פוזה) הורה לסיירים לא להניח לערבים לשדוד אותם (באותה שנה נשדדו נשק וציוד אישי מכמה מחלקות פלמ"ח). הסיירים הגיעו למבצר המונפור בשעה 10 בבוקר, ואחרי רבע-שעה יצאו ממנו מזרחה, בערוץ נחל כזיב. שלושה מאבטחים עם הרימון, הלכו בראש הכיתה. בשעה 11.05 נתקלו בשני ערבים, שאחד מהם איים עליהם ברובה אנגלי, הורה להם לרדת לתחתית הערוץ והבטיח שלא יאונה להם כל רע אם יצייתו לו. מפקד הכיתה, גיורא רייכמן, הורה לפקודיו לרדת לערוץ; השודדים הפרידו בין הגברים לנשים ופקדו על כולם להסיר את החגור. ערבי אחד חיפש בתרמילים. הוא היה חמוש באקדח וחברו אבטח אותו ברובה. גיורא רייכמן, שנשא תחת בגדיו את האקדח היחיד של הכיתה, התגנב אל סוף השורה ולחש לבחורים להיכון לפקודה. אחר-כך הוציא את האקדח, קרא: "אפ!" וחמישה סיירים זינקו על השודד המחפש והפילו אותו למים. רייכמן ירה בשודד המאבטח; הכדורים היו עקרים, והמאבטח התאושש מההפתעה וירה יריות אחדות. אחד הבחורים חטף את האקדח מידי השודד במים וירה בשודד המאבטח, ובחור אחר זרק עליו את הרימון. הרימון לא התפוצץ, והשודד ברח. חברו, שבלע הרבה מים, נפח את נשמתו. אחד האנשים ש"טיפלו" בו, היה בחור צנום ממושב תל-עדשים, רפאל (רפול) איתן. (13) 

השודד שברח נשא אתו את הרובה האנגלי, והשלל של הפלמ"חניקים היה אקדח פרבלום ארוך-קנה (נשק יקר-מציאות בימים ההם), ארבעים כדורים בשלוש מחסניות, שעון-יד וארבעים לא"י. בדוח שהגיש רייכמן למפקד המחלקה כתוב: "התנהגות האנשים הייתה למופת, ציות ודייקנות במילוי הוראות, אומץ-לב ומהירות פעולה, קור-רוח, שקט, שליטה יפה בתפיסת מחסום. לא הרבו בשאלות, לא היו נחשלים." 

כשחזר השודד לכפרו (בסביבות קיבוץ אילון), וסיפר את קורותיו לא האמינו לו בני-הכפר וסברו שהוא רצח את חברו. לאנשי שירות-הידיעות של ה"הגנה", שחקרו את הפרשה, נודע ששני השודדים היו חברים-לעבודה ועשו מעשים דומים בעבר. יגאל אלון העריך: "פעולה זעירה זו, שאירעה בהיסח-הדעת, זכתה להד חיובי בקרב ערביי הגליל. בעיקר בשל העזתם של בחורינו, שהרגו שודד משלהם בלב האזור הערבי." (14)

 

 

7. התו"ל של השודדים הערביים

 

ביולי 1947 פרסם מטה הפלמ"ח "הערות ומסקנות מפעולות כנופיות השודדים הערבים". לידיעת המפקדים הבכירים: 

1. "הרכב חברתי: רוב כנופיות השודדים מורכבות מבדווים או בדווים למחצה, מחוסרי קרקע וללא בסיס רציני בכפרים. אפשר למצוא ביניהם גם שחורים – "עביד" (עבד לשעבר) –רובם אנשי-הפקר המבלים את רוב זמנם בבתי-קפה ובחברות מפוקפקות. 

2. "הכנה לפעולות: עם כל הפרימיטיביות שלהם, הסיורים המוקדמים מבוצעים ביסודיות רבה. סיורים אלה ובהשגת ידיעות הם נעזרים בקרובי-משפחה, ידידים ומכרים העובדים אצל יהודים... ההיערכות מהירה מאוד ויכולה להתבצע תוך שלוש או ארבע שעות. הם מסוגלים למשל לשבת בבתי-קפה בעיר עד שעה 6 בערב, וב-10 להיות מוכנים לפעולה. במקרה של תקלה כלשהי בהיערכות או סמוך להתחלת הפעולה הם מוכשרים לשנות בן-רגע את תוכניותיהם ולבצע את זממם במקום אחר או כלפי מטרה אחרת, בלי לשוב הביתה ריקם. 

3. כושר קרבי: יש לציין את חושיהם המפותחים, הפועלים לפעמים כמעט אינסטינקטיבית, והסיבה ידועה: חיי שדה והכרת תכונותיו האופייניות, שימוש יפה בפני הקרקע וכושר התגנבות להפליא, העזה וזריזות למופת. התנועה בלילה נעשית בביטחון ובזהירות מרובה. וזאת שוב תודות לחושיהם המפותחים (יוזכר לדוגמה המארב בראשון-לציון שלא הצליח. נקישה קלה על בריח הספיקה להבריח את כולם). 

4. אבטחה: בזמן האחרון הם רואים צורך בגורם האבטחה ועושים זאת על-ידי הפרדת האדם מהיחידה שילך לפנים (כצורות הסוואה שונות) וגם בחלוקה לשתי יחידות לביצוע התעודה. 

5. "הינתקות: מהירה וזריזה. הם נמנעים, וזה מובן, מלהיכנס בקרב, ולשמע היריות הראשונות מסתלקים כמהירות בלי להבחין אם זה כוח אורב או שומר שאפשר להשתלט עליו בנקל. 

6. "ציוד: רובים, אקדחים. ובזמן האחרון מופיע אצלם הרבה נשק אוטומטי. השימוש בחומר-נפץ אינו נפוץ. 

7. "שיטות: הסוואה, בזמן האחרון ביצעו כנופיות אלה פעולות אשר בהן השתמשו במדים צבאיים, כדי להקל על הפעולה. יש לשער שיוכלו באותו אופן להתחפש ליהודים. תחבורה: לרשות הכנופיות עומדות לפעמים מכוניות-טקסי ומכוניות-משא, אשר משתמשים בהן להגיע לסביבות מקום הפעולה, לקחת בהן את השלל ולהסתלק במהירות מהמקום. 

"הערה: כבסיסים אצלם יכולים לשמש פרדסים, בתי-קפה, קבוצת אוהלי-בדווים או אוהל בודד בסביבות מקום הפעולה." (15) 

ב-27 ביוני 1947 דיווח היועץ הצבאי של הנהלת הסוכנות יוחנן רטנר ליושב-ראש שלה דוד בן-גוריון שצפויות מהומות, והמליץ "לתקן במהירות ההזנחה בביצור הישובים וסידורי הביטחון בהם, בשעה עשר באותו יום, כינס בן-גוריון את "מועצת המלחמה העליונה", כהגדרת רטנר. חברים קבועים בפורום זה היו בן-גוריון, רטנר, הרמ"א, ישראל גלילי, והרמטכ"ל יעקב דורי. היה ידוע שהחוסיינים מתכוננים ל"מאורעות", ובן-גוריון חשש שה"הגנה" תיגרר לפעולות המנעה, גמול, ואנטי-טרור, ותוסט ממשימתה העיקרית: התכוננות למלחמה סדירה. "ארגון ה"הגנה" אינו הולם את תפקידו", אמר בן-גוריון לחבריו. "זו אינה ביקורת על העבר, אלא דאגה לעתיד." לפיכך ביקש להקים מטה לטיפול בבעיות הביטחון השוטף, ולהפנות את מירב מאמציה של ה"הגנה" לארגונה מחדש לקראת המבחן הצבאי העיקרי, שיבוא אחרי ה"מאורעות" שמתכננים החוסיינים. "המהומות הצפויות... ישמשו רק אמצעי מדיני נגד האו"ם במקרה שההחלטה לא תהיה לטובת הערבים. הפעולה נגדנו עלולה לבוא כעבור זמן יותר רב," אמר בן-גוריון והציע שבתקריות הצפויות יטפלו נוטרים שיתוגברו במפקדים מן הפלמ"ח. הצעותיו של בן-גוריון נדחו, ועדיין לא היה אז בכוחו לכפות את דעתו. גלילי הסביר את ההתנגדות: "אין להתחיל עכשיו בערעור הכלים הקיימים. המסובים, ליבם שלם עם שינוי המבנה המוצע, אבל בצמרת יש התנגדות לשינוי המבנה." (16) 

בן גוריון, יותר מהמשתתפים האחרים בוויכוח, הבין שהטרור מבשר מלחמה ושהוא אמצעי להשפעה מדינית על המעצמות ועל או"ם. בן-גוריון אבחן את הסכנה שבהתרכזות בלוחמה נגד הטרור, כאשר מלחמה סדירה בשער; האחרים לא אבחנו אותה. חילוקי-דעות דומים נתגלעו גם המהלך מלחמת העצמאות, ולאחריה, ובכל המקרים התנגדו אנשי הצבא הבכירים לשינויים. אחרי חמישה חודשים, כשפרצה מלחמת העצמאות, עדיין פעלה ה"הגנה" בשיטות הלוחמה הזעירה, שלא התאימו לנסיבות החדשות (גם אחרי מלחמת ששת הימים, ובייחוד אחרי מלחמת ההתשה, בתחילת שנות השבעים, נגרר צה"ל ללוחמה אינטנסיבית נגד הטרור הפלשתינאי, והזניח את ההכנות למלחמה הבאה, וכשתקפו מצרים וסוריה את ישראל באוקטובר 1973 לא היה צה"ל מוכן למלחמה, ומדינת ישראל הופתעה). (17)

ב-5 ביולי 1947 כתב חבר המטכ"ל, צבי איילון (לישצ'ינר), תזכיר על התכוננות החוסיינים ל"מאורעות", וציין שהוועד הערבי העליון החליט "לבצע פעולות כוח נגדנו בחודשים הקרובים." הוא העריך שיש לערבים סיכוי להצליח, והציע לגייס יחידות של ה"הגנה", להגברת עבודת המודיעין ולתכנון פעולות גמול. שוב התנגד בן-גוריון להעסקת המטכ"ל בביטחון שוטף, דרש שהוא יעסוק בהכנות למלחמה והציע למנות קצין לביטחון שוטף במטכ"ל ה"הגנה". (18) קצין כזה מונה רק אחרי פרשת "גן הוואי".

 

 

 

8. "הרצל" - מוחמד אבו גנוס

 

בקיץ 1947 התקשרו אנשי המופתי בארץ-ישראל, ג'מאל חוסייני, עבד אל-קאדר אל-חוסייני וכמאל עריקאת, עם פושעים ערבים, והסיתו אותם לפרוץ ליישובי היהודים, לשדוד ולרצוח. כוונתם הייתה לגרור את היהודים לפעולות-גמול, לאו-דווקא נגר השודדים והרוצחים, אלא נגד ערבים בכלל, וכך להוכיח שבעיני היהודים אין "ערבי טוב" ו"ערבי רע". ולנגח את הארגון הצבאי "נג'אדה" ואת מנהיגו, מוחמד נימר אל-הווארי, שהתנגד לאלימות נגד יהודים ושטען שאפשר להשיג את המטרה במאבק פוליטי. 

בחולות נבי-רובין היו מחנות-קיט של ערבים עשירים, ולידם קמו קברטים ובתי-זונות. את עבודות השירותים במחנות וב"מוסדות" שלידם, עשו בדווים מרחבי הארץ, שנטו את אוהליהם בחולות, ובהזדמנות זאת הציקו ליישובי היהודים ועסקו לא מעט בגניבות ובשוד, וגם ברצח. ראש הש"י בדרום, בנימין ג'יבלי, (19) ביקש משומרי-השדות של מושב בית-עובד, אביגדור יוסיפון ועודד ינאי, לברר את זהותם של השודדים. ליוסיפון היו ידידים בנבי-רובין, ובני משפחת גואנסה, שחומי העור, עבדים לשעבר אצל שבט סוארקה בסיני, היו חייבים לו תודה, מפני שהחביא באורוותו אחד מהם, שרצח את בנו וניסה לרצוח את אשתו, מטעמי כבוד-משפחה. הרוצח הסתתר בחצרו של יוסיפון שלוש שנים; המשפחה לא שכחה זאת. לאחר מבני המשפחה הזאת, מוחמד אבו-גנוס, יצאו מוניטין בשל פיקחותו, אומץ ליבו וכוחו הפיסי הרב, וכנופיות-הפושעים התחרו שאלה באלה בניסיונות לצרפו אליהן. למען יוסיפון היה מוחמד אבו-גנוס מוכן לעשות הכול, ובש"י ניתן לו הכינוי "הרצל". 

לדברי ג'יבלי עשה הרצל היסטוריה, כשהתגייס לש"י. הוא היה לא רק מבצע, אלא גם שותף בסודות המבצעים. אחרי שזיהה הרצל את הפושעים, החליטו מפקדי ה"הגנה" לתפוס אותם "על חם". הרצל קיבל את תפקיד מורה-הדרך לפושעים, והודיע מראש ליהודים על כל מבצע שלהם. בפעם הראשונה הוצב להם מארב בדרך נסיגתם מהצרכנייה של מושב בית-חנן, אחרי השוד, אך הם חמקו מהמארב וברחו עם השלל. בפעם השנייה ארבה להם כיתת פלמ"ח בדרך אל היעד, בית פרדסן, בראשון-לציון. כוונתם הייתה לחטוף את בת הפרדסן. אנשי הכיתה העייפים נרדמו במארב; יוסיפון העיר אותם ואז הפחיד רעש נקישת בריח את הפושעים והם ברחו. הרצל ירה אחרי הבורחים ופצע אחד מהם. אנשי המארב השלישי הרגו שני פושעים, שהרצל הוביל למחסן מכונות-תפירה ברחובות. לימים מצאו שוטרים בריטים בבגדיו של הרצל פתק, עם השמות של שני המחוסלים, ואסרו אותו. יוסיפון נתן לשוטרים שוחד, עשרים ל"י, והרצל שוחרר. (20)

 

 

 

9. טבח ב"גן האווי"

 

בסוף יולי ביקש פאוזי אבו-קישק (21) את ידה של בת איברהים אל-בידס מהכפר שייח' מוניס (22) ; האב סירב ואבו-קישק שכר כנופיה של סיף א-דיין אבו קישק, לשדוד בית-קפה שהיה, בחלקו, בבעלות של אל-בידס – "גן הוואי", בצפון תל אביב, מעבר לירקון. שותפיו של אל-בידס היו חיילים משוחררים יהודים. משימת הכנופיה הייתה לרצוח את אל-בידס, ובהזדמנות זאת גם לרצוח אורחים יהודים. הרצל צורף לכנופיה. מאחר שלא הספיק להזהיר את יוסיפון, דחה את הביצוע, בטענה שבעלי בית-הקפה העבירו את הקופה למקום אחר, והרי אין טעם ברצח שאין שוד בצדו, וראוי לחכות עד שתוחזר הקופה למקומה. אחרי ששלח את האזהרה אל ידידו, הציבה המחלקה המגויסת של תל אביב מארבים בדרכים שהובילו אל בית-הקפה, ושמונה בחורים ובחורות מהפלוגה המיוחדת (פי.אם.) ישבו בבית-הקפה ליד שני השולחנות הסמוכים לכניסה, והסתירו נשק תחת בגדיהם. הביצוע שוב נדחה, וביום רביעי 6 באוגוסט 1947 בוטלו המארבים ואנשי הפלוגה המיוחדת חדלו לשמור על בית-הקפה. מפקד החוליה, עקיבא סער הסביר: ל"הגנה" לא היה תקציב לשלם בעד המיץ ששתינו, ובעלי בית-הקפה ויתרו על האבטחה." בליל-שבת, 8 באוגוסט, בשעה 10.30 בלילה, כשהיה "גן הוואי" מלא אורחים, הופיע בפתח אדם במדי-צבא, איים עליהם כנשק ופקר באנגלית; "!Hands up" האורחים נמלטו מכל הפתחים, ולבית-הקפה פרצו תשעה שודדים, נכנסו לחדר-הבדרנים, חיפשו את הקופה ושדדו שעונים ותכשיטים מאורחים שלא הצליחו להימלט. 

אנינה קפלן סיפרה: "ישבנו ב'גן הוואי'. התזמורת ניגנה טנגו. לפתע ראינו אנשים עומדים בעמידה משונה, עם בגדי חאקי ומכנסיים קצרים. לא יכולנו לנחש מה הם יכולים לעשות. אל-בידס הבין וצעק להם בערבית: 'אחוי, אחוי. תפסיקו, אל תעשו את זה, חבל, חבל!' הם ירו, קצרו בקהל, והרגו את בידס מול עינינו. רצנו החוצה ושכבנו בין השיחים." 

אנשי הכנופיה הרגו ארבעה יהודים ובהם השחקן מאיר תהומי אביו של השחקן עודד תאומי, וערבי אחד, פצעו שבעה וברחו עם שללם. רק אחרי שעות רבות באו אנשי-המשטרה הבריטית לבית-הקפה, חקרו והגיעו למסקנה: "לא ברור אם המתקיפים היו ערבים או יהודים-תימנים. "הכישלון הביך את ראשי הש"י, (23) ואחרי זמן לא רב ביקש משה דין (24) מאמנון ינאי, מי שהיה מוכתר חניתה, לחקור את הפרשה. ינאי שמע את הגרסאות של אביגדור יוסיפון ועודד ינאי, ואת טענותיו של ג'יבלי, הגיע למסקנה שג'יבלי לא התייחס ברצינות מספקת לידיעות שהביאו לו שומרי-השדות מבית-עובד וכתב דברי-ביקורת קשים על מפקד הש"י. 

בזמן הרצח בגן הוודאי ישב "הרצל" בבית-כלא בירושלים, לאחר שפאוזי אבו-קישק הגיש תלונה נגדו במשטרה, אבל לא הוגש כתב-אישום נגדו. כשעזבו הבריטים את הארץ, גייס אותו יוסיפון ליחידת המיעוטים של צה"ל. הוא נשלח למשימה לעזה, נתפס בידי המצרים ונחקר בעינויים. בני-משפחתו שיחדו את הסוהרים, והם אפשרו לו לברוח. כשחזר לישראל, נכלא כשבוי מצרי, הואשם על-ידי בנימין ג'יבלי במעורבות ברצח "גן הוואי", ודינו נגזר למוות. מפקדי יחידת המיעוטים אמנון ינאי, אביגדור יוסיפון וחיים לבקוב, העידו לטובתו והוא שוחרר מהכלא. אחרי מלחמת העצמאות הצטרף לאחד משירותי המודיעין הישראלי והשתתף במבצעים חשאיים רבים. אחרי הקמתה של שיירת שקד, השתלב בה "הרצל". במארס 1957 פונה חצי-האי סיני. במסגרת הפינוי נשלחו שני קומנדקרים של סיירת "שקד" בפיקודו של בן-חור לניצנה, לעדכן מפות. הקומנדקר עלה על מוקש ועמוס מנשה בן-אליהו ויהושע רייך נהרגו. נסים אלפנדרי, מוחמד אבו גנוס (הרצל) ופארס נג'ן נפצעו קשה. סופו של "הרצל " היה עגום. הוא נהרג בתאונת דרכים. הבדווים לא רצו לקברו, כי טענו שבגד בהם, והיהודים לא יכלו לקברו בבית-קברות יהודי. לבסוף הוא נקבר ברצועת עזה). (25) 

למחרת הרצח ב"גן הוואי", בשבת, נפגש איש המחלקה ליחסי שכנים בסוכנות היהודית, יהושע פלמון, עם מפקד ארגון "נג'אדה", מוחמד הווארי, בבית-קפה בחולון. השניים הגיעו למסקנה שהרצח היה פרובוקציה ושכוונת המסיתים הייתה לרתום את ה"נג'אדה" לעגלת החוסיינים. הווארי ושניים מאנשיו יצאו למסע-הסברה במרכזי ה"נג'אדה", וקראו לחברי הארגון לא להתפתות למסיתים, ופלמון הודיע למפקדי ה"הגנה" כי פגיעה באנשים שלא השתתפו ברצח תשרת את כוונת החוסיינים, וכי יש לפגוע באשמים בלבד. (26) 

ההגנה פרסמה הודעה לציבור: "התנפלות הרצח על יושבי בית-הקפה 'גן הוואי' ליד הירקון בוצעה על-ידי כנופיה ערבית. המרצחים לבשו להסוואה מדי חיילים. הישוב נרעש ומלא חימה, ויש הנחפזים לתבוע מ"ההגנה" מעשים, אולם מחובתנו לומר: רבים מאויבינו חותרים להצית תגרות-דמים בין יהודים לערבים בארץ-ישראל. אסור לנו להקל על מזימה זו, ניזהר ולא נעשה מעשים נחפזים ובהולים. המרצחים יבואו על עונשם." (27)

יומיים אחרי הרצח, ב-10 באוגוסט, דנו בו ראשי מערכת הביטחון היישובית ומומחים לענייני ערבים, בלשכתו של בן-גוריון. ראש המחלקה ליחסי שכנים בסוכנות היהודית, עזרא דנין, וראש המדור הערבי בסוכנות היהודית אליהו ששון, סיפרו שמנהיגים ערבים הכריזו שהם יפעילו כוח כשתסיים ועדת או"ם (אונסקו"פ) את פעילותה. דנין וששון העריכו שערביי ארץ-ישראל יקבלו עזרה מהארצות השכנות, בייחוד מסוריה, ושפעולתם תהיה קצרה, חריפה ורעשנית. לערביי ארץ-ישראל והארצות השכנות אין כוח לארגן מהומות ממושכות, אמר ששון. היקף המהומות יהיה תלוי בתגובת היהודים. גלילי הציע לארגן מחדש את השמירה על הישובים, להאריך את תקופת השירות בנוטרות ולארגן את המשמרות הנעים של הנוטרים כיחידה ארצית. בן-גוריון סיכם את הדיון: יש להגביר את הערנות. מדיניות גמול לא נקבעה בישיבה זו. (28) 

"את הרצח ביצעה כנופיה שמטרותיה הפוליטיות ברוח הוועד הערבי העליון," התפרסם בעיתון "דבר" מ-12 באוגוסט 1947, ואילו הש"י דיווח, ב-14 באוגוסט שהפיגוע היה "אירוע פלילי ללא משמעות פוליטית." (29) 

במאמר מערכת בהארץ נכתב: "אם נשארה ביישוב יכולת לשקול את העובדות, עליו להבין שההתקפה הרצחנית הזאת מצטרפת לשורת ההתנפלויות והרציחות במגדיאל ובסביבות פתח תקוה ובכמה מקומות אחרים. שוד אינו ממלא תפקיד בהתקפות אלו, או רק תפקיד צדדי. העיקר הוא בהתקפה עצמה, ברצח יהודים. לפנינו אותות הזהרה מן החזית האחרת, שנשכחה מן הלב בשאון הפולמוס החיצוני והפנימי וברעש ההתפוצצויות בבנייני הממשלה וההתנקשויות ברכבות ובכבישים", נכתב, ברמיזה ברורה לפעולות מחתרות הטרור היהודיות נגד השלטון הבריטי. המערכה החדשה, לעומת זאת, "עלולה ליהפך בכל שעה למרכז ולעיקר". (30) 

המסיתים השיגו את מטרתם, לפחות בחלקה: מהומות-רחוב בין יהודים לערבים פרצו בתל אביב אחרי הרצח. ה"הגנה" הציבה מחסומים בדרכים שהובילו אל השכונות הערביות, למנוע מעשי-נקם ספונטניים. 

ב-14 באוגוסט פרץ המון ערבי את קווי-ההגנה של השכונות "מכבי" וגבעת-הרצל, שבדרום תל אביב. שלושה יהודים נהרגו, יותר מעשרים נפצעו ומחסני-עצים גדולים הוצתו. חברי ה"" הניסו את התוקפים ביריות וברימון שהתפוצץ בתוך ההמון המתנפל. באותו יום נרצח, ליד מחסום באבו-כביר, יחיאל איטמן, נהג משאית שהוביל תוצרת חקלאית מבאר-טוביה לתל אביב. (31) בחוזר ששלח מטכ"ל ה"הגנה" למחרת (15 באוגוסט) אל מפקדי הגלילות ואל גדודי הפלמ"ח כתוב, כי אין ודאות שההתרחשויות במחוז תל אביב הם הקדמה ל"מאורעות", אבל יש "לאחוז בכל האמצעים, להגביר את השמירה והתצפיות, להבטיח קשר מתמיד בין מעונות הפיקוד השונים, להחזיק רזרבות מגויסות במקומות קיצוניים מבודדים, ולהעביר פעולות אזהרה שקטה לערות יתרה במקומות אלה מצד התושבים. בשכונות הקיצוניות ובאזורים מבודדים יש להבטיח את השמירה כל היממה". (32)

 

 

 

10. פעולות גמול

 

אחרי הרצח ב"גן הוואי" השיג הש"י ידיעות על זהות הרוצחים, והפיקוד-העליון החליט לבצע שלוש פעולות גמול. אחת מהן הייתה נגד בן השבט הבדווי, ערב אל-עמראת, שחנה בין בני-ברק ובין השכונה גבעת-שמואל (לימים על כביש גהה). איש זה, אחד מתוקפי "גן הוואי" היה מודיע של הכנופיות, וב-23 ביולי היה מעורב ברצח האיכר גבריאל בורנשטיין במושבה מגדיאל, ברצח השומר צוקרמן, שחש לעזרתו, ובפציעתו של השומר משה יעקובי. מפקד היחידה שמשימת-החיסול הוטלה עליה ושומר-השדות חיפשו ומצאו את הבדווי. נכנסו לאוהלו, שתו אתו קפה והזמינוהו לבית שומר-השדות. בניגוד להוראות ניסו השניים לכבול את השבוי שלהם כשנסעו אתו במונית. הבדווי, שהבין את כוונתם, התנגד להם בכוח. והם ירו בו והרגוהו. נהג המונית נבהל ודרש מהם לסלק את הגויה; הם השליכו אותה ליד פרדס. פועלים יהודים ראו זאת, סברו שזה מעשה של חברי לח"י ודיווחו למשטרה על התקרית. פעולת גמול נוספת, נגד אבו-קישק, בוטלה. המפקד והשומר הוסתרו. במשפט פנימי של ה"הגנה" ננזפו שניהם. (33) 

ב-15 באוגוסט חיסלה חוליה של ה"הגנה" את הבדווי אגילן, שהשתתף בפיגוע. (34) ושמביתו יצאו אנשי הכנופיה לגן-הוואי.

 

11. טבח בפרדס אבו לבן

 

התגובה החריפה ביותר של ה"הגנה" על הפיגוע ב"גן הוואי" הייתה הרס בית דו-קומתי, על יושביו, בפרדסו של הנכבד היפואי, אבו-לבן, שהיה סמוך לכביש תל אביב-פתח-תקווה (מצפון לצומת גהה היום). הייתה זאת הפעולה הגדולה הראשונה שהטיל הפיקוד העליון על החי"ש מרמת-גן. קדמו לה הכנות מודיעיניות, ואנשי מחלקת הטיס של הפלמ"ח הכינו צילומי-אוויר של הפרדס. 

מפקד חי"ש רמת-גן, בן-ציון פרידן, סיפר: "נאמר לנו שהרוצחים של 'גן הוואי' מרוכזים בבית בפרדס, ושיש לפוצץ אותו. לא היו לי יחידות מקצועיות, לכן צרפו אלי את מפקד יחידת החבלה של תל אביב, אברשה אהרונסון, ואחד מפקודיו. בפקודה נאמר שעלינו לפוצץ את הבית, אחרי שנוודא שאין בו נשים וילדים. סיירנו פעמיים בפרדס לפני הפעולה. את המטה שלי קבעתי בווילה של הסוחר וילנצ'וק בבני-ברק. בפרדס לא הייתי. יחד איתי במטה היה נציג הפיקוד העליון, שלום עשת." 

בליל שבת, 15 באוגוסט, יצאו חמישה-עשר איש ברגל מבני-ברק לשטח ההיערכות בפרדס נחום. מפקד כוח המשימה היה משה גרשוני, ומפקדי שלוש חוליות-המשנה היו הלל ויינר, יהושע שגיא וטוביה הלר. ריינר ופקודיו חסמו את הדרך שמאחורי הבניין, והלוחמים האחרים, בפיקודו של גרשוני, התקדמו אל חזית הבניין, יחד עם שומר שדות ותיק, שהיה אמור להזהיר בערבית את דיירי הבית. פקודיו של גרשוני הניחו את המטענים בארבע פינות הבניין ושומר השדות השמיע אזהרה. איש לא ענה. גרשוני סיפר אחר-כך שהוא שלח חוליה לבדוק את הבניין, ושרץ מחוליה זו חזר והודיע לו שהבניין ריק, אהרונסון סיפר שהוא חשש פן יחמוק מישהו מהדיירים ויזעיק את הבריטים (הבניין היה סמוך לכביש הראשי), לכן לא חיכה הרבה, הניח את חומר הנפץ והפעילו. הבניין קרס. שני ערבים ברחו ממנו והלר ופקודיו הרגו אותם ביריות. למחרת נמצאו בין ההריסות גוויות של גברים אחדים ושל אישה וארבעה ילדים, כולם בני משפחת דבסי. הצעיר שבהם, יחיא, היה בן שלוש. גם אבי המשפחה, יוסוף דבסי, נהרג. עלפי אחת הגרסאות נתקלו אנשי האבטחה בערבים שהתקדמו אל הבניין, ירו בהם ואחדים נהרגו.

 

 

 

12. טוהר הנשק

 

במאמר המערכת של הארץ מ-18 באוגוסט הואשמה ה"הגנה" בסטייה מעקרון טוהר-הנשק: "פעולות התגמול האחרונות מראות סטייה רצינית מקו זה, רצח זקנים וילדים חפים מפשע אין לו שום הצדקה." 

אהרונסון נקרא לבירור אצל הרמ"א, ישראל גלילי, והיה לו קשה להסביר מדוע ואיך נפגעו האם והילדים. הוא ביקש וקיבל רשות לחקור את נסיבות התקרית. בבגדי עובד חברת-החשמל נכנס על אופנוע לפרדס וראה באר ליר הבית. הש"י – טען אהרונסון – לא כלל את הבאר בנתוני המודיעין לקראת המבצע, ונראה שהאם וילדיה ניסו להסתתר בבאר עד שיסתלקו היהודים, וכך מצאו את מותם. (35) 

הבולשת הבריטית דיווחה: "בחצות הלילה, 15 באוגוסט, נכנסו חמישה-עשר עד עשרים טרוריסטים יהודים, חמושים במכונות-ירייה ואקדחים לפרדס חאג' ראשיד אבו-לבן, בכביש יפו-מלבֶּס. הם התקרבו לבית שבו ישנה משפחה של שבע נפשות. בבית ישנו עוד תשעה פועלים. היהודים פוצצו את הבית בהפעלה חשמלית. חוטי החשמל נמצאו בשטח. ארבעה פועלים ערבים נתפסו ונורו. משפחה של שבע נפשות נקברה תחת ההריסות. שמות ההרוגים ממשפחת ובסי: יוסוף (חמישים) אשתו חדרה (ארבעים) מוחמד (עשרים ושתיים) וופית (עשר) חודה (שמונה) נדה (שבע) יחיא (שלוש)." (36) בהוראת המפקדה הארצית של ההגנה שולמו פיצויים לקרובי המשפחה שנטבחה. (37)

הש"י דיווח: לדעת מנהיגים ערביים "ההתנגשויות בין יהודים לבין ערבים באזור תל אביב, בהמשך לרצח 'גן הוואי', סודרו על-ידי גורמים הרוצים להראות שיש בארץ התנגשות כללית בין יהודים לערבים, והדבר הוא לרעת הערבים. הערבים מעריכים שכוח היהודים רב מבעבר, (וש)היהודים יגיבו ללא היסוסים." (38) 


אחרי שבועיים אמר מפקד תל אביב, יהושע גלוברמן, בכינוס מפקדים, כי מאורעות אוגוסט בתל אביב הם האזעקה הראשונה, ושעל סמך נתונים מודיעיניים יפרצו מאורעות דמים בסוף השנה. (39) 

פרשת "גן הוואי" ופעולות הגמול חשפו ליקויים רבים בתפקוד מערכת הביטחון של הישוב ושל ה"הגנה" שלושה חודשים וחצי לפני שפרצה המלחמה. הליקוי העיקרי היה נתק בין המנהיגות המדינית-ביטחונית ובין הפעולות המבצעיות של ה"הגנה", וחוסר שליטה של הדרג האסטרטגי על הדרג המבצעי. המנהיגים היו מעוניינים לשמור על שקט, כל ימי פעילותה של ועדת או"ם, ולקראת הדיונים בעצרת הכללית של או"ם בנושא ארץ-ישראל. יומיים אחרי הפיגוע לא נקבעה מדיניות גמול, אבל ה"הגנה" החליטה על פעולות אנטי טרור, ומבצעי הפעולה חרגו מן הכוונה ומן ההוראות שקיבלו. המבצעים הזעירים של ה"הגנה "לא הרגיעו את הרוחות אלא הגבירו את המתח, הציגו את היהודים כרוצחי ילדים כלפי חוץ, ועוררו ביקורת בתוך הישוב על ה"הגנה". 

אף שהש"י סיפק מידע מוקדם על הפעולה ב"גן הוואי", לא מנעה אותה ה"הגנה". פעולות הטרור והגמול באמצע אוגוסט 1947 שרתו את כוונת המנהיגות החוסיינית, להקצין את היחסים בין היהודים לערבים בארץ-ישראל, כדי למנוע פתרון מדיני פרו-ציוני. היה זה אות מבשר: לפחות בתחילת המלחמה יקבעו את מהלכיה לא המנהיגים הפוליטיים, אלא מפקדים זוטרים חסרי ניסיון ובלתי-מקצועיים. מערכת הביטחון של הישוב וארגון ה"הגנה" היו זקוקים למהפכה, אך אינטרסנטים וגורמים שמרניים מנעו אותה.

____ 

[בשבוע הבא: המשך הוויכוח בישוב היהודי ובארגון ההגנה על טוהר הנשק; חשש מפלישת צבא סורי לארץ ישראל; מבצע תל-חי; סדרי ביטחון רפויים של ארגון ההגנה; מחדל מודיעיני אסטרטגי; המערב הקונספטואלי ממאורעות למלחמה; מטרת המלחמה של הערבים.]

 

הערות

 

1. ראה: נתנאל לורך, מלחמת ישראל, כתר, 1978. עמ' 265. לורך כתב שלטרור "הייתה השפעה מבשרת של המאורעות. במלחמת העצמאות קדמה תקופה של פעולות טרור לפלישתם של צבאות ערב הסדירים, והכשירה מבחינה פסיכולוגית את הקרקע במדינות ערב לפלישה." 
2. למלחמת יום-הכיפורים קדמו פעולות טרור (חטיפת מטוסי "אל-על", הרצח בלוד והרצח באולימפיאדה במינכן) ופעולות אנטי-טרור וגמול (הפעילות המאסיבית של צה"ל ב"פתחלנד", בדרום לבנון, הפלת מטוסים סוריים, הפגיעה במטוס הלובי, יירוט מטוס לבנוני בניסיון-נפל לשבות את מנהיג המחבלים, ג'ורג' חבש, והריגת שלושה מראשי המחבלים בדירותיהם בביירות, כמבצע "אביב נעורים" באפריל 1973. (ראה אורי מילשטיין, ההיסטוריה של הצנחנים ד' – אביב נעורים, שלגי, 1987, וכן בפרקי הספר על אהוד ברק שהתפרסמו בNews1). למלחמת לבנון הראשונה קדמו טרור-קטיושות בגליל, עד הפסקת האש בקיץ 1981 ופציעת שגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב, ביוני 1982. למבצע צוק איתן קדם טרור הרקטות והפצמ"רים מרצועת עזה, ורצח שלושת תלמידי הישיבה. הפתעת ישראל במלחמת יום-הכיפורים היא מן המפורסמות. פחות מפורסמת העובדה שהיא הפתיעה את עצמה, כשהתגבר שצה"ל לא הוכן למלחמה. במלחמת לבנון הראשונה לא הופתע צה"ל, שהיה זה שיזם את ההתקפה, אך שוב הוא הפתיע את עצמו בחוסר המוכנות. אותם דברים אמורים לגבי מלחמת לבנון השנייה ומבצע צוק איתן. 
3. מעשי הטרור שקדמו למלחמת העצמאות יידונו בהרחבה בהמשך. מיעוט הנשק שעמד אז לרשות ה"הגנה" והאיחור בהקמת חטיבות החי"ש, מעידים שמעשים אלה לא נתפרשו כמבשרי-מלחמה. חטיבות החי"ש הוקמו רק בנובמבר 1947, פחות מחודש לפני פרוץ המלחמה. ראה ספר תולדות ההגנה, ג2/, עמ' 1246 1248, 1338. 
4. ב-9 בדצמבר 1947, למחרת ההתקפה מכפר-סלמה על שכונת התקווה ועשרה ימים אחרי פרוץ המלחמה, כתב בן-גוריון ביומנו שראש המחלקה הערבית כסוכנות היהודית, אליהו ששון אמר לו: "המצב אינו שיש רק קבוצות שכירות של המופתי, אלא אנו עומדים כבר בתוך המאורעות." 
5. FO 371/61834, (מסמכי משרד החוץ הבריטי) דוחות בריטיים מלמדים שעסקנים ערבים מארץ-ישראל היו עולים לרגל לביתו של חאג' אמין אל-חוסייני שליד קהיר, ומתכננים את הפיגועים יחד אתו. 
6. לא הרחק מקריית גת, היום. 
7. ארכיון צה"ל, "קטטות והתנגשויות"; "קטטות קרקע, חריש, מרעה, מים": "יהודים שנהרגו על-ידי ערבים": ראיון עם חיים באגון ועם מאיר שפיר ב-2 בינואר 1981. 
8. סדרת ראיונות עם אריה טפר עמית. 
9. ב-17 בפברואר 1948 תקף האצ"ל את פג'ה, ובעקבות זאת נמלטו חלק מהתושבים ליישוב הסמוך אל-מזירעה.‏ מוכתר הכפר, עבדאללה אל-חאג, סיפק לשירות המודיעיני של ה"הגנה" ידיעות על פעילות הלוחמים בכפר, וכן ביקש לערוך שלום בין הכפר לבין היישובים היהודיים השכנים, למרות עמדת "צבא ההצלה" שכוחותיו תפסו לאחר מכן את המוכתר ועינוהו. בחודש אפריל של אותה שנה תושבים נוספים עזבו את הכפר וב-9 במאי, בישיבה של אנשי מודיעין, הוחלט לדרוש מן ההגנה לגרש את עשרות התושבים שנותרו שם. ב-15 במאי הביאו אנשי "ההגנה" לפינוי אחרוני התושבים, וביוני הרסו אנשי הקרן הקיימת לישראל את בתי הכפר. (בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים 1947-1949, הוצאת עם עובד, 1991, עמ' 166-168, עמ' 190.) שם הכפר השתמר ככינוי לכלל השכנות בעיר המצויות ממזרח לכביש 40. 
10. כשהיה רמטכ"ל בשנות השישים, ראש אג"ם שלו היה מפקד חיל-האוויר לשעבר, עזר ויצמן. ויצמן היה שותף לתוכניות-הנפל של צה"ל לקראת מלחמת ששת הימים (ראו להלן), ואִכזב כשלא נטל את הפיקוד על הצבא אחרי שהתברר כי רבין התמוטט נפשית. במלחמת לבנון השנייה ב-2006 הוכיח הרמטכ"ל, איש חיל-האוויר, דן חלוץ, כי הידע להטיס מטוס אינו מכשיר אדם לפקד על שדה הקרב ועל מלחמה. מיתוס "הטובים לטיס" הוא אחת הסיבות לתבוסת צה"ל במלחמת יום הכיפורים, שכן לפני המלחמה הסתמך הפיקוד העליון על חיל-האוויר שישבור כל התקפה של האויב, ומשפרצה המלחמה חיל-האוויר לא סיפק את הסחורה. 
11. ארכיון תולדות ההגנה, שירות הידיעות ב"הגנה"; יעל שהם, שלמה מילר –הבכור שנפל, אתר הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, 8 ביוני 2014. 
12. כך כינו אנשי תנועת העבודה את אנשי אצ"ל ולח"י, שפרשו מן המרות של המוסדות הלאומיים, שבהם שלט השמאל. צביעות אידיאולוגית, שלא לומר סכיזופרניה אידיאולוגית, היא אחד המאפיינים של רבין ושל חבריו, לא רק בצעירותם, טרם הקמת המדינה, אלא גם כשרבין היה ראש ממשלה ושר ביטחון. למרות הביקורת של השמאל הישראלי על מדיניותו הברוטלית, שלא לומר המיליטריסטית, של הליכוד בתחום הביטחון, אישרה ממשלת רבין השמאלנית בשבוע האחרון של יולי 1993 את מבצע "דין וחשבון", שבו הפגיזה הארטילריה של צה"ל מאות כפרים, הרסה אלפי בתים, הרגה ופצעה מאות לבנונים חפים פשע והבריחה מאות אלפים מבתיהם. 
13. לימים רמטכ"ל צה"ל. המחבר שרת בצנחנים בשנות החמישים בגדוד 890 שעליו פיקד רפול. 
14. ארכיון צה"ל, ארכיון הפלמ"ח, דוח מסע ואדי קורן, 7 ביולי 1947: התנגשות עם שודדים כצפון: מכתב של רב אלוף רפאל איתן למחבר ב-19- ביוני 1979: יגאל אלון. ספר הפלמ"ח א', עמ' 604: ראיונות עם יעקב זהבי. 
15. ארכיון צה"ל, "הערות ומסקנות מפעולות השודדים הערבים". 
16. יומן דב"ג, 27 ביוני 1947. 
17. אורי מילשטיין, אביב נעורים, שם, עמ' 1637. 
18. ארכיון תולדות ההגנה 73/95, "תזכיר בועז",(כינוי של צבי אילון בהגנה) 5 ביולי 1947. 
19. לימים ראש אמ"ן. נודע במעורבותו בפרשות מאיר טוביאנסקי והעסק הביש. 
20. ראיונות עם אביגדור יוסיפון ועם איסר חלמיש. 
21. אבו-קישק – היה כפר ערבי גדול בשרון בדרומי, כשני קילומטרים מזרחית לרמת השרון, במקום שבו הוקם אחר כך מפעל התעשיה הצבאית . הוקם על-ידי בני שבט הבדואי ערב אבו קישק שהיגרו מצפון סיני לאזור השרון בשנות ה-30 של המאה ה-19. 
22. על חורבות הכפר נבנתה אוניברסיטת תל אביב שרבים מאנשי הסגל האקדמי שלה פועלים במרץ נגד התיישבות יהודית ביהודה שומרון ורמת הגולן. 
23. ראיון עם עקיבא סער ב-18 באוקטובר 1982; סדרת ראיונות עם גיורא זייד ב-1980: ראיון עם מפקד המחלקה המגויסת של תל אביב אבינועם מלמד ועם שני מפקדי כיתות במחלקה, צדוק מירון ויהודה שגב, ב-10 בינואר 1979; סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון: הראיון הנ"ל עם אמנון ינאי: ראיון עם בנימין ג'יבלי ב-1 ביוני 1981: יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, הוצאת מיפקדת ההגנה בתל אביב. שירות התרבות של צה"ל. 1951, עמ' 60; שלמה בן-אלקנה, גבעת שמואל בספר אגודת השומרים בעריכת ירמיהו רבינא, הוצאת השומר בישראל, תשכ"ז, עמ' 233-234: אנינה קפלן בתוכנית של דודו דיין, עושים מדינה, גלי צה"ל, 15 באוגוסט 1987. 
24. שמונה, זמן-מה אחרי התקרית, לקצין מטה לענייני ביטחון שוטף במטכ"ל ארגון "ההגנה". 
25. סדרת הראיונות הנ"ל עם אמנון ינאי ועט אביגדור יוסיפון; אתר סיירת "שקד"; ראה ספרי "סיירת שקד", ידיעות אחרונות, 1944עמ' 65, 71. 
26. סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון. 
27. דיין, עושים מדינה. 
28. מכון מורשת בן-גוריון, רשימות בן-גוריון אחרי רצח גן הוואי, 10 באוגוסט 1947. 
29. ארכיון תולדות ה"הגנה", 73/21. דוח מקרי התנגשות, 14 באוגוסט, 1948. 
30. טל לוי, ההתקפה על גן הוואי, 10 באוגוסט 2010. 
31. ארכיון תולדות ההגנה, 21/ה/73. 
32. ארכיון תולדות ה"הגנה", הודעת מטכ"ל מ-14 באוגוסט 1947. 
33. ראיונות עם שני מבצעי הפעולה שביקשו להישאר בעילום שם: ראיון עם אמנון חינסקי ב-7 באפריל 1981 . חינסקי השתתף עם ירוחם כהן ודוד רם בסיור מוקדם להכנת הפיגוע בבית אבו-קישק. 
34. דודו דיין, עושים מדינה. 
35. ראיון עם אברהם אהרונסון ב-14 בינואר 1979; ראיון עם בן-ציון פרידן ב-7 באוגוסט 1987: סדרת הראיונות הנ"ל עם צבי איילון: סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי; ארכיון הקיבוץ המאוחד, המכון לחקר כוח המגן, רב-שיח של חברי מחלקת הטיס של הפלמ"ח ב-25 באפריל 1984: דודו דיין, עושים מדינה, יוסף אוליצקי, ממאורעות. שם, עמ' 63-46. 
36. FO/371/68547. 
37. גמליאל כהן, המסתערבים הראשנים, ההוצאה לאור משרד הביטחון, 2002. 
38. ארכיון צה"ל, אל צידוני מאת חירם, 16 באוגוסט 1947. 
39. נחמיה ברוש, "על הסף", בקובץ ההגנה בתל אביב, עמ' 157.

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"