العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

 הקונספירציה בין בן-גוריון למלך עבדאללה

 

 

1. הפלשתינים אהדו את הנאצים

 

בשנות מלחמת העולם השנייה אהדו רוב נותני-הטון בחברה הפלשתינית את גרמניה הנאצית. לסכסוך האידיאולוגי והאסטרטגי בעולם לא הייתה משמעות בעיניהם. אהדתם למדינות ה"ציר" ביטאה את שאיפתם להיפטר מן הבריטים, מן הצרפתים ומן הציונים, או לפחות לראות במפלת הבריטים. אחמד שוקיירי העיד: "אהדתנו הייתה נתונה למעצמות-הציר. היטלר הוליכן מניצחון לניצחון. התפללנו לניצחון גרמניה ובעלות-בריתה ולתבוסת בריטניה והנלווים אליה. כאשר הודיעה הממשלה הבריטית על הקמת כוח צבאי ארץ-ישראלי למען המאמץ המלחמתי, קיבלו בחורינו הוראה: 'אל תצטרפו לכוח הזה' וכמעט כולם נשמעו לה. חילות-האוויר הגרמני והאיטלקי הגיעו לפלשתין. ובספטמבר 1940 הפציצו מטוסיהם מטרות בתל אביב ובחיפה. אין לתאר את השמחה וההתרגשות בחוגינו. במקרה נפלה פצצה איטלקית באותה שכונה של עכו שבה היה ביתי. היא כרתה בור גדול, אבל לא גרמה נזק. עוזר-המושל בעכו ביקר אצלי וסיפר שהמושל אמר לו בהלצה שפצצה זו הייתה מיועדת לאחמד שוקיירי. אמרתי: 'מצוין. עלי ועל כל אויבי!'" (1)

תבוסת גרמניה טרפה את הקלפים של המנהיגים הערבים והפחיתה מעוצמת תוקפנותם. יותר מכולם ניזוקו ערביי ארץ-ישראל, שמנהיגם ישב בברלין בשנות ציפייתם להשתלטות הנאצים על העולם, וחידש את פעילותו המדינית במזרח-התיכון רק בשנת 1946. קיצוניותו, נוקשותו והכתם הנאצי שדבק בו, חיסלו את סיכויי הדיפלומטיה שהתווה. לעומתו, הבינו שליט עבר-הירדן, האמיר עבדאללה, והמדינאי העירקי הבכיר, נורי סעיד, שאפשר להיעזר בישות היהודית במאבק הבין-ערבי – מאחר שלבַטְלה אי-אפשר – והם חיפשו לה מקום בפדרציה שתכננו. נורי סעיד הציע לצמצם את הבית הלאומי היהודי למחוז חצי-אוטונומי בתוך המדינה הערבית הגדולה, ולתת למחוז זה ערבויות בינלאומיות לביטחונו.

 

2.שורשי המדינה האיסלמית (דעאש)

 

מסתבר שלרעיון המדינה האיסלאמית, בהנהגת אבו בכר אל בגדדי, יש לא רק שורשים רחוקים מימי מוחמד, אלא שורשים קרובים יותר, מן המאה העשרים, שהשפיעו לא מעט על ההכנות למלחמת העצמאות. ב-1942, במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר דיכוי המרד הפרו-נאצי בעירק, העלה נורי סעיד, ראש הממשלה, בחסות המשטר הצבאי הבריטי, את רעיון "הסהר הפורה": עירק, סוריה, עבר-הירדן וארץ-ישראל, יאוחדו בפדרציה ערבית, בשלטון האשמי. כל אחת מהמדינות הללו תוותר על ריבונותה. יהודי ארץ-ישראל והמרונים הלבנונים ירוכזו באזורים אוטונומיים-למחצה. 

כל מדינות ערב הלא-האשמיות התנגדו לרעיון של נורי סעיד. בנובמבר 1943 הציג אותו שר המושבות הבריטי, לורד מוין, לפני ועדת-הקבינט הבריטי שדנה בעתיד ארץ-ישראל. ומשרד-החוץ הבריטי דחה את הרעיון מכל וכול. באוקטובר 1945 הגיש נורי סעיד לממשלת בריטניה תזכיר בנושא "סוריה הגדולה" (סוריא אלכברא), ובו הציע לאחד את סוריה, עבר-הירדן, חלקים מלבנון וכל ארץ-ישראל, ולתת ליהודים אוטונומיה באזוריהם, או לחלק את ארץ-ישראל בין היהודים לערבים, ולצרף את החלק הערבי שלה לסוריה הגדולה." (2)

עבדאללה, כמו נורי סעיד, שמר אמונים לבריטים שהעניקו לו את האמירות על עבר-הירדן המזרחי ב-1921. כשקיבלה עבר-הירדן עצמאות וב-1926 חתמו עבדאללה וממשלת בריטניה על חוזה-ידידות והתחייבו לסיוע הדדי בעתות מלחמה, בריטניה גם התחייבה לממן את הלגיון הערבי, צבאו של עבדאללה. ב-1941 הוכיח עבדאללה את נאמנותו לבריטים ושלח יחידת-צבא לסייע בדיכוי ההפיכה הפרו-נאצית בעירק, שהייתה בראש ובראשונה אנטי-האשמית. בעיני הבריטים היה עבדאללה "אדם בעל אופי מסובך ואובססיבי, שלא קל למנוע את התפרצויותיו." (4) והאובססיה העיקרית שלו הייתה, כנראה, חזון "סוריה הגדולה". כבר בתחילת אמירותו הוא טען ש"סוריה הגדולה, הטבעית או הגאוגרפית, היא ארץ-הלב הערבית, ושבלי שחרורה לא נשלם 'המרד הערבי'". (5) הוא קיווה ששליטתו ב"סוריה הגדולה" כמלך ירושלים, תממש את שליטתו בעולם הערבי. חלומו לטווח רחוק יותר היה כיבוש חצי-האי ערב ושליטה במכה, שאביו – המלך חוסיין – סולק ממנה ב-1925. 

לאחר שגרמניה הנאצית השתלטה על צרפת ב-1940, וממילא על שטחי המנדט שלה בסוריה ובלבנון, ולאחר כיבוש ארצות אלה על-ידי בריטניה (בסיוע הפלוגות הראשונות של הפלמ"ח שעליהן פקדו יגאל אלון ומשה דיין ובפלוגת דיין שירת יצחק רבין), ביקש עבדאללה להשתלט על סוריה, אולם ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, מנע זאת. ב-1946 הוכרזה עצמאותה של ירדן, וממשלתה הודיעה כי רעיון "סוריה הגדולה" ממלא תפקיד מרכזי במדיניותה. בתחילת מאי 1947 הוציא בית-המלוכה העבר-ירדני "ספר לבן" בנושא "סוריה הגדולה", שהכיל מאות מסמכים, ושסיפר את ההיסטוריה של המדיניות הערבית והסורית. נכתב בו: "מאז סוף מלחמת העולם הראשונה, הבטיחה בריטניה את סוריה הגדולה לאביו של עבדאללה. המלך חוסיין." בימי הבחירות לפרלמנט הסורי, באותה שנה, נשמעה טענה שעבדאללה מממן את מפלגות האופוזיציה. תומכי עבדאללה לא נחלו הצלחה בבחירות בסוריה. ב-12 באוגוסט פרסם עבדאללה גילוי-דעת שקרא לעם הסורי "להמשיך במאבקו למען עצמאות הלאום בארץ הסורית ובסהר הפורה," והזמין אישים "מן הטריטוריה הסורית" לאסיפה לאומית מכינה, שתתווה את "קווי-היסוד לאיחוד או לפדרציה." (6) 

נשיא סוריה, שוקרי אל כואתלי, השיב לעבדאללה: "הארץ הזאת בחרה את דרכה בהזדמנויות רבות. אם יש מדינה שראוי לערוך בה משאל-עם, הרי זאת עבר-הירדן, שנקרעה מהארץ הסורית עקב הכיבוש הבריטי ונאלצה לקבל עליה אמיר לא חוקי. אנו קוראים לתושבי עבר-הירדן לעמוד על זכותם לחזור אל ארץ-האם, ולהתייצב תחת דגל הרפובליקה, המיוסדת על ריבונות העם ומבטיחה את החופש." (7)

תגובתו של איבן-סעוד, מלך ערב הסעודית, הייתה ברוטאלית יותר: "תוכנית סוריה הגדולה אינה מתבססת על ההיסטוריה ואין לה אחיזה במציאות. היא פרי דמיונו של איש אחד. עבר-הירדן שייכת לסוריה, ותוכל להצטרף אליה באחד הימים, אולם זה עניינם של הסורים ואינו נוגע לאחרים. עבדאללה אינו סורי אלא פקיד האימפריה העותומנית לשעבר, שהצליח לרכוש לעצמו כתר. אין ספק שהציונות ותוכניתו קשורים זה בזה, משום שלא נמצא ערבי נאמן אחד שיחתור תחת האחדות הערבית. אם לדבר גלויות, התנהגותו של עבדאללה מוכיחה כי הוא בעל-בריתם של הציונים, ותמיכתו הפומבית בערביי ארץ-ישראל אינה אלא מן השפה ולחוץ. את מחשבותיו האמתיות אינו מעז להשמיע. אולם בשיחות פרטיות הוא מחייב את חלוקתה של ארץ-ישראל, המשתלבת עם שאיפותיו האמתיות, שבגללן הוא מוכן להקריב הכול. תעמולה צעקנית וחסרת-יסוד זאת לא תביא תוצאות. הוא אינו נהנה מתמיכתה של מעצמה כלשהי, ואף לא מתמיכתם של קרוביו בעירק." (8)

לקראת שיחות-וושינגטון (בתחילת אוקטובר 1947, שנדונו באחד הפרקים הקודמים) דיווחו פקידי משרד-החוץ הבריטי כי המדינות שעבדאללה רוצה בהן – לבנון, סוריה וארץ-ישראל – מסרבות להיספח לממלכתו, וכי איבן-סעוד חושש ש"סוריה הגדולה" תחזק את המשפחה ההאשמית, שתנסה להחזיר לעצמה את השליטה בחג'אז. במזרח-התיכון מקובלת הדעה שבריטניה תומכת בתוכנית-עבדאללה, ודעה זו, המזיקה ליחסי בריטניה עם סוריה, מוטעית: בריטניה משאירה את ההחלטה לתושבי האזור. "אם ירצו בכך, לא נתנגד, אבל לפי שעה אנו עושים את כל המאמצים לרסן את עבדאללה, אף שאי- אפשר לדעת אם לא ישתמש בלגיון העבר-ירדני לאיזו הרפתקה טיפשית." (9)

 

3.ביסוס טיעון הקונספירקציה

 

 עבדאללה ניהל מגעים עם מנהיגים ציונים מראשית ימי שלטונו. לפי פרופ' יוסף נבו, "למן ראשית שנות העשרים ניסה עבדאללה לשווק את רעיון השלטתו גם על ארץ ישראל, כפתרון הטוב ביותר, ואולי אף היחיד, לסכסוך היהודי-ערבי. צירוף ארץ ישראל לממלכתו, כך טען, יסלק את החשש הערבי מרוב יהודי, שכן הארץ תהיה גדולה יותר ומאוכלסת יותר" (10) הוא אף ניסה למשוך יהודים להתיישב בעבר-הירדן (בתחילת שנות השלושים), כדי ליהנות מהפירות החומריים שיביאו עמם היהודים. הציונים נתנו לו כספים, אך הבריטים ביטלו את תוכנית ההתיישבות ולא הרשו לחיים ויצמן לבקר ברבת-עמון. בשנים 1937-1936(11) המליצה "הוועדה המלכותית הבריטית" ("ועדת פיל") שבאה לארץ ישראל להתחקות אחרי שורשי התפרצות "המרד הערבי" בשנת 1936, לחלק את הארץ בין יהודים וערבים ולצרף את החלק הערבי לירדן מסיבת של חוסר קיום כלכלי עצמאי. (12) בשנת 1938 הציע עבדאללה לבריטים לאחד את כל ארץ-ישראל תחת שלטונו. (13) ואחרי-כן קשר קשרים עם נכבדים ערבים ארץ-ישראלים, אך לקראת שנת 1948 נגררו כל התוקפנים שבמנהיגי הערבים הפלשתינים אחרי חג' אמין, שונאו בנפש. לכן היה עבדאללה מעוניין בברית עם הציונים; והיה לו גם אינטרס כספי ישיר: הוא קיבל מדי חודש תשלומים מהסוכנות היהודית. בן-גוריון העדיף אותו על-פני חג' אמין, כשכנהּ של מדינת היהודים ממזרח. (14) 

בין שלהי 1945 לשלהי 1946 החליט עבדאללה להגיע להסדר עם היהודים ולספח אליו את יהודה ושומרון. הוא היה עקבי בתפיסתו זאת: בסוף מלחמת העצמאות לא נענה ללחץ נכבדים פלשתינים, שדרשו ממנו להתנות את מלכותו עליהם בכיבוש ארץ-ישראל כולה. (15)

אליהו ששון ועזרא דנין ניהלו מגעים רבים ורצופים עם עבדאללה ועם אנשי-קשר שלו. ששון סיפר כי נפגש עם עבדאללה עשרות פעמים, לפני המלחמה ואחריה, ואף ארגן פגישות בינו ובין מנהיגים ציונים. אחד מהם היה משה שרת, שעבדאללה כיבד אותו מאוד. קו-טלפון ישיר קישר בין משרדי הנהלת הסוכנות ובין ארמונו של עבדאללה/ "הוא רצה להפוך את העולם הערבי לאימפריה גדולה אחת," אמר ששון. "מתוך הרבה שיחות שהיו לי אתו התברר לי כי הוא האמין שהמזרח-התיכון מקומו לצד המערב... היו לו הרבה חלומות פוליטיים, שהשתנו מזמן לזמן והיו לובשים צורה ופושטים צורה. פעם חלם לצרף את ארץ-ישראל כולה לממלכתו ולהקים מדינה אחת, בראשותו, עם אוטונומיה מסוימת לארץ-ישראל, שנועדה להיות מעין 'קנטון' של עבר-הירדן. אחר-כך היה לו חלום של ממלכה ערבית רחבת-ידיים מנהר פרת עד מדבר סיני, לרבות סוריה. אבל הוא גם היה מדינאי ריאליסט והבין את המציאות". 

מכל האופציות העדיף בן-גוריון את האופציה ההאשמית-עבר-ירדנית. באמצע 1946 הכינו אנשי הסוכנות היהודית טיוטה של תוכנית, שלפיה תקומנה שתי מדינות, "יהודה" ו"עבדוליה", בשטח המנדט המקורי, כלומר משני עברי הירדן. ב-12 באוגוסט 1946 (שלושה חודשים אחרי פרסום דוח הוועדה האנגלו-אמריקנית) אמר האמיר עבדאללה לששון שהוא שואף להקים את הממלכה ההאשמית הגדולה, ושממלכה זאת תכרות בריתות גם עם בריטניה וגם עם טורקיה. בסוף אותה שנה הגיש ששון להנהלת הסוכנות תוכנית מדינית, עם המלצה לתמוך בעבדאללה ולצרף ל"סוריה הגדולה" שלו את החלק הערבי של ארץ-ישראל. 

מנהיגי הישוב והערביסטים היו תמימי דעים בדבר חשיבותה של הידידות עם עבדאללה. אך היו חילוקי דעות, בין אלה שהעדיפו הסכם גלוי לאלה שהעדיפו שיתוף-פעולה נסתר ויחסי איבה כלפי חוץ, כדי שעבדאללה יוכל לבסס את שלטונו ביהודה ושומרון ורצועת עזה, כמושיעם של הערבים הפלשתינים מידי היהודים. באוגוסט 1946 אמר עבדאללה לשגריר הבריטי שהוא בעד חלוקת ארץ-ישראל, אך לא יכריז על כך בפומבי. 

כחודש לפני כן נפגש עבדאללה עם חברי ועדת אונסקו"פ ברבת-עמון, לפי בקשת הסוכנות היהודית ובניגוד לרצון הבריטים. לחברי הוועדה לא אמר עבדאללה שהוא מעוניין בשיתוף-פעולה עם הציונים, ואנשי האגף הערבי בסוכנות היהודית ראו בכך הפרת אמון וכפיות-טובה. ששון שהה אז בז'נווה עם משלחת הסוכנות, ועזרא דנין נסע לפגישה עם המלך. עבדאללה אמר לדנין שהוא מוכרח להעמיד פנים, אבל ההסכם שריר וקיים, וטען: החיפזון של הסוכנות להגיע לפתרון בארץ-ישראל אינו לטובה. יותר כדאי שהוא ישתלט תחילה על סוריה. זאת רק בעיה של כסף, הסביר עבדאללה לדנין. אילו היה לו כסף, היה צבאו מסיים את המלחמה הזאת מחר. בדוח לראשי הסוכנות היהודית כתב דנין: עבדאללה מצפה שהסוכנות תממן את מלחמתו בסוריה. 

בז'נווה קרא דוד הורוביץ את דיווחו של דנין ואמר לרלף בנץ': הבריטים מתכוננים להציג את עבדאללה כ"משחרר הארץ". 

"בעצמך אינך יודע כמה אמת יש בתיאורך", ענה לו בנץ. 

ששון שלח מברק לדנין: "בכך שלא הזכירו סיפוח בהופעתם, גרמו 'המאיר' (עבדאללה) וסמיר (ראש ממשלתו) להשמטת התוכנית. אני מציע להפסיק תשלומים. לדרוש מהם להעלות על הכתב הצעותיהם להסכם." 

סיפוח השטחים הערביים של ארץ-ישראל לעבר-הירדן עשוי לפתור בעיות כלכליות רבות, אמר הורוביץ לבנץ', אבל למצרים ולסוריה יהיה קשה עוד יותר להסכים להקמת המדינה היהודית, אם יסופחו השטחים האלה לממלכה ההאשמית. 

משה שרת ואנשי האגף הערבי בסוכנות נפגשו בביתו של ששון, בירושלים ב-1 באוקטובר 1947, לדיון בהמשך היחסים עם עבדאללה, והחליטו להמשיך לתת לו כספים. אחרי ימים אחדים דיווח רופאו האישי של עבדאללה, ד"ר סתי, לאנשי הסוכנות: מצב-רוחו של עבדאללה רע. בריגדיר קלייטון דרש ממנו להפסיק לפעול למען סיפוח יהודה ושומרון, והמלך החליט להפנות את מאמציו לכיוון סוריה וערב-הסעודית. אשר לארץ-ישראל, "לא אכפת לו אם כולה תהיה בידינו." 

שרת נסע לניו-יורק לעצרת או"ם שדנה בהמלצות ועדת אונסקו"פ. שגריר סוריה באו"ם, פאריס אל חורי, אמר לשרת שהליגה הערבית מנסה לשכנע את עבדאללה להשתתף בכיבוש ארץ-ישראל, ולהתחייב לסגת ממנה אחרי תבוסת היהודים. אל-חורי הראה לשרת מכתב ששלח אליו ראש ממשלתו, ג'מיל מרדאם, ובו פרטי תוכנית זאת. שרת שלח מברק לדנין: "היפגש מיד עם עבדאללה ודרוש ממנו הצהרה על הסכמתו לתוכנית אונסקו"פ. יש להבהיר לו שמאמצינו למענו בארצות-הברית נושאים פרי, אך העוצמה תופנה נגדו אם יתמהמה." 

סגן מנהל האגף הערבי בסוכנות היהודית, יעקוב שמעוני, שלח לשרת מכתב-תשובה: "'המאיר' שלח אתמול בשנית שדר המאשר את עמדתו. אינו נכנע לעמדת הליגה ולחצה. כל דיווחי העיתונות על תוכניות צבאיות והסכם פאן-ערבי, הן בלוף. אין הסכם בינו לבין האחרים ובין האחרים לבין עצמם. לאור זאת והערכותינו את המצב, דחינו את הביקור אצל 'המאיר' עד בוא ששון. את הביקור הבא יש לנצל לשם עריכת חוזה כתוב." (16) 

בהערכת-מצב ששלח משרד-החוץ הבריטי למשרד-ההגנה, באוקטובר 1947, כתוב: "עבדאללה שואף להשתלט על החלק הערבי של ארץ-ישראל, אבל המופתי יתנגד לכך, ומצרים וסוריה תומכות במופתי. ייתכן שעבר-הירדן תמצא את עצמה מוקפת מדינות עויינות משלושה עברים: סוריה, ערב הסעודית וארץ-ישראל. עבר-הירדן אינה עצמאית מבחינה כלכלית, ומעמדה המדיני רופף." (17)

באותו חודש חיבר צוות התכנון המשותף של ראשי המטות הצבאיים הבריטיים דוח, ובו תשובות לשתי שאלות: אם פינוי ארץ-ישראל ישנה את חשיבותה האסטרטגית של עבר-הירדן לבריטניה. ובאיזו מידה ישפיע פינוי זה על הסיכוי של עבר-הירדן לשמור על עצמאותה. להלן קטעים מדוח זה:

"...עבר-הירדן חשובה, בשל מקומה על פרשת הדרכים לעירק ולאירן ושליטתה על הדרכים העיקריות לארץ-ישראל ולמצרים... זאת המדינה הערבית היחידה שיש לה קשר חוזי עם בריטניה... והיא פרו-בריטית מובהקת. למיתקנים שבה יש חשיבות – מפני שייתכן שבריטניה תפנה את בסיסיה שבמצרים ובארץ-ישראל, ומפני שכוחותיה יוכלו לזנק בעת הצורך מהמתקנים שבעבר-הירדן בחזרה לבסיסים העיקריים – אבל אפשרות השימוש בבסיסים הללו מוגבלת מאוד." על הסיכוי של עבר-הירדן לשמור על עצמאותה כתבו המומחים: 

"הסכנה החמורה ביותר שנשקפת לעבר-הירדן היא התפשטות הקומוניזם. ייתכן שהרוסים ישתתפו במנהל של ארץ-ישראל עם הפינוי, ולפי ידיעות שנתקבלו ממשרד-החוץ... כוונותיהם מרחיקות-לכת: הם מקווים שמדינה קומוניסטית תקום בארץ-ישראל, לפחות בשטחים היהודיים. העולים הבלתי-לגאליים ממזרח-אירופה ישלטו במדינה הזאת." 


סכנה נוספת לעבר-הירדן ראו ראשי-המטות, בסכסוכיה עם שכנותיה בגלל חזון "סוריה הגדולה". הם ציינו שסכנה זו אינה מיידית, אך אין ספק שיציאת הבריטים מארץ-ישראל תחמיר את המצב ממזרח. רק משטר יציב, שיישען על צבא חזק, עשוי למנוע סכנה כזאת, קבעו ראשי-המטות, ולפיכך על בריטניה להמשיך ולממן את הלגיון, (18) ואם ייסוגו יחידות הלגיון מארץ-ישראל אחרי הפינוי, יהיה אפשר להשתמש בהן כחיל-מצב במקומות אחרים במזרח-התיכון. אם ישתמש עבדאללה בצבאו נגד היהודים, תיאלץ בריטניה להפסיק את הסיוע ללגיון ולהורות לקצינים הבריטים המשרתים בו לא להשתתף במלחמה, אבל כל זמן תהליך הפינוי אין לפגוע בו. לעומת זאת יש לפזר את חיל-הספר העבר-ירדני (שמשימתו העיקרית הייתה שמירת הגבולות בין שתי המדינות), אך יש להניח שאנשי חיל-הספר יערקו ממנו, עם נשקם, עוד לפני הפינוי. (19)

יום אחרי שהוגש הדוח של ראשי-המטות, שלח בווין מברק לשגריר בריטניה ברמת-עמון, אלן קרקברייד: "לידיעתך בלבד: אנחנו שוקלים אפשרות שהלגיון העבר-ירדני עלול לפעול בארץ-ישראל אחרי הפינוי. אנחנו נוטים להוציא את כל יחידות הלגיון מארץ-ישראל אחרי שיסתיים שלטוננו על ארץ-ישראל. אם ישלח המלך עבדאללה יחידות-צבא לארץ-ישראל, יהיה עלינו, כנראה, להוציא מצבאו את הקצינים שהשאלנו לו, ולהפסיק את תמיכתנו הכספית בצבא הזה. נראה שעלינו להזהיר את המלך עבדאללה בעוד-מועד שזאת תהיה עמדתנו. מה דעתך?" (20)


במברק התשובה ששלח קרקברייד לבווין, ב-29 באוקטובר, נכתב שיש לראות בלגיון העבר-ירדני חלק מהגנת המזרח-התיכון ודגם של קשר בין בריטניה ובין צבא של מדינה קטנה, ושאין לפגוע בו גם אם ישתתף בפעולה צבאית שבריטניה אינה משתתפת בה: אין להעניש אותו בגלל המהומות בארץ-ישראל. עבדאללה ודאי לא יפעל נגד סמכות בינלאומית, אלא אם כן תהיה תוכנית קונקרטית כזאת לליגה הערבית כולה (מה שנראה אז כלא מתקבל על הדעת). רצוי להחזיר את הלגיון לרבת-עמון, אך אין להפסיק את התמיכה בו, ויש לאפשר לקצינים הבריטים המשרתים בו לעבוד בעתיד למען ממשלת עבר-הירדן, כאזרחים. אם הם יעזבו את הלגיון, יבואו במקומם קצינים עירקים, וכך תאבד בריטניה את השפעתה עליו. 

"מבחינה אסטרטגית וכלכלית צודקת, עבר-הירדן בתביעתה לקבל את שיירי השטחים הערביים של ארץ-ישראל," כתב קרקברייד. "אם תקבל אותם אולי יימנע סכסוך מזויין של המדינה היהודית עם המדינות הערביות, ובייחוד עם עירק, המסוכנת ביותר. כבר טענתי בעבר שהמלך עבדאללה יהיה מוכן להסכים בשתיקה להקמת המדינה היהודית, בתנאי שיקבל את שאר ארץ-ישראל המערבית. אינני מוצא אצל מנהיג ערבי אחר סימנים של נכונות כזאת. הגדלת עבר-הירדן מתאימה לאינטרסים שלנו. וגם אם לא נסייע לה, למה נכשילה? האלטרנטיבה – מדינה שאין הצדקה לקיומה תחת שלטון המופתי – איננה מצודדת-לב. אמנם, המדינות האנטי-האשמיות יאשימו אותנו בכל מה שיקרה. אבל ממילא הן מאשימות אותנו כמעט בכל דבר." המברק הסתיים בהודעה שהמלך עבדאללה מבקש הדרכה ושואל כיצד עליו להתנהג, ושקרקברייד מבין כי ממשלת בריטניה אינה יכולה לספק לו הדרכה כזאת. (21)

במלחמת העצמאות פיקדו קצינים בריטים על הלגיון והשתתפו בקרבות, בלטרון למשל. בתוספת להסכמים עם עבדאללה ולכסף שהוא קיבל מן הסוכנות היהודית, דברים אלה של הבריטים, מבססים את הטיעון שהייתה קונספירציה בין בן-גוריון למלך עבדאללה, בתמיכה שקטה לפחות של הבריטים, "להילחם כאילו" ולחלק ביניהם את ארץ ישראל, כפי שאכן אירע. מכאן שההרוגים הישראלים הרבים שנהרגו ב"מלחמת-כאילו" בקרבות עם הלגיון, מצאו את מותם כדי שהקונספירציה לא תיחשף. טיעון קונספירטיבי נוסף, למשל, בין משה דיין, נשיא מצרים אנואר סאדאת ושר החוץ האמריקני. הנרי קיסינג'ר, מסביר היטב את אירועי מלחמת יום הכיפורים. 

חיזוק לטענת הקונספירציה ניתן למצוא, בין היתר, במחקרו של ההיסטוריון הפוסט ציוני, פרופ' אילן פפה, שטען כי היה הסכם בלתי כתוב בין היהודים לעבדאללה על חלוקת ארץ ישראל, ושהוא קיבל גיבוי מלא מבריטניה. (22)המזרחן ד"ר אברהם סלע מסכים שהיה הסכם כזה, אלא שבמהלך המלחמה הוא לא החזיק מעמד, (23) ואותם דברים אמורים מפי המזרחן, פרופ' יוסף נבו. (24)

 

 

 

4.מלחמת הבלתי מוכנים

 

במעקב אחרי התפתחות היחסים בין הסוכנות היהודית ובין עבדאללה, יש להביא בחשבון את הרקע – יחסי בריטניה עם עבר-הירדן. אחת השיחות החשובות בין יהודי ארץ-ישראל ובין עבדאללה התקיימה (ב-17 בנובמבר 1947) בנהריים, שבשטח עבר הירדן, ונציגי היהודים שהשתתפו בה היו – גולגה מאיר ואליהו ששון. נוכחותה של גולדה מאיר בשיחה הזאת העליבה את עבדאללה. הן בגלל מינהּ והן בגלל הדרג שלה, הנמוך כביכול, בהיררכיה הציונית; הוא ציפה לבן גוריון, או לפחות למשה שרת. ששון סיפר כי "שניהם (עבדאללה ושרת) אהבו לדבר טורקית, כדי לרענן את זכר השפה שלמדו בילדותם." שרת ניהל אז בניו-יורק את המערכה למען אישור המלצות ועדת-אונסקו"פ. ונראה שלבן-גוריון היה רצוי שיתופה של גולדה בשיחה. היא הייתה נאמנה עליו, (25), לא רק בשל דעותיה, אלא גם בשל קשי-עורפה, שהבטיח אותו מפני ויתורים שלא יהיו מקובלים עליו. במברקים ששלח מנו-יורק דרש שרת שנציג הסוכנות ייפגש עם עבדאללה ויגיע אתו להסכם רשמי וגלוי, שיבטיח את אישור עצרת האו"ם להמלצות הרוב בוועדת אונסק"פ. המנהיג הפלשתיני, עומר צדקי אל-דג'אני, שהה אז בניו-יורק. הוא היה יריבו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, ונציג לא רשמי של עבדאללה בניו-יורק. ארצות-הברית עדיין לא הכירה אז בעבר-הירדן. את הוצאותיו של אל-דג'אני בארצות-הברית מימנה הסוכנות היהודית. איש משרד החוץ האמריקני הבטיח לאל-דג'אני: אחרי שתחליט עצרת האו"ם בעניין ארץ-ישראל, תכיר ארצות-הברית בעבר-הירדן, וגם באיחוד בינה לבין ערביי ארץ-ישראל, "בתנאי שרוב תושבי המדינה הערבית יחייבו זאת בהצבעה". 

לא כל אנשי האגף הערבי של הסוכנות בארץ-ישראל הסכימו להערכותיו של שרת, ובן-גוריון לא רצה להטיל את כל הקלפים על עבדאללה. גולדה מאיר לא העריכה את המלך ההאשמי כבעל-ברית חזק. אין הוא בעל-בית בארצו – אמרה גולדה מאיר בישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות ב-29 באוקטובר. הוא כפוף לבריטים ואין לו די כוח לשלוט בנתיניו ולמנוע את סיועם לחוסיינים בארץ-ישראל. בניגוד לדרישת שרת, יצאה גולדה מאיר לפגישה עם עבדאללה בלי טיוטות להסכם. (26) בן-גוריון ידע כמה רופף מעמדו של עבדאללה בעולם הערבי וחשש להיכנס למלכודת. בישיבת ועד הביטחון, ב-27 בינואר 1948, ענה בן-גוריון לטענותיו של יעקב ריפטין בעניין הקשרים עם עבר-הירדן: "רצינו לעמוד בקשרים עם כל המדינות, רצינו שכולן תימנענה ממעשי איבה. לא הצלחנו. לפי שעה הצלחנו להחזיק קשרים עם ארץ קטנה ועלובה, אבל יש לה כוחות צבאיים. כל זמן שהיא שקטה, היא מפריעה לאחרים." (27)

שגריר בריטניה ברבת-עמון חיווה את דעתו לאחר כמה שנים: "היהודים שגו כששלחו אישה לשיחות עם עבדאללה השמרן. למען כבוד עבדאללה ולמען טובת העניין היה ראוי לשלוח לשיחות אלה את משה שרת ולא את גולדה מאיר, שלא היה לה ניסיון במשא-ומתן עם ערבים". (28) קרקברייד לא ידע שבן-גוריון חשש כי משה שרת עלול להיות לא די תקיף בשיחות עם עבדאללה. ושקשי-עורפה ואי-גמישותה של גולדה נראו לו, במקרה זה, כמעלות. 

הפגישה התקיימה בביתו של אברהם דסקל, המוכתר היהודי בתחנת-הכוח של נהריים, וידידו של מוחמד זובטי, איש-סודו של עבדאללה ושר-החצר שלו. דסקל, שהיה נוהג להתארח בארמון המלך, היה איש-הקשר של הש"י. על פגישת עבדאללה עם גולדה מאיר ומלוויה סיפר דסקל: 

"בן-גוריון שאל את מנהל חברת-החשמל, אברהם רוטנברג, אם אפשר לארגן פגישה. רוטנברג היה אמור לטוס לאנגליה והטיל את הארגון עלי. התוכנית שלי ושל מוחמד זובטי הייתה כזאת: גברת רוטנברג תזמין את גולדה ואת ששון לארוחת-צהריים בביתנו. בו ביום יתארח עבדאללה אצל איש-סודו בחוותו הסמוכה. גם אני הוזמנתי לארוחה המלכותית אצל זובטי. לעבדאללה ייאמר (בתיאום אתו) שגברת רוטנברג מזמינה אותו אחרי-הצהריים לכוס-תה בבית הלבן (בית-ההארחה של הנהלת חברת-החשמל בנהריים), ואחרי התה יאמר עבדאללה שהוא עייף, יוזמן לנוח בבית דסקל, ושם ייפגש עם גולדה ועם מלוויה. 

"כל המשתתפים שיחקו יפה את תפקידיהם, ובסוף השיחה הודיע עבדאללה שהוא 'התאושש מעייפותו.' כולנו נפגשנו לכמה דקות. והמלך יצא דרך השער האחורי לכיוון אירביד. אחר-כך סיפר לי זובטי כי עבדאללה הציע שהוא ישתלט על ארץ-ישראל כולה וייתן ליהודים עצמאות מלאה אחרי שנה." (29)

גולדה מאיר תיארה כך את השיחה עם המלך: 

"שתינו את ספלי-הקפה הרגילים, כמצוות הטקס, ואחר-כך התחלנו לשוחח. עבדאללה היה... מאוזן מאוד ובעל קסם רב. עזרא דנין, שלעיתים קרובות נפגש עם עבדאללה לפני כן, העמיד אותי על תפיסתו הכללית של המלך את תפקידם של היהודים. לפי תפיסתו, פיזרה ההשגחה העליונה את היהודים ברחבי העולם המערבי, כדי שיספגו תרבות אירופית ויביאו אותה עמהם, כשיחזרו למזרח-התיכון, וכך ישיבו את האזור לתחיה. באיזו מידה אומנם אפשר לסמוך עליו, בזה הטיל דנין ספק. על-כל-פנים עבדאללה ודאי שהוא כן בביטויי-הידידות שלו. אף-על-פי שאין כל הכרח שיחייבו אותו." (30)

בדוח שהגיש עזרא דנין כתוב: "נפגשנו בנהריים. השיחה נמשכה כחמישים דקה. 'המאיר' (31) נחפז לחזור, ולא ישב במנוחה. שמח לפגוש את גולדה, אם כי התפלא מעט על הופעה זו. הוסבר לו שמפני החשיבות שאנו מייחסים לפגישה ביקשנו מבעלת-הסמכות לבוא עמנו. הוא העריך מאוד את ביקור מי שבאה במקומו של שרתוק, והזמינהּ לבוא לבקר בבירתו." לדברי דנין, סיפר עבדאללה לציונים, כי חברי מועצת הליגה סעדו על שולחנו, וכי הוא דיבר אתם "בלי פחד". ואמר שפניו לשלום ולא למלחמה. חברי המועצה אמרו לו שבעיית פלשתין היא המועדפת. "הסכמתי (אמר עבדאללה), אבל הדגשתי שאין זאת אומרת שנרתעתי מתוכנית סוריה-רבתי." 

אין סכסוך בין הערבים לציונים – אמר עבדאללה – אבל יש סכסוך בין הערבים ובין הבריטים, ויש סכסוך בין הציונים ובין הבריטים. הערבים מאשימים את הבריטים על שהביאו את הציונים לאזור, והיהודים מאשימים אותם באי-מילוי הבטחותיהם. "אני משוכנע שהבריטים יסתלקו. ושנישאר אנו ואתם. פנים אל פנים. כל התנגשות בינינו תהיה בעוכרינו... אני מסכים לחלוקה שלא תבייש אותי בפני העולם הערבי כשאגן עליה." 

כשדיבר על חבריו-לליגה הגדיר עבדאללה את עזאם כ"טוב שבחבורה, מבין עניין ובעל אופי טוב," וסיפר: "איבן-סעוד, כואתלי והמלך פארוק, כולם היו נגדי. אולם אני החזקתי מעמד, ועתה מתברר לכולם שאני חזק ושצבאי בעל ערך." את רצונו בפשרה עם הציונים נימק כך: "בשלושים השנים האחרונות גדלתם והתחזקתם, והישגיכם רבים. אם כן, אין להתעלם מכם וחובה להתפשר אתכם." בהזדמנות זאת זרק את רעיון הרפובליקה העברית העצמאית בתוך המדינה העבר-ירדנית שתשתרע על שתי גדות הירדן, והציע: "הכלכלה, הצבא ובתי המחוקקים, יהיו משותפים."

 "ההדגשה הייתה: לא תחת שלטון עבר-הירדן, אלא בתוך מונרכיה עבר-ירדנית." כתב דנין. עבדאללה לא דרש מהציונים להשיב מיד על הצעתו, אך הסביר להם מדוע הוא מעוניין במדינה כזאת: היא תאפשר לו להתרחב ולספח אליה את סוריה-רבתי, ובבוא היום אף את סעודיה. "כשהסברנו לו כי ענייננו נדון עתה באו"ם, כי אנו מקווים שיוחלט על הקמת שתי מדינות, אחת יהודית ואחת ערבית, וכי אנו מעוניינים בהסכם על יסוד החלטות כאלה, אמר שהוא מבין זאת ורצוי שמיד לאחר קבלת ההחלטה באו"ם ניפגש שנית, ונדון בדרכי שיתוף הפעולה. אחר-כך שאל מה יהיה יחסנו לניסיון מצדו לתפוס את החלק הערבי של הארץ. כשעניינו שאנו נביט בעין יפה, בייחוד אם לא יפריע לנו להקמת מדינתנו ולא יביא להתנגשות בינינו ובין כוחותיו, ובפרט אם יעשה פעולה זו תוך הודעה שתפיסה זו אינה אלא לשם השכנת הסדר, לשם השמירה על השלום, עד שאו"ם יכונן ממשלה בחלק ההוא, אמר: 'אני רוצה בשטחים בשבילי, על-מנת לצרפם למדינתי. ואיני רוצה במדינה ערבית חדשה שתפריע לתוכניתי ותאפשר לערבים 'לרכב' עלי.' את הצעתנו, שינסה לעשות זאת בדרך אחרת, במשאל-עם שבו תהיה לו השפעה מכרעת, לא קיבל. הוא עורר את השאלה מי יבצע את החלטות או"ם. 'בריטניה עוזבת, ואתם דורשים כוח בינלאומי. כלום פעולה כזאת לא תהיה כהפרת החלטות או"ם?' 

אמרנו לו שלא אנו תבענו את עזיבתה של בריטניה. היא הכריזה שלא תיתן ידה לביצוע, וכך נאלצנו לתבוע כוח בינלאומי, אף שאין לנו דבר נגד הבריטים, ואילו היו מקבלים על עצמם לבצע את החלטות או"ם בנאמנות ובכנות, לא היינו מתנגדים לכך. הוא שאל אם מותר לו למסור דברים אלה לבריטים, ואם אנו מסכימים לתת לו אותם בכתב, כדי שישכנע אותם. תשובה לזה לא נתנו, מחשש להסתבכות בעניינים חדשים... הוא המשיך ואמר כי היה מעדיף שבריטניה תבצע את הפתרון המוצע, אולם אם קיים החשש הקטן ביותר שמא תפריע, ולא תעשה מלאכתה ברצון ובנאמנות, הוא מבכר שלא תשתתף כלל, ושכוחות בינלאומיים בלבד ייקחו לידם את הביצוע. 

"בהזדמנות אחרת הביע משאלה שהכוחות הבינלאומיים ישמרו על הגבול הסורי-לבנוני-ארץ-ישראלי בלבד... כוח זה צריך להיות סמלי. ואין צורך בכוח צבאי גדול. הסורים והלבנונים ודאי לא יזדרזו לתקוף את הכוחות הבינלאומיים... את נושא הגבול הערבי-יהודי בארץ-ישראל הוא מוכן לקחת לידיו, ולשמור שלא תהיה התנגשות... והוא מייעץ לנו להשיב במהלומות קשות, במקרה שהמופתי יעז לפגוע בנו... איש זה (המופתי) רצוי שיסתלק מן העולם." (32)

עבדאללה סיפר כי הוא הודיע לכל מדינות ערב – לרבות עירק – שלא ירשה לצבאותיהן לעבור בארצו כדי לתקוף את הציונים, וכי לא ייתן יד לתוכנית ערבית כלשהי "אם לא יתרכז הכול 
בארצו. תחת פיקודו", ואם הכוונה לא תהיה "למצוא שפה משותפת עם היהודים." אנשי-שיחו סיפרו לו על מזימתו של המופתי – לשלוח פרובוקטורים במדי הלגיון להתגרות ביהודים, כדי שאלה יגיבו, וכך יסתבך הלגיון בסכסוך, ועבדאללה "הדגיש שהתנגשות מסוג זה, או מסוג אחר, לא תיתכן בשום פנים, ועלינו להוציא זאת ממוחנו." כשנאמר לו שערביי ארץ-ישראל, העשויים לתמוך, בו מחכים לאות ממנו, השיב כי הוא חושש להזמינם אליו, שמא לא יעמדו במבחן בשעת-חרום, על כן הוא מעדיף שיבואו אליו ללא הזמנה. "הוא הרשה לנו לכוונם אליו בהמוניהם." 

דנין העריך: "שלא כבשיחות קודמות, הוא נראה מעודד ותקיף, והתחזה כאילו הוא שולט במצב ומבטל כלאחר-יד את הדיבורים מצד מדינות ערב על פלישה בכוח, וכן את המזימות של המופתי שהזכרנו. כששאלנו אותו, בסוף השיחה, אם יהיה מוכן לחתימה על הסכם בכתב, השיב בחיוב, וביקש שנמציא לו טיוטה. לבסוף חזר והדגיש שעל דברים ממשיים יהיה אפשר לדון רק לאחר החלטת או"ם, וקבע שניפגש אז מיד. ביקש (שנסייע) להקטין את לחץ העיתונים עליו, ושנמנע, במידת האפשר, ביקור של עיתונאי-חוץ אצלו. בייחוד ביקש שהכתב של 'פלשתין פוסט' (שערבים רבים נמנו עם קוראיו) יפסיק, במידת-מה, את התעניינותו בו... הוא העיר, בהזדמנות זאת, שאל לנו לשים לב להערותיו העוקצניות. הן מאונס ולא מרצון." (33) 

על-פי דוח שכתב זאב שרף, הודיעו גולדה מאיר ומלוויה, לעבדאללה, שאם יתקיפו הערבים, ישיבו היהודים מלחמה, ו"הוא השיב כי הוא מבין זאת, והבטיח כי ידידותו אלינו בעינה עומדת." (34)

חמישה ימים לאחר שיחת גולדה-עבדאללה, ב-22 בנובמבר, הציע שגריר עבר-הירדן בקהיר לבריגדיר קלייטון, שכל ארץ-ישראל תסופח לממלכת עבדאללה, ושהיחס המספרי בין הערבים ליהודים במדינה המאוחדת יהיה 1:2. מאחר שבעבר-הירדן יושבים שש מאות אלף ערבים – אמר השגריר – יעלו לארץ-ישראל עוד מאתיים אלף יהודים, וכך ירפה לחץ היהודים בנושא זה. (35)

עבדאללה השתדל לשמור בסוד את מגעיו עם היהודים, אבל הידיעות עליהם הסתננו החוצה והגבירו את עצבנותם ואת חשדותיהם של השליטים הערבים האחרים, שלא שכחו את חלום סוריה הגדולה של עבדאללה, ואחדים מהם הדביקו לו את הכינוי "רבי". והנה, בישיבת הוועדה המדינית של הליגה – במארס 1947, בקהיר, זרק ראש ממשלת עבר-ירדן "פצצה": הוא ביקש מנציגי המדינות לרשום לפניהם כי "הממשלה ההאשמית שומרת לעצמה חופש-פעולה בנוגע לפלשתין, כדי להבטיח את צביונה הערבי של הארץ." (36) הנציגים קלטו את המסר: עבדאללה יפלוש. הם לא הבינו כי הוא מתכוון לשטח שיקבלו הערבים, ולא למדינה היהודית. 

באוקטובר 1947 התכנסה הוועדה הפוליטית של הליגה, בעליי שבלבנון, ואחרי ועידה זאת סברו הכול שמדינות ערב יתמכו בערביי ארץ-ישראל, ואולי גם ירכזו את צבאותיהן לאורך הגבול לשם איום. אך רבים עדיין האמינו שצבאות אלה לא ישתתפו בפועל במלחמה. מהלכיו של עבדאללה, שנועדו למנוע התערבות ישירה של מדינות ערב במלחמה, היו אחד מגורמי ההתערבות הזאת. אפשרות הסכם נפרד בין היהודים ובינו, הפחידה את שליטי ערב האחרים, והם התערבו במלחמה, לא רק כדי לחסל את מדינת-היהודים, אלא גם כדי למנוע את התרחבות ממלכת עבדאללה. לעומת זאת הקונספירציה עם עבדאללה תרמה לשאננות בצד היהודי ולהכנות לקויות, שהרי אם עבדאללה, בעל הצבא הערבי החזק ביותר, לא יפלוש למדינה יהודית, ייתכן שלא תהיה פלישה כלל, וממילא לא תהיה מלחמה. בן-גוריון לא הביא בחשבון את האפשרות שלוחמת-טרור, אותה עלולים ערביי ארץ ישראל ליזום, תגרור את מדינות ערב למלחמה. 

 

 

_____ 

[בשבוע הבא: במצרים הייתה נטייה להסכים לחלוקת ארץ ישראל בין יהודים לערבים; הצעות להטיל אמברגו על יצוא נפט מן המזרח התיכון לארצות הברית ולבריטניה אם הן תתמוכנה בהקמתה של מדינה יהודית; מנהיג ערביי ארץ ישראל דוחה כל פשרה עם התנועה הציונית וטוען שכל ארץ ישראל שייכת לערבים.]

 

הערות

 

1. 1171 FRUS 1947 Vol. 5, p. (מסמכי משרד החוץ האמריקני); כדורי "המין היא בעיית יסוד של החברה הערבית". 
2. ארכיון המחבר, "הליגה הערבית 1950-1943", אגף החקר במשרד החוץ, ספטמבר 1950, עמ' 9; ראה ספרו של מיכאל כהן, פרק שמיני. "ארץ ישראל והפדרציה הערבית", עמ' 140 ואילך. 
3. יוסף נבו, עבדאללה וערביי ארץ-ישראל", אוניברסיטת תל אביב, מכון ושלוח, עמ' 30. 
4. 371/61558 FO (מסמכי משרד החוץ הבריטי). 
5. מוסטפה כבהא, הפלשתינים - עם בפזורתו, בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 48. 
6. "הליגה הערבית" שם, עמ' 2. 
7. שם, עמ' 3. 
8. שם, שם. 
9. 371/61558 FO. 
10. יוסף נבו, המזרח התיכון בימינו – ירדן, האוניברסיטה הפתוחה, 2005 עמ' 27. 
11. אניטה שפירא. "פרשת האופציה על אדמות האמיר עבדאללה בע'ור-אל עבד, ראשית התנועה הציונית והישוב היהודי בארץ-ישראל". הציונות, כרך ג', אוניברסיטת תל אביב – הקיבוץ המאוחד, תשל"ד, עמ' 295 ואילך. 
12. יוסף נבי, שם עמ' 29. 
13. זיכרונות עבדאללה, תזכיר לסנאטור מצרי, ארבל, 1954, עמ' 149. 
14. ארכיון צה"ל, דיון בענייני שם", שם. 
15. יוסף נבו. מדיניותו הפלשתינית של עבדאללה 1948-1945, עבודת-גמר לתואר מוסמך למדעי-הרוח באוניברסיטה העברית, ירושלים. תשל"א. 
16. ארכיון ציוני מרכזי /797 2Z: אצ"מ 25/3300 S/25/3959 S/25/3960 25/500 S/25/1698 S/25/9032 5; גנזך המדינה 2270/3, ג"מ 179/21, 2270/6, 93.03/29/30, 2180/5, E 8615 371/52555 FO 371/6178 4309FO; אליהו ששון, "דרך אל השלום". עם עובד, 1978, ראיון של אליהו ששון עם רפאל בשן, מעריב, 13 באוקטובר 1967. 
17. 9411. 371/61960 E FO. 
18. רוב אנשי הצבא הבריטים ששירתו בעבר-הירדן. לרבות מפקד הלגיון לוטננט גנרל ג'ון באגוט גלאב פחה. הושאלו לה מממשלת המנדט, אחרים עברו למען ממשלת עבדאללה על-פי חוזה מיוחד, וכולם יחד לא היו צוות גדול. ממשלת המנדט נעזרה ב-15 מיחידות הלגיון לשמירת מיתקנים בארץ-ישראל מפני התקפות אצ"ל ולח"י. לאחר הכ"ט בנובמבר ופרוץ מלחמת העצמאות הן חיפו על החיפוי הבריטי ולא אחת פגעו ביהודים שלא על דעת עבדאללה והפיקוד העליון הבריטי. המקרה הבולט ביותר היה כיבוש גוש עציון בשבוע הכרזת העצמאות. 
19. 371/61960 FO. 
20. 1947 371/62226 Telegram No. 470, 27 October FO. 
21. 42. 1947 371/62226 Telegram No. 321, 29 October FO. 
22. I. Pappe, Britain and the Arab-Israeli Conflict, 1948-1951, London 1988. 
23. אברהם סלע, יחסי המלך עבדאללה וממשלת ישראל, בחינה מחודשת, חלק ראשון, קתדרה, 67, ספטמבר 1990. 
24. יוסף נבו, שם עמ' 30. 
25. יש גרסה שלבן גוריון היו יחסים רומנטיים עם גולדה מאיר, שלה היו יחסים רומנטיים עם אחדים מראשי מפא"י. 
26. ארכיון ציוני מרכזי, /3960S, דוח שמעוני לגולדה מאיר, 27 באוגוסט 1947; ארכיון ציוני מרכזי, /3909S שיחת שמעוני עם: X; אצ"מ /3300S שיחות עם אנשי האופוזיציה; ארכיון ציוני מרכזי 44/718S, טיוטת מכתב מדג'אני לשר החוץ מרשל, 10 בנובמבר. 1947; גנזך המדינה 2180/10. רופר לששון 10 בנובמבר 1947; דוד בן-גוריון פגישות עם מנהיגים ערבים, עם עובד, 1967. 
27. ארכיון ציוני מרכזי 9345/S 25. 
28. 1970 Sir Alec Kirkbride, From the Wings, London. 
29. ראיון עם חנה ואברהם דסקל ב-19 ביוני 1978. 
30. גולדה מאיר. חיי, ספריית מעריב. 1975, עמ' 158. 
31. כינויו של עבדאללה, בדוחות על המגעים הסודיים אתו. 
32. לימים (יולי 1951) סילקו שליחי המופתי את עבדאללה מן העולם. 
33. ארכיון ציוני מרכזי, S 25/4004 5. 
34. זאב שרף, שלושה ימים, עם עובד, 1959, עמ' 61. 
35. FO 371/61889(מסמכי משרד החוץ הבריטי). 
36. ג'ון ודוד קמחי. משני עברי הגבעה, עמ' 55-54.

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"