العربية
Deutsch
English
русский
français

עברית

פרופ' דינור: "חברי הפלמ"ח משתמטים"

 

 

1.הולדת הפלמ"ח

 

"דרכו של עולם שעמים משועבדים עורכים כוח חשאי לצורך מאבקם לפריקת שלטון זר. אולם היכן תמצא עוד עם החייב לערוך במחתרת כוח מזויין להגנת קיומו הפיסי?" כתב ישראל גלילי בספר הפלמ"ח." (1) 

בתחילת קיץ 1941 היה חשש שגרמניה ובעלות-בריתה ינצלו את הצלחותיהן ביוון, בכרתים, בסוריה ובלבנון (שהיו תחת שלטון צרפת של וישי) ובעירק (שהייתה בשלטונו של ראשיד עלי אל-כילאני) ויכבשו את ארץ-ישראל. מעצמות-הברית היו בנסיגה, והיה ברור לכול שבארץ-ישראל לא יילחמו הבריטים עד החייל האחרון. הדילמה של הישוב העברי היתה: אם לנטוש את הארץ, ולו לזמן-מה – ואז ייהרס המפעל הציוני – או להישאר בה אחרי נסיגת הבריטים, לנסות להילחם נגד הכובשים שייעזרו בערבים, ואז להסתכן בהשמדה פיסית. לדברי כמה מקורות היו בישוב מעטים שחשבו על ניסיון להגיע להבנה עם הנאצים. 

ב-15 במאי 1941 החליטה המפקדה הארצית של ההגנה להקים תשע פלוגות-מחץ. אף שקשה כיום להאמין כי אנשים שדעתם צלולה סברו שתשע פלוגות יבלמו את צבאות גרמניה ואיטליה, הקימה ההגנה כוח שהתכונן למלחמה שהישוב העברי היה עלול לעמוד בה לבדו. כוח זה היה תשע הפלוגות הראשונות של הפלמ"ח. 

גורמים נוספים שהביאו להקמת הכוח המגויס הם מרד ראשיד עלי אל כילאני בעירק במאי 1941. החשש מפני התחדשות מאורעות-דמים בארץ-ישראל – בעזרת כנופיות מן המדינות השכנות – לא התאמת. אך הזרוע המגויסת של ההסתדרות הציונית כבר הוקמה. 

חילוקי-הדעות הישנים, אם לבנות מולדת ולגונן עליה, כגירסת תנועת העבודה והציונות ובעלי-בריתה, או לכבוש אותה, כגירסת הציונות הרוויזיוניסטית ובעלי-בריתה, כבר איבדו הרבה מחריפותם. לכוח הצבאי היה תפקיד חשוב – אף כי מוגבל להגנת הישובים – ואיש לא עירער על חשיבותו. חילוקי-הדעות עברו לתחום האידיאולוגי-פוליטי ולשאלת המרות הלאומית. גם בתחום הדוקטרינרי וגם בתחום הארגוני כבר הייתה ההגנה – שנועדה לשמור על הרכוש ועל הנפש – לצבא-המחתרת של המדינה העתידה לקום, אף שעדיין הייתה ארגון של מתנדבים. 

ב-19 במאי 1941 פירסם המטכ"ל פקודה מס. 2. חתומה בידי ראש המפקדה הארצית יוחנן רטנר, להקמת פלוגות-המחץ (פלמ"ח): "פלוגות אלו תורכבנה מחברי הארגון מהחטיבה הקיימת על יסוד התנדבות ונכונות אישית: א. להתגייס לשירות הפעיל תוך עשרים וארבע שעות ממתן הפקודה להתגייסות על-ידי הפיקוד העליון; ב. לשרת בכל תפקיד שיוטל עליו בכל מקום ובכל עת, כפי שיוחלט על-ידי הפיקוד העליון... לצרכי מיבצעים הן (הפלוגות) נתונות לפקודת הפיקוד העליון בלבד." (2) בצעדיו הראשונים נהנה הפלמ"ח מעזרת הבריטים בתקציבים ובהדרכה, הודות לשיתוף-הפעולה בין הסוכנות היהודית ויחידות של ההגנה ובין מנהלת המבצעים המיודים הבריטית SOE. סיבת שיתוף-הפעולה הייתה סכנת הפלישה הגרמנית לארץ-ישראל. נכונותם של הבריטים לשתף פעולה עם הפלמ"ח היטתה את הכף לטובת מחייבי הכוח המגויס העצמאי בתוך הישוב, וגם המתנגדים להקמתו ענו אמן על-כורחם. 

חמישה ימים אחרי שהחליט מטכ"ל ההגנה על הקמת הפלמ"ח ויום אחד לפני הקמתו הרשמית, בערב 18 במאי 1941, יצאו עשרים ושלושה מלוחמי-ההגנה למשימה יהודית-בריטית. רובם היו מפקדי-שדה מוותיקי הפו"ש והפו"מ. וכמה מהם נועדו להיות שלד-הפיקוד של הכוח המגויס החדש. הם הפליגו, בסירה "ארי הים" עם משקיף בריטי, מצויידים בנשק, בתחמושת ובחומרי-נפץ. לכיוון טריפולי שבלבנון, ומשימתם הייתה לפוצץ את בתי-הזיקוק בעיר זו. יצחק שדה טיפל בהכנות למסע. כ"ג יורדי הסירה לא הגיעו ליעדם: הם נעלמו ועקבותיהם לא נודעו. על-אף כישלון המיבצע היו הכ"ג למיתוס-היסוד של הפלמ"ח, לסמל הנכונות לצאת לכל משימה. (3) 

בפלישת הבריטים לסוריה וללבנון (ב-8 ביוני 1941) שותפו לוחמים משתי הפלוגות הראשונות של הפלמ"ח: פלוגה א', בפיקודו של יגאל אלון. ופלוגה ב', בפיקודו של משה דיין. הארץ-ישראלים מילאו כראוי את משימותיהם המוגבלות בפלישה. בגיזרה שבה פעלו דיין ואנשיו היו חילופי-יריות ודיין פיקד על האנשים אף שהמפקד האוסטרלי נכח במקום; בפעולה זו איבד את עינו. (4)

אחרי הפלישה לסוריה התקררו קצת יחסי היהודים והבריטים. מפקדי-הצבא לא סברו שעזרת הלוחמים המקומיים תהיה דרושה להם גם בעתיד. סכנת רומל בדרום עדיין לא הייתה מוחשית. הישוב העברי לא הצליח לגייס די מתנדבים גם לצבא הבריטי וגם לכוח העצמי. על כן היו בפלמ"ח רק שש פלוגות. מטעמי חיסכון הסתפקה ההגנה בגיוס מלא של הסגל הפיקודי של הפלמ"ח בלבד, והטוראים המשיכו לחיות כאזרחים ונקראו מדי פעם לאימונים. "המשוגעים לדבר" חששו שהמסגרת החדשה תתפרק, או תהיה רק עוד יחידה מיליציונית של ההגנה. שלושת-רבעי שנה היה עתידו של הפלמ"ח לא ברור, אך הדבקות-במשימה של מעטים, בראשות יצחק שדה, ותמיכתם של ראשי ההגנה אליהו גולומב, ישראל גלילי ומשה סנה במעטים אלה מנעו את פירוקו.

 

2.סכנה להשמדת היישוב היהודי

 

 בחודשים הראשונים של שנת 1942 התקדם צבא גרמניה הנאצית בפיקוד הגנראל רומל במדבר המערבי, ובאמצע אותה שנה נסוגו הבריטים מפניו עד אל-עלמין. רבים סברו שהנה, עוד קרב אחד בלבד ורומל יכבוש את מצרים, שבה מצפים לו ההמונים בכיליון עיניים, ויתקדם ממנה לארץ-ישראל. שוב תקפה חרדה את הישוב. היה חשש שהבריטים ייסוגו להודו. ונשקפה סכנה שהיהודים יעמדו מול צבאות גרמניה ללא חוצץ. ב-17 באפריל 1942 שיגר שרת תזכיר למפקד הצבא הבריטי במזרח התיכון, גנרל קלוד אוקינלק, תחת הכותרת המצמררת: "אם תיכבש ארץ ישראל בידי הנאצים". ברי היה לו שאם כך יקרה "תיגזר על יהודי ארץ זו לא פחות מאשר כליה מוחלטת". (5) מן הנציב העליון הרולד מק מייקל בקש שרת לספק ליהודים נשק כדי להתגונן. שרת דיווח לבן גוריון ששהה באנגליה: "אנו מבקשים אימון וגיוס רבבות. הוא השיב כי אין ציוד. לחצתי על השבעת אלפי שוטרים מיוחדים )יהודים) בערים לשם אימונם נוכח הסכנה המאיימת. הוא השיב כי אינו יודע דבר על המצב הצבאי יותר מכל קורא עיתונים, אבל שלל אפשרות פלישה דרך סואץ שכן לדעתו הגרמנים יתקשו לחצות את המדבר בלי כבישים טובים ובלי מים". (6) 

מסתבר שלא כל האנגלים היו שותפים להערכתו של הנציב בעליון. הסכנה קרבה שוב את הבריטים אל היהודים. ומחנות-אימונים של הפלמ"ח הוקמו במשמר-העמק. הבריטים סיפקו מדריכים ליחידות ומימנו את אחזקתן, בשיתוף עם הסוכנות היהודית. "תוכנית הצפון", של ההגנה, שעוצבה בשיתוף עם הבריטים, התבססה על ההנחה שאם ייסוג הצבא הבריטי מן האיזור, מטעמים אסטרטגיים, יגן הישוב העברי על מרחב הכרמל, בסיוע החיילים היהודים מהצבא הבריטי שלא ייסוגו אל מחוץ לאזור אלא ישתלבו בתוכנית. במרחב חיפה ירוכזו שלושים וחמישה גדודי חי"ש, יחידות חבלנים. כמה יחידות טכניות ויחידות-העזר (כחיל רפואה), ו"סולל-בונה" יבנה ביצורים ארעיים ומבני-בטון מוגנים נגד אש ארטילרית. (7) המגויסים היהודים בצבא הבריטי השוהים במצרים יוחזרו לארץ-ישראל. (8) המשימות שנועדו לפלמ"ח היו בעיקר פשיטות מחוץ למרחב המוגן. הוקמו שתי רשתות של מחבלים-מודיעים יהודים שהיו כפופים לפיקוד המודיעין הבריטי, אחת לפעולות בכל ארץ-ישראל. בפיקוד משה דיין, (9) ואחת לפעולות בסוריה, בפיקוד יגאל אלון. (10) את אווירת הימים שבהם התגבש אופיו של הפלמ"ח ממחיש סיפורו של יוספ'לה טבנקין, ממעצבי-דוקטרינת ההדרכה והלחימה של הפלמ"ח: 

"כשהתקרב רומל למצרים. והיה חשש שיגיע לארץ-ישראל הייתי בן תשע-עשרה ופיקדתי על עין-חרוד, בא אלי ויניה (ראובן) כהן, מזכיר המשק, ואמר: 'רומל מתקרב לאל-עלמיין, מה לעשות?' היה לי די שכל לומר: 'תן לי לחשוב יום-יומיים.' בספר של הצבא הבריטי 'אימון חיל-הרגלים' קראתי כי התשובה הטובה ביותר להתקפת-טנקים היא בהתקפת-טנקים נגדית. ידעתי שלא יהיו לי טנקים. כך נקברה מערכת-המושגים הצבאית שלי וחדשה, מקורית, צמחה תחתיה. לא היה מקום לוויכוח אם קיום עין-חרוד מותנה בהסכמת מישהו. ארבע מאות וחמישים חברי המשק יילחמו כאילו גבול המשק הוא גבול הארץ. התברר לי שמכלול הבעיות המוצגות לפני הקיבוץ מקביל למכלול הבעיות המוצגות לפני המטכ"ל, בהבדל הכמות. הנהפכת לאיכות. 

"עם מסקנותיי אלה שבתי אל ויניה, והיצעתי להקצות יותר כסף לקניית נשק, אפילו על-חשבון משימות משקיות. לרכוש מכל מקור אפשרי: מההגנה, מערבים ומחיילים בריטים. גם הצעתי להוציא חברים לאימונים קבועים במחזורים של עשרים איש, כדי שעד-מהרה יהיה כל חבר-משק בעל הכשרה צבאית. האימונים יהיו על-חשבון תקציבים וימי-עבודה חיוניים למשק. אם נלך בדרך הזאת – אמרתי – תהיה זאת ההתכוננות הטובה ביותר לקראת רומל". (11) 

הקורסים במשמר-העמק נמשכו מאפריל 1942 עד הסתיו של אותה שנה, ומאות בחורים קיבלו בגלוי אימונים, מתקדמים יותר משהיה נהוג עד אז בהגנה. ב-23 באוקטובר 1942 התחיל הקרב המכריע באל-עלמין: אחרי שבועיים הובס רומל ונסוג אל מעבר לבנגזי. תבוסתו בלוב כבר הסתמנה, ויחסו של הצבא הבריטי אל הארץ-ישראלים הצטנן. מחנה-האימונים הרשמי חוסל והפלמ"ח חזר למחתרת. (12)

 

3.אנשי הפלמ"ח כמשתמטים

 

בסוף שנת 1942 שמה הנהגת הישוב את הדגש על הגיוס לצבא הבריטי, והתוצאה היתה: מהלך שנכשל לפרק את הפלמ"ח ולגייס את רוב מפקדי ההגנה ליחידות היהודיות שבצבא. בן-גוריון האמין שיחידות אלה יחליפו, בבוא העת, את ההגנה המיליציונית ואת הפלמ"ח הפרטיזני שלה; בשירות של יחידות יהודיות בצבא הבריטי. הוא ראה הזדמנות להכשרת כוח צבאי יהודי למשימות שנועדו לו אחרי הניצחון על גרמניה הנאצית.באותו שלב של מלחמת העולם הגיעו ידיעות על ממדי השואה ורבים ביישוב סברו שתפקיד הנוער העברי אינו להכשיר את עצמו להקים קיבוצים אלא להילחם בצורר הנאצי ולהציל עד כמה שניתן יהודים באירופה. 

במסדר-לילה חגיגי של פלוגה א' של הפלמ"ח, באשדות-יעקב, באפריל 1943, אמר בן-גוריון: "אני שמח לראותכם, יחידה מסודרת ומאורגנת על נשקה, אולם עודכם יחידה אלמונית. אני מקווה שלא יארכו הימים ואראה אתכם כיחידה מוכרת ובעלת שם במסגרת היחידות העבריות בצבא הבריטי, כיאה לכם." כמה מחברי הפלמ"ח סיפרו כי לשמע הדברים הללו חשו עלבון צורב. (13) בן-גוריון לא הכיר אז בחשיבותו של חיל מגויים עצמאי: הוא הבין זאת רק בשלב מאוחר יותר. לימים העריך ישראל גלילי: "בן-גוריון לא היה שבע-רצון מהחטיבה הארצית, המגויסת במסגרת ההגנה. שלא הייתה נתונה להשפעתו, בייחוד כשהחריפו הוויכוחים הרעיוניים בתוך תנועת העבודה. אך יש לזכור שהוא לא הטיל ספק בנכונות החלוצית של הפלמ"ח ושהוא הודה ברפיון של חבריו למפלגה לעומת ההיחלצות, מעבר לשיגרה, של הקיבוץ המאוחד". (14) 

לכוונתם של המתונים במפא"י ובהנהגה הציונית לפרק את הפלמ"ח היה טעם נוסף: הם חששו שקיומו ישבש את יחסי הישוב עם השלטונות הבריטיים, יגביר את עוינותם של השלטונות ויכביד על המשא-ומתן המדיני איתם. הם עדיין לא נואשו מתקווה שהבריטים יאפשרו ליהודים להשתמש בכוח צבאי להשגת יעדים מדיניים-לאומיים. מחייבי הגיוס לצבא הבריטי אמרו וכתבו דברים שרבים שמעו בהם נעימות של הסתה נגד הפלמ"ח, וכמה מהם ראו בחברי הפלמ"ח "משתמטים" מגיוס. במאמר שהתפרסם באחד העיתונים תחת הכותרת "מכתבים לחייל מן העורף" כתב פרופ' בן-ציון דינור, איש מפא"י ומקורב אל בן-גוריון: "לשם הגברת הגיוס יש צורך דחוף לבטל בהחלט את ההשתתפות המוסמכמת בכל השתמטות. סוגיה וצורותיה... מי שעיניים לו ודאי כבר יכול להבחין, ביחוד בערים, בטיפוס הזה של הצעיר 'החשוב' אשר תעודת-השחרור בכיסו, הרצינות הסודית על פניו ושביעות-רצון בליבו ובלב קרוביו". (15) 

בן-גוריון נתמך בעניין זה באליעזר קפלן, ביוסף שפרינצק ובמתונים אחרים, במפא"י ובמפלגות אחרות. אנשי הקיבוץ המאוחד חששו שבלי הפלמ"ח תחזור ההגנה למצב שהייתה בו בשנות העשרים ובשנות השלושים הראשונות, מעין ועד מרכזי של ארגוני התגוננות מקומיים. גלילי סיפר שטבנקין אמר לו באחד הימים: "אני רואה שההגנה מתחסלת... יהיה זה טראגי ופטאלי, אם עם שיכול לגייס מתוכו שבעים אלף לוחמים ולעמוד על נפשו לא יגייס ולא יעמוד." כשסיפר לו גלילי על הקשיים התקציביים של הפלמ"ח השיב טבנקין כי אם הסוכנות לא תממן את הפלמ"ח מוטלת המעמסה הזאת על המשק של תנועת העבודה. השניים זימנו פעילי ביטחון ואנשי כלכלה מן הקיבוץ המאוחד לקיבוץ אלונים, ובפגישה הזאת אמר טבנקין: "אינני מאמין לבריטים... מדי בוקר אני מוכן לידיעה על איטלקים שפלשו לשכם... נתחיל בעצמנו ומעצמנו. עשרים אלף אנשינו בישובים יכולים לכלכל אלפי לוחמים... לקיים כוח מגויס בלי תקציב מהסוכנות ומהממשלה, ואם כן נעשה. יהיה כסף גם מהסוכנות... דרוש לנו לא רק פלמ"ח אלא גם חיל-שדה מגויס, לא רק אלף ושמונה מאות אנשים אלא עשרת אלפים במחנות. דרושים לנו... גדודים להגנה, עבודה והתיישבות. המשקים יקיימו את הכוח הזה. גם לאיש בן חמישים יש מה לעשות ליד הרובה וליד מכונת-הירייה". 

ועדת שלושה (ויניה כהן, שלום ז"ק ואברהם שכטר) בדקה את האפשרות לממש את ההצעה. "אחרי שאמות," אמר טבנקין בבדיחה, "יתאספו כל גזברי המשקים ויכתבו על מצבתי: 'פה נקבר יצחק טבנקין, שרצה להרוס את משק העובדים בגלל הזיות שאין להן שחר'". (16) 

מועצת הקיבוץ המאוחד התכנסה בגבעת-ברנר ב-16 במאי 1942; טבנקין וגלילי, בעצה אחת עם אליהו גולומב, הביאו למועצה הצעה: הקיבוצים יאכסנו ויכלכלו את יחידות הפלמ"ח, וחברי היחידות ישלמו להם את הוצאות-קיומם בעבודתם. "זאת תהיה השיטה הציונית המקורית לאחזקת כוח צבאי עצמאי מגויס בתנאים של חוסר ריבונות לאומית וחוסר תקציב ממלכתי." ההצעה נתקבלה. אחרי שלושה חודשים התכנסה מועצת הקיבוץ המאוחד בנען, והחליטה שהקיבוצים יקלטו אלפיים אנשי פלמ"ח. כן החליטה המועצה להעמיד לרשות מוסדות הישוב אשראי על חמישה-עשר אלף לא"י – סכום עצום בימים ההם – לאחזקת הפלמ"ח, ולקרוא לשאר תנועות ההתיישבות לעשות כמעשה הקיבוץ המאוחד. הקיבוץ הארצי וחבר-הקבוצות נענו לקריאה זאת, וכך נקשר הקשר בין הכוח המגויס של ההגנה ובין התנועות הקיבוציות, שראו את עצמן כחיל חלוץ בתנועה הציונית. (17)

כשנקשר הפלמ"ח עם הקיבוצים שהה בן-גוריון בחו"ל. כשחזר – אחרי ארבעה עשר חודשים, באוקטובר 1942 – כבר הייתה ההתקשרות הזאת עובדה. בן-גוריון חשש שהתקשרות זאת תוליד השפעה מוגזמת, עד כדי כפיפותו של הפלמ"ח למסגרת הפוליטית שמאחורי הקיבוץ המאוחד. כפוליטיקאי לא האמין שתנועה חברתית-רעיונית טורחת כל-כך לשם שמים, בלי כוונה להסתייע במאבקיה הפוליטיים בכוח שיהיה בידה, וחשש מן היוקרה שיעניק הפלמ"ח לקיבוץ המאוחד ולדרך הפוליטית של מנהיגיו. 

בתקופת העבודה והאימונים של הפלמ"ח הגיעה לשיא ההזדהות של התנועות הקיבוציות עם הכוח הלוחם המגויס. אפשר לומר שהפלמ"ח היה הצבא שאחזקתו הייתה הזולה ביותר בעולם: חייליו עבדו לפרנסתם. הקיבוצים העניקו לפלמ"ח את מיטב הנוער, בניהם של חלוצי העלייה השנייה, השלישית והרביעית, ואת ההיכרות היום-יומית עם ארץ-ישראל ובעיותיה הביטחוניות. הערכים הלאומיים, המוסריים והחברתיים של ההתיישבות הקיבוצית היו חלק מ"רוח היחידה" של הפלמ"ח, והראשון שבהם היה ערך ההגשמה האישית. אבל רוב חברי הפלמ"ח, היו חברי "ההכשרות המגויסות", בני ערים שהכשירו את עצמם להקים קיבוצים ושהתגייסו להגנה לתקופה ממושכת, וכן בני ערים במחלקות של "בודדים". רק מיעוטם של חברי הפלמ"ח היו בני קיבוצים, ואלה יועדו לתפקידי פיקוד כדי להבטיח שליטה של מנהיגי הקיבוץ המאוחד בכוח המגויס של ההגנה. הקשר בין תנועות-הנוער החלוציות ובין ההגנה והפלמ"ח היה אחד ממפעליו של ישראל גלילי. "אחרי תאונה, כשהייתי ברגל אחת בעולם האמת." סיפר גלילי, "אמרתי בבדיחות-דעת שאילו הייתי עומד לפני כיסא הכבוד והיו שואלים אותי: 'מה היה פועלך העיקרי?' הייתי אומר: בניתי גשר בין תנועות הנוער החלוציות (18) ובין ההגנה והפלמ"ח, וכך קיבלה ההגנה עתודה אידיאליסטית. לולא עתודה זו ולולא ההסתגלות ההדדית שבין המשטר הצבאי להכשרה החקלאית לא היינו מגבשים את טיפוס הלוחם בפלמ"ח". (19)

תקופת הנביטה של הפלמ"ח בקיבוצים, במסעות ברגל. בקורסים ובמחנות האימונים נראתה לרבים מדכאה ומתסכלת. התגמול היה רב. הניגוד בין המגמה הציונית ובין מגמותיו של השלטון הבריטי התגלם בקיום הכוח הצבאי העצמאי, באי-התפרקות הישוב העברי מנשקו. גלילי כתב: "הפלמ"ח העניק לנוער העברי חוויה של עצמאות עוד בטרם צאת השלטון הזר". (20)

לנושא זה מוקדשת תשומת-לב מיוחדת: בתקופה העוברית של הישוב העברי. כשהיו התעופה והלוחמה האווירית בראשית צעדיהן, חלמו חלוצי העוצמה הצבאית העברית על כוח אווירי.

 

 

4.החיוב והשלילה שבפלמ"ח

 

בשש השנים שקדמו למלחמת העצמאות היה הפלמ"ח מעבדת הלחימה והפיקוד של ההגנה. תפקידו הטבעי היה לפזר, בבוא העת, סגלי-פיקוד בצבא כולו. אבל תפקיד זה בוצע רק בחלקו. בתוך המלחמה היה הפלמ"ח האליטה-הלוחמת ושלושת אלפי חבריו חיפו על הקמת הצבא שניצח במלחמת העצמאות. בסוף המלחמה היו שלוש חטיבות פלמ"ח בצה"ל, רבע מעוצמתו היבשתית. העובדה בפרוץ מלחמת העצמאות עמדו לרשות היישוב העברי רק שלושת אלפים חברי פלמ"ח מבטאת את אחד המחדלים הגדולים ביותר של בן-גוריון, של ארגון ההגנה ושל מנהיגי היישוב והתנועה הציונית. הקמת צה"ל תוך כדי מלחמה עלתה במחיר כבד גם בחיי אדם וגם באי השגת משימות לאומיות. 

בצד תרומתו הגדולה של הפלמ"ח למלחמת העצמאות הוא גרם נזקים גדולים במלחמה ואחריה. הזדהות רוב מפקדיו עם הקיבוץ המאוחד הפכו אותו לצבא פוליטי. בן-גוריון כינה אותו "הצבא הפרטי של טבנקין". למרות המלחמה הסדירה לא הצליח הפלמ"ח להשתחרר מאופיו הפרטיזני, ומחובבנותו הצבאית. בגלל אופיו פוליטי הוא העלים את כישלונותיו, וכאלה היו רבים, ובכך הוא מנע תהליך חיוני של הפקת לקחים. את האופי הפרטיזני והפוליטי הוא הוריש לצה"ל כמורשת מפוארת שראוי לשמר הוא השאיר מוקשי זמן במערכת הביטחון של ישראל שגם אחרי 67 שנים מורדים את רמת התפקוד של צה"ל.

 

5.כיבוש האויר

 

ראוי לתת את הדעת על גלגולי רעיון "כיבוש האוויר" בתוך ההגנה ועל צמיחת מחלקת הטיס של הפלמ"ח. (21) נראה שהחולם הראשון על תעופה עברית היה ד"ר מאיר גורביץ, מהנדס מכונות ואווירונים שלימד מתמטיקה בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ב-1913 בנה גורביץ דגמי-מטוסים, הקים חוג ואסף מתושבי תל אביב ויפו תרומות לרכישת שני מטוסים, אחד למען האווירייה הטורקית ואחד למען יהודי ארץ-ישראל שילמדו לטוס. שלושה מתלמידיו של גורביץ היו ממקימי כוח התעופה בארץ-ישראל: דב הוז. שהיה "המשוגע לתעופה" בהגנה, יהושע אשל (אייזיק), מפקדו הראשון של שרות-האוויר, וחי יששכרוב (יששכר). שהיה תת-שר הביטחון לענייני תעופה במלחמת העצמאות. (22) 

ב-5 במאי 1921 תקפו תושבי הכפר יהודיה (23) את המושבה פתח-תקווה, ומטוס אחד ויחיד של הצבא הבריטי הניס את מאות התוקפים. למחרת הותקפה המושבה חדרה. מגיניה התבצרו באחד הבתים והפקירו את רכושם לאספסוף הפורעים. אווירון יחיד הופיע בשמים. הטיל פצצות אחדות והאספסוף ברח וגרר עמו הרוגים ופצועים. (24) אירועים אלה עשו רושם עז על הישוב, ובייחוד על ותיקי "השומר" שניסו להמשיך לפעול במחתרת כפולה אחרי פירוק ארגונם. ב-1926 ניהל מנהיג "השומר" ישראל שוחט משא-ומתן בצרפת ובברית-המועצות על הכשרת טייסים עברים (רחל ינאית. אף היא חברת "השומר" לשעבר, פעלה לאותה מטרה בארצות-הברית). התוצאות: מועמד אחד נסע לברית-המועצות ללמוד טיס, ולא חזר. בשנת 1927 יצא חבר "השומר" צבי נדב לצרפת ולמד הנדסת מכונות ומטוסים. כשחזר לארץ-ישראל ב-1932 הקים בחיפה את מועדון-הדאיה הראשון. שנה אחר-כך סיים סטודנט ארץ-ישראלי, יצחק צ'יז'יק. (25) קורס-טיס בבריטניה. צ'יז'יק היה הטייס הארץ-ישראלי הראשון. 

יוסף אבידר (רוכל) (26) סיפר כי ב-1930 נדונו לקחי "מאורעות" 1929 בפגישת מפקדים של ההגנה בתל אביב. וכי נתקבלו בה שלוש החלטות: 1, צריך לאמן את מפקדי ההגנה גם בלוחמת-שדה, לא רק בשטח בנוי; 2. יש לייצר תחמושת; 3. יש לכבוש את האוויר. "כיבוש האוויר נשמע קצת פנטסטי." כתב אבידר, "אבל אמרתי שיהיו מלחמות אחרות, ויידרשו סוגי נשק אחרים... מיד תירגמנו את ההחלטות לשפת-מעשה. כתבנו מכתבים לגרמניה, כדי להכניס טייסים שלנו לקורסי-טיס אזרחיים. כמובן, לא יצא מזה כלום. מאוחר יותר פנינו באותו נושא לאנגליה, ויצחק צ'יז'יק, אחד הטייסים הראשונים. היה התוצאה". (27)

תשעה דואים באו לארץ-ישראל בשנת 1935, אל "המכביה" השנייה. לאחדים מהם היו רישיונות-טיס וכמה מהם היו בעלי התואר מהנדס-טיס. מועדוני-דאיה. שהוקמו במקומות שונים בארץ-ישראל. ייסדו יחד את הקלוב הארץ-ישראלי לתעופה. בשנת 1936 הקימו הסוכנות היהודית וההסתדרות את חברת "אווירון". שמטרותיה היו אימון טייסים וצוותי-קרקע ופיתוח טיס. בשלב הראשון רכשה חברה זו שני מטוסים קלים. "טייגרמוט" בריטי ואר. וו.דה. 13 פולני. קורס-הטיס הראשון של חברת "אווירון" היה ליד קיבוץ אפיקים שבעמק-הירדן. לבריטים נאמר שזה קורס למטרות ספורטיביות. זכות-קדימה להשתתף בקורס קיבלו טייסים מאומנים שהיו זקוקים רק לשעורים אחדים כדי לחדש את רישיונותיהם. אליהו גולומב נימק: "אנו מעוניינים שהקורס הזה יכין ארבעה טייסים מנוסים בקרוב". (28) 

הקורס נפתח בשנת 1937. מדריך-הטיס שהובא מאנגליה, גוי בשם גריי, היה אלכוהוליסט. אחד החניכים שטס בפיקוחו הציץ במדריך היושב מאחוריו וראה שהוא שקוע בשנת-שיכורים כבדה. החניך נחת בכוחות עצמו וניצל ממוות. (29) גריי פוטר, הקורס התפזר וההגנה חיפשה מדריך חדש. הבחירה נפלה על ד"ר ארנסט רפופורט, חבר הקבוצה הגרמנית שבאה ל"מכביה". לרפופורט לא היה רישיון של מדריך-טיס, על כן התנהל הקורס בתנאי מחתרת. הטייס עמנואל צור (צוקרברג) נשלח לצרפת. השתלם כמדריך-טיס, חזר ונתמנה למדריך הראשי של הקורס. 

יצחק הננסון סיפר על חוויות קורס-הטיס הראשון: "כשעמדתי לפני טיסת-הסולו שלי אמר לי צור. 'אתה תטוס אתי.' הוא עשה תרגילי אקרובטיקה סמוך לקרקע, הכנף פגעה באדמה והמטוס נקרע. היה זה מטוס פתוח; ישבתי מאחור, הספקתי לסגור את המתגים ולנתק את החשמל, הרכבתי את משקפי-הטיסה על עיני ושנינו חיכינו למוות. פתאום השתרר שקט והמטוס התייצב ונעצר. צור נפגע קל בראשו, ואני יצאתי ללא פגע. מכל ה'טייגרמוט' נשארו שלמים רק המושבים. המנוע הושלך למרחק של חמישים מטרים ונתקע חצי-מטר בתוך האדמה. ואחת הכנפיים עפה למרחק של מאה מטרים... היה זה פינאלה לא-צפוי. אך גם לא מפתיע בתנאי הקורס. כך הסתיים קורס-הטיס הראשון בארץ-ישראל. שנמשך שנתיים בהפסקות." (30) הקורס באפיקים הסתיים ביוני 1939, ועשרת חניכיו קיבלו רישיונות-טיס משלטונות-התעופה הבריטיים. 

בדצמבר 1938 נפתח בלוד קורס טיס של אצ"ל, שנרשם – לשם הסוואה – כבית-ספר לטיס של אדוין ליבוביץ' ןמשה קץ לבית-ספר זה היו שלושה מטוסי "טיילור קראפט". באפריל 1939 סיימו עשרה חניכים את הקורס וכץ מכר את מטוסיו לחברת "אוירון". (31) קורסי-הטיס של ההגנה, שארגנה חברת "אווירון". נמשכו עד פרוץ מלחמת העצמאות והכשירו כמאה וארבעים טייסים. (32) בשנות מלחמת העולם השנייה שירתו לא מעט מיהודי ארץ-ישראל בחילות-האוויר של בעלות-הברית. כמה מהם סיימו קורסי-טיס וקורסים תעופתיים אחרים, ואחדים מילאו תפקידים מבצעיים. שלושה ממפקדי חיל-האוויר הישראלי עברו מסלול כזה: אהרן רמז, דן טולקובסקי ועזר ויצמן.

 

 

6.מחלקת הטיס של הפלמ"ח

 

מחלקת-הטיס של הפלמ"ח התחילה בקורס-דאייה שאורגן בקיץ 1942, על הקורס הזה סיפר יעקב בן-חיים (בלק): "היינו ארבעה 'משוגעים לדבר' בפלמ"ח. ונדנדנו למטה לארגן קורס-דאייה. איתי היו ששון נוביק ממצפה, דיתה בן-יעקב מדגניה א' וגברוש מבית-אלפא. לבסוף נענה יגאל אלון להפצרותינו. הקורס היה בכפר-ילדים שליד עפולה. והדאייה מגבעת-המורה. היו בו מתנדבים מכל פלוגות הפלמ"ח. שנים-עשר חברה. הקורס נמשך ארבעה שבועות, וכולנו קיבלנו הסמכות וחזרנו למחלקות". 

אחרי הקורס המשיכו בן-חיים ונוביק "לנדנד" למטה הפלמ"ח. עד שהוקצב כסף להכשרת ארבעה טייסים. לרבות שני היוזמים. בדצמבר 1943 הוחל בהכשרת הארבעה, ובמארס 1944 הם קיבלו רישיונות. אחרי הקורס הראשון באו אחרים. על מחלקת-הטיס, שהתארגנה במשמר-העמק, פיקד בתחילה אחד ממפקדי-השדה ואחר-כך שלמה מילר. בן גבעת-השלושה. שסיים קורס-טיס. המחלקה עברה לנען, הסמוכה למינחת שברמלה ששימש את הקורסים של הפלמ"ח. ויעקב בן-חיים היה מפקדה השלישי. 

"המחלקה הגיעה לצוות של שישה-עשר טייסים. שצברו בין עשרים למאה וחמישים שעות טיסה," סיפר בן-חיים. "הוכחנו לראשי הפלמ"ח וההגנה שזה לא שגעון פרטי אלא רעיון טוב, גילינו להם שמהאוויר רואים הכול, אבל רק אחרי 'השבת השחורה' הם הסכימו לממן שעות טיסה לצילומי-אוויר. אנחנו התחלנו בתצ"א (תצלומי-אוויר) זמן רב לפני כן. 

"הקמנו מחלקה טכנית, ביוזמתנו, בנען. סטף ורטהימר ופופקו פיתחו מצנחים פרימיטיביים וציוד אחר של אספקה בהיטס, כדי שנוכל להשליך את המצלמות ואת סרטי-הצילום אם יבואו הבריטים, או כדי להצניח מים, עיתונים וציוד-לחימה למחלקות המסיירות במדבר-יהודה. בימי מלחמת העצמאות הציל הציוד הפרימיטיבי שלנו ישובים נצורים ויחידות מנותקות. 

"במאי 1946, בימי תנועת המרי. נשלחנו, פיניה (פנחס) בן-פורת מנען ואני לצלם מעל ירושלים. מרחב-האוויר של ירושלים היה אזור בריטי סגור, וידענו שאם נטוס מעליו נסתכן במעצר ובחקירות, ואולי במשפט ובמאסר ממושך. ושהבריטים עלולים לחשוד שטיסותינו אינן לשם ספורט בלבד. אף-על-פי-כן נדרשנו לצלם, בייחוד את דרכי-הגישה להר-הצופים. 

"קיבלנו אישור לטיסה מהמפקח הבריטי על שדה-התעופה ברמלה, ויצאנו לדרך במטוס ה'טייגרמוט' השחור של הפלמ"ח. היה זה מטוס פתוח, דו-מושבי וחד-מנועי, בעל מאה ושלושים כוחות-סוס ומהירות ממוצעת של מאתיים ועשרים קמ"ש. סטינו מן המסלול המוביל למדבר-יהודה, הגענו למרחב האוויר של ירושלים, צילמנו את המטרות ב'לייקה' פשוטה וטסנו לכיוון יריחו. התוכנית הייתה שחוליית פלמ"ח מבית-הערבה תבוא אל מינחת מטוסים ריק, ליד יריחו, תיפגש איתי, תיקח מאתנו את המצלמה ואת סרטי-הצילום ותעביר אותם למיפקדת ההגנה, וכך לא יהיה החומר המחשיד ברשותנו כשנחזור לרמלה. אם ניחקר על סטייתנו מתוכנית הטיסה המקורית. 

"נחתנו ליד יריחו. פיניה נשאר במטוס, ליד ההגאים. בלי לכבות את המנוע, ואני קפצתי החוצה עם הציוד ועמדתי סמוך למטע-בננות, במרחק עשרה מטרים מן ה'טייגרמוט'. אנשי בית-הערבה לא דייקו. חיכינו זמן-מה, וראינו עמוד אבק מתקדם לקראתנו. שיערנו שזה הטנדר, אך לפתע צעק פיניה: 'בלק, בוא מהר למטוס, המשטרה באה!' זינקתי למושב האחורי, ופיניה המריא על הדרך, מול האף של המשוריין. ידענו שברמלה יהיו צרות. 

"בגב המושב האחורי, בפתח לבדיקת בטן המטוס, היה סליק למקרה חרום. הסליק לא היה בטוח, מפני שאיש צוות-קרקע בריטי היה בודק כל בוקר את בטן המטוס, אבל לא רצינו להצניח את הסרטים בלי תיאום מוקדם. ברמלה חיכו לנו אנשי בולשת. קרצנו לאנשים שלנו שבמינחת, שיקחו את הציוד מהסליק, והם ענו לנו בקריצה. במשטרת רמלה חקרו אותנו שתים-עשרה שעות רצופות: מה עשינו מעל ירושלים. מדוע נחתנו ביריחו ומדוע ברחנו מהמשוריין המשטרתי שבא לסייע לנו? היינו מתורגלים בחקירות כאלה. והשבנו בתירוצים. בחצות הגיעו החוקרים למסקנה שאין להם 'קייס', ושחררו אותנו. הלכנו לנען ברגל. דרך הפרדסים. ושם נודע לנו שסרט-הצילום כבר הגיע לשירות הידיעות של ההגנה". (33)

 

7.אצ"ל ולח"י

 

ההסתדרות הציונית, הישוב המאורגן וההגנה לא התכוננו לקראת מלחמת העצמאות; אצ"ל ולח"י לא התכוננו לקראתה כלל, כי מטרתם הייתה להמאיס על הבריטים את שלטונם בארץ ישראל ולגרום להם לרצות לסיימו. הערכת מפקד אצ"ל מנחם בגין והערכת מפקדי לח"י, נתן ילין מור, יצחק שמיר וישראל אלדד הייתה שהאם שלטונם של הבריטים על ארץ-ישראל ימשך, הם יקימו את התחייבותם בספר הלבן של מקדולנד מ-17 במאי 1939 ויעניקו את ארץ-ישראל לערבים. במדינת פלשתין תתקיים לכל היותר אוטונומיה יהודית. 

יסודו של אצ"ל היה ב"ארגון ב'" שהתפלג מן ההגנה ב-1931 בגלל מחדלי ארגון ההגנה במאורעות 1929 וחילוקי-דעות על דרכה אחרי אותם מאורעות, בגלל אי-שביעות-הרצון של חוגים ימניים בישוב מן ההגמוניה של השמאל במוסדות הלאומיים ובכוח המגן (34) ובגלל סכסוכים פנימיים בסניף ההגנה בירושלים, שבו החל הפילוג. (35) בפרישה הזאת החלה התגבשותם של האקטיביסטים שבחוגי הרביזיוניסטים לכוח מחתרתי. בתחילה איגד "ארגון ב'" רביזיוניסטים ואנשים מחוגי הימין ומחוגים דתיים. ב-1937 חזרו חלקים מארגון זה להגנה, ואלה שנשארו בחוץ – ובתוכם רביזיוניסטים רבים – המשיכו לקיים ארגון נפרד, שהתפתח והיה לאצ"ל. 

תרומתם של "הפורשים" לתהליך בניית הכוח הצבאי הייתה בעיקר המרצת ההגנה לרדיקאליזאציה בתחום המאבק הצבאי והמדיני. הם השרו חוסר נחת בקרב צעירי ההגנה שהיו צמאים לפעילות וסיפקו טענה לאקטיביסטים שבישוב: מוטב שהסוכנות וההגנה יתנו את הטון במאבק נגד הבריטים ולא ארגוני הפורשים. המחלוקת העיקרית בין ההגנה לאצ"ל הייתה בנושא המרות הלאומית. עצם קיומם של ארגונים חמושים עצמאיים היה מנוגד לעקרון שליטת המוסדות הנבחרים של "המדינה שבדרך" על הכוחות המזויינים, וסיכן את קיום הישות-המדינית-בטרם-מדינה של היהודים. "ההכרה בצורך במשמעת מוחלטת להנהגה הלאומית הנבחרת התחזקה בישוב בתקופת המאבק לעצמאות בשנות השלושים והארבעים," כתב פרופ' יונתן שפירא. "מאז מאורעות-הדמים של 1936 עמד הישוב במלחמה בלתי-פוסקת על קיומו... מצב-מלחמה זה השפיע על כל אורחות-חייו, ובין השאר חיזק את עקרון המשמעת להנהגתה הנבחרת של האומה. לא כל חוגי הישוב קיבלו משמעת זו. הרוב הממושמע כינה את עצמו 'הישוב המאורגן'. קבוצות המיעוט, שסירבו לקבל הכרעות הרוב, כונו 'פורשים'. זה היה חטאן הכבד של הקבוצות אצ"ל ולח"י, שהתפלג מן האצ"ל בתחילת שנות הארבעים. רבים בישוב, גם בקרב חברי ההגנה ומפקדיה קיבלו את השקפותיהן של קבוצות הפורשים בשאלות המאבק נגד הבריטים, אך לא את אי-ציותן להנהגה הנבחרת ולהכרעת הרוב במוסדות הלאומיים הנבחרים. המשמעת להנהגה קיבלה את הצדקתה האידיאולוגית ברעיון הדמוקרטיה הפורמלית, שהיה לאחד מעקרונות-היסוד של החברה החדשה. כך גם נוצר הקשר בין עקרון הדמוקרטיה הפורמלית לרעיון הלאומי". (36) 

הפורשים טענו כי הניסיון של ההנהגה שהסתאבה להציג את קיום "המדינה שבדרך" כמטרה, מסכן את הקמת מדינת ישראל העצמאית וכי מרות לאומית אינה ערך מקודש בתקופת מהפכה, מפני שהיא מרחיקה את העם ממטרת-העל. אי-קבלת המרות הלאומית בימי ההתגוננות מפני תוקפנות הערבים והמאבק נגד השלטון הבריטי סיכנה את המדיניות הציונית האקטיביסטית; התיאום בין המדיניות ובין המבצעים הצבאיים היה תנאי ההכרחי להצלחת המאבק, וכדי שיהיה תיאום כזה דרושה שליטה של ההנהגה הנבחרת בארגונים הצבאיים. נשקפה סכנה שההתנגשויות בין הארגונים הצבאיים תתפתחנה למלחמת אזרחים. 

יחסי היריבות בין ההגנה ובין האצ"ל (והלח"י) היו מורכבים. ההגנה שאפה לשמור לעצמה מונופול על הכוח ולחסל את הפרישה. היא פעלה בכוח לסכל את פעולות הפורשים והפעילה לסירוגין את שיטות הסנקציות, השכנוע והמיקוח. הביטוי הדרמטי של הסנקציות היה "הסזון"; הביטוי של מאמצי השכנוע היה שיתוף-הפעולה בתנועת המרי העברי, שאצ"ל ולח"י ניצלו אותו כדי לקבל לגיטימציה חלקית.

סלע-מחלוקת נוסף היה מדיניות ההבלגה של ההגנה כלפי הערבים. פירושה של מדיניות זאת היה: להיערך להתגוננות בכל מקום ובכל זמן, אך לצמצם את פעולות התגמול ולהשתדל לפגוע רק במבצעי הפיגועים ולא בערבים חפים מפשע. הכוונה הייתה להגביל את האיבה הפוליטית-רגשית בין העמים ולהקטין את מספר הנפגעים, וכן לשמור ככל האפשר על העקרונות המוסריים, שהיה להם משקל רב בקבוצות העיקריות של הישוב. רבים מחברי ההגנה התנגדו להבלגה אבל קיבלו את הכרעת המוסדות הנבחרים, ורק במקרים חריגים הופרה מרות זאת. הפתרון הטאקטי שאימצו האקטיביסטים בהגנה היה מארבים ומרדפים אחרי הטרוריסטים לתוך כפריהם. אצ"ל ביסס את תפיסתו הביטחונית על טרור-נגדי ופעולות-גמול נגד אזרחים. תפיסתו הביטחונית הייתה דיכוטומית: שלום מלא או מלחמה טוטאלית. 

השנה הראשונה של "המאורעות" הוכיחה לרוב הפורשים את חוסר התכלית שבפרישה. הם לא היו די חזקים ולא הייתה להם תשתית ציבורית כדי לשבור את ההבלגה, לפתח אסטרטגיה עצמאית ולשאת בתוצאותיה. פיגועי-הנגד והטרור הנגדי שלהם לא הצדיקו את קיומם העצמאי ולא הם הוציאו את המלחמה אל מחוץ לגדרות הישובים אלא חברי ההגנה. ב1937- חזרו רבים מאנשי "ארגון ב'" להגנה. המרכיב הרביזיוניסטי של ארגון זה לא חזר. הנשארים בחוץ קראו לארגונם "הארגון הצבאי הלאומי", וזאב ז'בוטינסקי טבע את ראשי התיבות אצ"ל, שם שארגון זה החזיק בו עד פירוקו (ב-1948). במחצית השנייה של "מאורעות" 1936 1939- היה היקף פעולות אצ"ל מוגבל והן לא השפיעו על ההתמודדות היהודית-ערבית. בתקופה זו גובשה הטקטיקה הטרוריסטית שלו. ואחדים ממפקדיו הבכירים בעתיד רכשו ניסיון פיקודי ומבצעי. שני מפקדים צעירים עמדו בראש הארגון הזה, דוד רזיאל ואברהם שטרן.

הייתה זאת תקופת-הדמדומים בחייו של זאב ז'בוטינסקי. כלפי חוץ הכירו כל אנשי תנועתו במנהיגותו. אולם רוב אנשי אצ"ל והקיצוניים שבמפלגתו חלקו על עמדותיו. עוד לפני שפורסמו תקנות "הספר הלבן" גברה בישוב הדעה שבריטניה היא אויב הציונות ושעל יהודי ארץ-ישראל יהיה להילחם גם נגד הערבים וגם נגד הבריטים, אך ז'בוטינסקי – כמו שאר אנשי המנהיגות הציונית הוותיקה – האמין שהציונים יצליחו להטות את בריטניה אל צידם. רוב תלמידיו ואנשי תנועתו לא האמינו בכך. ב-29 ביוני 1938 נתלה בפקודת השלטונות הבריטיים, שלמה בן-יוסף, חבר אצ"ל שנתפס עם שני חבריו כשתקפו אוטובוס-נוסעים ערבי ליד ראש-פינה. ז'בוטינסקי התנגד לפעולות טרור מסוג זה, אך הבין שההיגיון של תנועתו מוביל אליהן. הוא כתב: "לא אני חינכתי את בן-יוסף... תלמידיו, יותר מתלמידי. יהיו מורי-דרך לדור שלם." במחצית השנייה של 1938 התנהל משא-ומתן בין ההגנה לאצ"ל בדבר איחוד שני הארגונים. (37) האיש המרכזי במשא-ומתן זה, אליהו גולומב, הסכים לוותר על עמדות-שליטה מסוימות של ההגנה למען איחוד צבא הישוב; המשא-ומתן נשלם. ז'בוטינסקי אישר את ההסכם, ואז הגיע לארץ-ישראל מברק מלונדון. מיושב-ראש ההנהלה הציונית דוד בן-גוריון: "אני מסכים למשא-ומתן עם הרביזיוניסטים רק על בסיס אחד: קבלת המשמעת הפוליטית של ההסתדרות הציונית. בלי תנאי מוקדם זה לא אדון אתם על שום פעולה פוליטית משותפת, ואין פעולה פוליטית מכרעת יותר בשעה זו מגיוס כוחנו הצבאי". 

גישושים נוספים בנושא איחוד הארגונים היו ביולי 1939. (38) המשא-ומתן חודש בדצמבר 1940, ושוב הופסק בלחץ בן-גוריון, שדרש להבטיח כי הארגונים הפורשים יקבלו את המרות הפוליטית המלאה של המוסדות הנבחרים ויוותרו על עצמאותם המבצעית. בן-גוריון חשש שהסכם עם אצ"ל יספק לגיטימציה לפורשים וינציח את הפרישה, ואחר-כך יבטל אצ"ל את ההסכם, וכך יאבד כל סיכוי לאיחוד כל הכוחות הצבאיים בישוב. (39)

 

העצורים הם בנוסף לחברים הפעילים.

 

אחרי פרסום "הספר הלבן" חדל אצ"ל לפגוע בכפרים ובמרכזי-אוכלוסייה ערביים ועבר לפיגועים במחנות-הצבא הבריטיים ובמשרדי המנגנון המנדטורי: כשפרצה מלחמת העולם השנייה הכריז על "שביתת-נשק" במאבקו נגד הבריטים, ומפקדו, דוד רזיאל, יצא לעירק, להשתתף בפעולה חשאית מטעם הצבא הבריטי (זה היה בימי מרד ראשיד עלי) ונהרג שם. (40) קבוצה אחת באצ"ל, בראשותו של אברהם שטרן ("יאיר"). פרשה ממנו והקימה את "אצ"ל בישראל", ששמו הוסב בשנת 1944 ללח"י (לוחמי חרות ישראל). לח"י ביצע פיגועים נגד הבריטים כל שנות מלחמת העולם השנייה ואחריה, עד הכרזת עצמאותה של מדינת-ישראל. 

במאי 1942, בחודש שבו הכריזו חיים ויצמן ודוד בן-גוריון בניו-יורק על "תוכנית-בילטמור" הגיע לארץ-ישראל מנחם בגין, כחייל בצבא פולין החופשית של גנראל אנדרס. לפני כן היה בגין נציב בית"ר בפולין. כשבא לארץ-ישראל הצטרף למיפקדת אצ"ל, הועמד בראשה בינואר 1944 וארגן את אצ"ל מחדש. (41) שבוע אחרי מינויו פירסמה מיפקדת אצ"ל כרוז "אל העם העברי בציון," שקרא ל"מלחמה עד הסוף נגד השלטון הזר". (42) שלושת רבעי שנה בין אוקטובר 1945 ליולי 1946. פעלו אצ"ל ולח"י במסגרת "תנועת המרי העברי," שהמוליכה בו הייתה ההגנה ושהכוח המבצע העיקרי שלה היה הפלמ"ח. 

לאצ"ל וללח"י כמעט לא היו מקורות כספיים ממוסדות הישוב ומגופים ציבוריים, ומאחוריהם לא עמדו לא מסגרות פוליטיות חזקות ולא ארגונים התיישבותיים-כלכליים, לכן השתמשו שני ארגונים אלה בשיטות האיומים, הסחיטה והשוד לשם מימונם. לא ההגנה על כל ישוב הייתה משימתם: מטרתם הייתה לפגוע בבריטים ולהמאיס עליהם את השלטון בארץ-ישראל לשם כך היה די במסגרות צבאיות מצומצמות, עם לוחמים דבקים-במשימה ועם מעט נשק ותחמושת. פעולותיהם עוררו הדים. אך הם לא היו מסוגלים לתת תשובות צבאיות לבעיות שהתעוררו אחרי החלטת 29 בנובמבר. 

בתחילת שנת 1947 נפגש חבר מרכז לח"י נתן ילין-מור עם מנחם בגין. "הבעתי את דעתי שהבריטים מתכוננים ככל הנראה לעזוב את הארץ," העיד ילין-מור. "הצעתי שנשקול בשאלה אם מנקודת-ראותנו לא יהיה הפינוי. אם יבוא בשעה זו, מוקדם מדי, שכן המחתרות טרם הגיעו לשלב שיוכלו למלא את החלל הריק השלטוני שייווצר עם הפינוי. האם לא כדאי, לנוכח אפשרות זו, להאט את קצב המלחמה ולזכות בתוספת-זמן, לצבירת כוח?" (43) עדות זו מרמזת שהיו ללח"י יומרות לשלטון, ושהוא נלחם לא רק כדי לגרש את הבריטים מארץ-ישראל.

 

 

8.נשק של היישוב לקראת המלחמה

 

בתחילת שנת 1947 היו בהגנה אלפיים ותשע מאות אנשי פלמ"ח וששת אלפים ומאה מפקדים של יחידות חי"ש. אנשי מודיעין, תעש, (תעשיה צבאית) רכש ומנגנון. עם גדודי-הנוער שלה נימנו חמשת אלפים צעירים, ומספר החברים והחברות בהגנה – בערים, במושבות, בקיבוצים ובמושבים – היה שלושים וחמישה אלף. הם היו מאורגנים כחיל-משמר וכמיליציה עממית. ב"חיל-הקרב" של אצ"ל היו רשומים אלף וארבע מאות איש וב"חיל התעמולה" אלף ושלוש מאות איש וחמש מאות נערים ונערות. בחטיבה הלוחמת של לח"י היו מאה ושישים איש ובשירותים שלו מאה וחמישים איש ושלושים נערים ונערות. מספר חברי ההגנה שהיו עצורים בידי הבריטים היה עשרה; מספר עצורי אצ"ל אלף ושש מאות ומספר עצורי לח"י מאתיים ושבעים. בתחילת 1947 היה מצב הנשק והתחמושת של ההגנה, אצ"ל ולח"י: (44)


אמצעי לחימה / ההגנה / אצ"ל / לח"י (45) 

חומרי-נפץ
 20 טונות / 250 ק"ג / 60 ק"ג 
מרגמות 2 אינטש (52 מ"מ) 673 / 6 / 0 
מרגמות 3 אינטש (81 מ"מ) 96 / 2 / 0 
מקלעים בינוניים 186 / 7 / 0 
מקלעים קלים 444 / 150 / 8 
תת-מקלעים וסטנים 1.900 / 500 / 30 
רובים 10,073 / 200 / 0 
אקדוחים 5,000 / 200 / 120 
רימונים 20,000 / 1,000 / 250 


לנשק של ההגנה יש להוסיף ששת אלפים שמונה מאות וארבעים רובים וארבעים ושמונה מקלעים לגאליים של "משטרת הישובים העבריים", שפעלה תחת מרות בריטית ושלמעשה שלטה בה ההגנה. (46)

 

 

9.מאוחר, אך לא מאוחר מידי

 

גם אילו התאחדו ההגנה, ואצ"ל ולח"י לא היה הצבא העברי הפוטנציאלי מוכן ב-1947 למלחמת העצמאות. פחות משנה לפני 29 בנובמבר 1947 פיגרו היהודים הארץ-ישראלים אחרי ההתפתחויות ההיסטוריות גם בארגונם הצבאי, גם בתפיסותיהם הצבאיות וגם ביכולתם הצבאית. שנה לפני פרוץ מלחמת העצמאות היו לישוב העברי בארץ-ישראל יחידות קטנות מאומנות ובעלות מוטיבציה גבוהה (הפלמ"ח) ודפוסים של יחידות גדולות (החי"ש) ושל חילות מקצועיים. הישוב היה זקוק למנהיג שיוציא את העוצמה הזאת מן הכוח אל הפועל. שיגייס את האומה למלחמה שיהפוך את צבא המחתרת לצבא סדיר. מנהיג כזה היה דוד בן-גוריון. כמו בכל "שיטת בולדוזר" היה מחיר לתנופה ונגרמו תקלות ושיבושים עם כניסת אדם חדש לתוך המערכת. בן-גוריון לא הכיר את ההגנה מקרוב, לא טיפל במישרין בבעיות הביטחון ולא נתן את דעתו לנושא בניית הכוח הצבאי והפיקוד עליו עד שנה לפני המלחמה. הוא הביא עימו אל מערכת הביטחון דעות קדומות רבות שלא עמדו במבחן, ויחסו לגוף שנשא בנטל המלחמה – הפלמ"ח – היה דו ערכי, אבל הוא גם הביא עימו סמכות של מנהיג. הוא היה האיש שבהנהגתו גובשו גורמי הביטחון השונים לכוח צבאי לוחם, ותבונתו והאוטוריטה שלו עמדו לו במשימה בלתי-אפשרית זאת. תקופת בן-גוריון בתולדות העצמאות התחילה, אם לטוב ואם לרע, שנה לפני המלחמה. זה היה מאוחר, אך לא מאוחר מדי! המחיר היה כבד, אך המדינה וקמה ושרדה!

 

 

____ 

[בשבוע הבא: רוב הציונים לא הבינו את התרבות הערבית בכלל ואת תרבותם של ערביי ארץ ישראל פרט; איחור בהקמת ארגוני מודיעין; המאורעות (אינתיפאדות) בתקופת היישוב הפתיעו את ראשי היישוב ומערכת הביטחון; הקמת סיירות מודיעיניות.]

 

הערות

 

1. ישראל גלילי ספר הפלמ"ח א/ עמ' י"ז. 
2. ספר תולדות ההגנה, ג3/, עמ' 1854. 
3. אורי מילשטיין, קדמון וחבורתו. פרק חמישי, "כתריאל יפה". עמ' 99-87: יצחק שדה. "הסירה", עלון הפלמ"ח מס. 42. עמ' 12; סדרת ראיונות הנ"ל עם משה בר-תקוה. 
4. שבתי טבת, משה דיין שוקן עמ' 121-203; ספר הפלמ"ח א' עמ' 99-86. 
5. שלמה נקדימון, הקרב ההירואי של משה שרת, הארץ 25 במארס 2015. 
6. שם, שם; ההיסטוריון והעיתונאי שרגא עילם שהתמחה במלחמת העולם השנייה ובשואה העיר לאחר פרסום הדברים: "הבריטים אבל ידעו שאין סכנה אמיתית. עוד לפני הקרב באל עלמיין, בסתיו 1942, שכן יחסי הכוחות היו בצורה בולטת לטובתם ולרומל ממש לא היה סיכוי לנצח. דבר שגם הוא ידע. מעבר לכך, עד עצם היום לא נמצאו תוכניות גרמניות לכיבוש הארץ. דבר שממילא לא היה במיוחד הגיוני, שכן מטרתם החשובה ביותר הייתה להגיע אל בארות הנפט הכי מהר שאפשר." עילם גם העלה את הטיעון שאם מצבו של היישוב היה כה חמור בן-גוריון היה נשאר בארץ לא שוהה באנגליה ובארה"ב, מכתב למחבר 25 במארס 2015. 
7. עדות יוחנן רטנר בארכיון תולדות ההגנה ראה: יוחנן רטנר, חיי ואני, עמ' 324-315; חביב כנען, 200 ימי חרדה, 1975; אור ברנר מכוח אום הפלישה הגרמנית לארץ-ישראל בשנות 1942-1940, יד טבנקין, מחברות מחקר ד', 1981. 
8. ו. אהרון גלגלים בסופה, מערכות, 1968 עמ' 131. 
9. סדרת ראיונות עם אורי ברנר (בנו של הסופר יוסף חיים ברנר שהיה ממלא-מקום מפקד הפלמ"ח האחרונות וחוקר הכוח העברי ותולדות הפלמ"ח) ב-1981-1978. הוא השתייך לרשת של דיין. 
10. בסדרת ראיונות עם יגאל אלון ב-1980-1971. 
11. סדרת ראיונות עם יוסף טבנקין ב-1981-1978. 
12. ראה, יואב גלבר, (עורך) "מצדה" – ההגנה על ארץ-ישראל במלחמת העולם השנייה, אוניברסית בר-אילן, 1990. 
13. ספר הפלמ"ח א' עמ' 29. 
14. ראיונות עם ישראל גלילי. 
15. בן-ציון דינור (דינבורג) במלחמתנו מס. 1, נובמבר 1942. 
16. יצחק טבנקין, "לצבא עברי עצמאי". 
17. סת"ה ג1/, 397-396. 
18. "הנוער העובד". "המחנות-העולים", "השומר הצעיר", "גורדוניה", "הצופים". "המכבי הצעיר" ו"בני-עקיבא". 
19. ראיונות עם גלילי. 
20. ישראל גלילי ספר הפלמ"ח א/עמ' י"ח. 
21. ראה: אביגדור שחן כנפי הניצחון, עם הספר, 1966; בנימין קגן "הם המריאו בעלטה". דבר, 1960. 
22. אביגדור שחן כנפי הניצחון עמ' 17-13. 
23. כיום הישוב יהוד. בין פתח-תקוה ללוד. 
24. ספר תולדות ההגנה, ב2/, עמ' 998-996. 
25. אחיהם של שרה ואפרים צ'יז'יק. שרה נפלה ב-1920 בהגנה על תל-חי ואפרים נפל ב-1929 בהגנה על חולדה. 
26. יוסף אבידר – מראשי "ההגנה" ומאלופי צה"ל הראשונים. היה ראש אגף המבצעים וסגן רמטכ"ל. 
27. יוסף אבידר, "מה אומר לי חיל-האוור", ביטאון חיל-האוויר, יולי 1978, מס. 6-5 (107-106), עמ' 62. 
28. סת"ה ב2/, עמ' 998. 
29. ראיון עם יוסף קרן בספטמבר 1978. 
30. ראיון עם יצחק הננסון ב-7 בספטמבר 1978. 
31. ראיון עם אברהם שכטרמן ועם אליעזר יצרן ב-7 בספטמבר 1978. 
32. אביגדור שחן, כנפי הניצחון, עמ' 38. 
33. ראיון עם יעקב בן-חיים ב-3 בנובמבר 1978. 
34. דן הורוביץ ומשה ליסק, מישוב למדינה, "השליטה על כוח מזויין כמבחן לסמכות המרכז". עם עובד. 1977, עמ' 246-242. 
35. יוסף אבידר, בדרך לצה"ל, "ניצני הפרישה". מערכות, 1970. עמ' 59-39; יגאל עילם, ההגנה – הדרך הציונית אל הכוח, זמורה, ביתן, מודן, 1979, עמ' 57-55. 
36. יונתן שפירא, הדמוקרטיה בישראל, מסדה, 1977. עמ' 41. 
37. ספר תולדות ההגנה, ב2/, עמ' 1064-2; אליהו גולומב, חביון עוז, הוצאת עיינות, עמ' 88-81. 
38. סת"ה ב1/-, עמ' 65. 
39. סת"ה ג1/, עמ' 410-478. 
40. מערכות ארגון צבאי לאומי, ד', עמ' 77-67. 
41. לפניו פיקד על אצ"ל יעקב מרידור. 
42. מנחם בגין, המרד. עמ' 58-56. 
43. נתן ילין-מור, לוחמי, עמ' 397. 
44. שלמה לב-עמי, ארגוני המחתרת בארץ-ישראל, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור. הוגש לאוניברסיטה העברית ב-20 בינואר 1972. 
45. אחדים מחברי לח"י לשעבר כופרים בנתונים אלה. אברהם ("גדעון") ליברמן. שהיה מחסנאי של לח"י באזור תל אביב, אמר למחבר כי כאזורו בלבד היו ללח"י יותר כלי נשק ותחמושת מן המצוין בטבלה. 
46. ספר תולדות ההגנה, ג3/, עמ' 1247. מצבת-הנשק ליום 29 בנובמבר 1947.

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"