العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

ז'בוטינסקיזציה מוגבלת של בן-גוריון

 

 

1.השפעה מכרעת על מה שהיה ועל מה שלא היה

 

ב-1979 הגדיר ראש ממשלת-ישראל, מנחם בגין, במהלך פולמוס בכנסת, את דוד בן-גוריון כאיש שהכריז על הקמת מדינת-ישראל, ואף טען שהייתה זאת "זכות גדולה". מתנגדיו של בגין טענו כי היה זה ניסיון למעט מדמותו של ראש ממשלתה הראשון של ישראל, כאילו היה קריין בלבד ולא האיש שהקים את המדינה. רבים סבורים שלולא בן-גוריון לא הייתה קמה מדינת-ישראל. הם לא תמיד ערים לכך שהוא הנהיג אומנם את הקמתה של מדינת ישראל, אך הוא אחראי גם לרבים מליקויה, וביחוד ליקויים מבניים שקשה מאוד לתקנם. רוב האישים שמילאו תפקיד מרכזי בתקופה ההיא והכירו מקרוב את בעיותיה, סיפרו על השפעתו הדומינאנטית בתחום ההכרעות הגדולות. על הסובבים אותו, בכל אופן, הוא השפיע מאוד. המנהיג הציוני-אמריקני המתון, נחום גולדמן, הגדיר אותו כ"אישיות היחידה בעלת הממדים ההיסטוריים שפעלה בארץ-ישראל מאז ראשית הציונות." (1) 

ביקורת – לעתים מרה ותוקפנית – על בן-גוריון ועל מהלכיו בשנות הארבעים מאפיינת לא רק את ה"פורשים", שאינם שוכחים ואינם סולחים לו את עלילות הדם בפרשת רצח ארלוזורוב ובפרשת קרב דיר-יאסין, את ה"סזון", את הטבעת האוניה "אלטלנה", ואת החרמתם אחרי מלחמת העצמאות, אלא גם רבים בישוב המאורגן – לרבות מפקדים בכירים ב"הגנה" ובפלמ"ח, כיוחנן רטנר ויגאל אלון, (2) וכן עסקנים במפא"י. אך אלה ואלה לא הטילו ספק במנהיגותו, גם כשלא קיבלו אותה. תכני הביקורת מנוגדים, וכמה מהם מקזזים אלה את אלה. אבל יש מכנה משותף למבקרי בן-גוריון שחיו בארץ-ישראל בשנת תש"ח: הם זוכרים איש שונה מבן-גוריון המיתולוגי, אותו איש שהשיח הישראלי משווק אותו, ולפי עקרונות השיווק, מאדיר אותו יותר ויותר. 

מי שמבקש להכיר את אירועי התקופה, באופן המתקרב לאמת, ולמקם את האישים בסולם ההנהגה, לא יכחיש – אם אין הוא מושפע מחשבון מפלגתי או מזיכרונות אישיים שליליים – שדוד בן-גוריון עמד במרכז מאורעות הימים ההם והיה הציר המרכזי של רוב המעגלים, והמניע של רוב ההתרחשויות. ואם לא הניע – הם לא התרחשו. הדבר נכון בייחוד לגבי ההכנות למלחמת העצמאות. לעצם נוכחותו והשתתפותו הייתה השפעה מכרעת באירועים המרכזיים הקשורים בהקמת מדינת-היהודים ובמלחמת העצמאות, לכן אי-אפשר להתבונן באירועים אלה בלי לעמוד – ולו בקצרה – על השפעה זאת. ובלי לזרוק מבט – ולו חטוף – על אישיותו.

 

2.בעל אינטואיציה מפלגתית

 

 בן-גוריון נולד בי"ז בתשרי תרמ"ז, 16 באוקטובר 1886 בפלונסק שבפולין. אביו היה מראשוני "חובבי-ציון", ודוד גרין למד ב"חדר מתוקן" שייסד האב. בגיל אחת-עשרה נתייתם מאמו, ובגיל שמונה-עשרה נסע לוורשה והתפרנס מהוראה בבית-ספר יהודי. ב-1905 השתתף בוועידה הראשונה של "פועלי-ציון" שהתכנסה בבית משפחת טבנקין. כבר בגיל תשע-עשרה היה עסקן מפלגתי בעל הכרת שליחות ושאיפות אישיות. (3) אלה היו מאפייניו העיקריים: בעל פוטנציאל שכלי עצום; היעדר חוש-ההומור; דבקות ללא סייג בציונות; בעל תשתית סוציאליסטית, ממנה ביקש אומנם להתנתק, אך לא עלה בידו לתקן את שקלקל; כישרון להלהיב בני-אדם; אינטואיציה מפלגתית ללא מתחרה; חריצות רבה; פתיחות ויכולת ללמוד דברים חדשים; אומץ-לב ציבורי, וכושר ההכרעה. 

ב-1906 עלה בן-גוריון לארץ-ישראל ועבד בה כסבל, עובד-יקב ופועל חקלאי, וכך קיים את מצוות ההגשמה הציונית. חודש אחרי עלייתו כבר השתתף בכינוס של "פועלי-ציון" ונבחר לוועדה שניסחה את המצע הרעיוני של המפלגה, ומאז היה פעיל ומפעיל במפלגות הפועלים הארץ-ישראליות, עד שהגיע – בתהליך ארוך ופתלתול – למעמד המנהיג הפוליטי של פועלי ארץ-ישראל. היה זה שלב בדרכו אל מעמד האישיות הפוליטית הבכירה בישוב ובתנועה הציונית, מנהיג העם במלחמת העצמאות, וראש הממשלה הראשון במדינת-ישראל. מנהיג של אומה מתחדשת. 

את אופי מנהיגותו אפשר להקביל – על-אף השוני באישיות ובנסיבות – עם זה של מייסד הציונות המדינית, בנימין זאב הרצל: (4) שניהם היו בראש ובראשונה מנהיגי-מנהיגים, שמרו על "דיסטנס" מהם והתאמצו לכפות את דעתם עליהם. לשניהם הייתה סגולה לגייס ולהפעיל מנהיגים שונים, זה מזה, במגזרים שונים ובארצות שונות, לזכות באמצעותם בהוקרת ההמונים, שלא הייתה בהישג ידם, ולהשפיע על ההמונים באמצעותם. גם הרצל ואף בן-גוריון, בנו מערכת דינאמית של יחסי-גומלין עם הקבוצות של מנהיגי-המשנה. אינטראקציית-צמרת זאת כוננה את המנהיגות הלאומית, גם בתחילת הציונות וגם בעת הקמתה של מדינת ישראל. ללא מנהיגות לאומית זאת לא ניתן היה להגשים את שני היעדים ההיסטוריים האלה. 

בראש ובראשונה היה בן-גוריון יזם של מסגרות פוליטיות לגיוס אנשים. הוא היה ממקימי מפלגת "פועלי-ציון" בארץ-ישראל, היה פעיל בהקמת המפלגות "אחדות-העבודה" (1919) ומפא"י (1930), ובייסוד הסתדרות-העובדים (1920); בהקמת רשימת פועלי ישראל – רפ"י (1965) והרשימה הממלכתית (1969). הוא בנה מסגרות שהפעילו את הכוחות שהיו בנמצא, הניע תנועות פוליטיות וחברתיות ושינה את אופיין: הגשמת החזון הארגוני ושינוי תנאי-הפעילות השפיעו על הערכים והאידיאות של התנועות הללו ושל כל הציבור, שכן חברי התנועות שהפעיל, הלכו אחריו ואחרי ערכיו המשתנים, באש ובמים. 

את "מיתוס בן-גוריון" רקם הוא עצמו וחברי מפלגותיו בשלב מוקדם למדי בפעילותו הציבורית. אף שלא מיד היה בן-גוריון למנהיג-על של מפלגת פועלי ארץ-ישראל – ואף שעבד קשה כדי לבסס את מנהיגותו (עד ערב מלחמת העצמאות) – יצר המיתוס הזה תחושה שאין לו תחליף. תחושה כללית זאת נתנה בידיו נשק פוליטי אדיר – את האיום בהתפטרות, והוא השתמש בנשק הזה פעמים רבות. 

זמן לא רב לאחר היווסדה היה בן-גוריון המזכיר הכללי של הסתדרות-העובדים – עד שנת 1935. הוא בנה אותה בראיה למרחוק, כארגון שיש בו תחומי פעולה וכיווני-פעולה רבים, אך גם סמכות-הכרעה ו"אחדות הפונקציות" (בלשון הימים ההם). בהסתדרות שבנה בן-גוריון נכללו גם איגוד מקצועי וגם מערכת כלכלית-משקית. הוא ייסד את הזרוע המשקית של ההסתדרות, את "חברת-העובדים", וטיפח את מוסדות העזרה הדדית, וכך הייתה הסתדרות-העובדים לגוף-הדומינאנטי בישוב. כבר בימי היותו מזכיר ההסתדרות הוכר כן-גוריון לא רק כראשון בין השווים, אלא כמנהיג הלוחם של פועלי ארץ-ישראל, שכדאי להצטרף לחבורתו. מחיר ההצטרפות היה קבלת מנהיגותו ללא עוררין. 

הדינאמיקה של המערכת המפלגתית במדינת ישראל, בשלושים שנותיה הראשונות, היא במידה רבה מורשת בן-גוריון, לטוב, ובעיקר לרע. הדפוס הקואליציוני של הנהגת התנועה הציונית עוצב בימי הרצל, כמורשת שנות הגלות, שבה כל רב היה פוסק הלכה בקהילתו. הטעם לכך הוא שקל ופשוט יותר להסכים על עניינים אמפיריים ומדידים שבחומר, מאשר על עניינים מופשטים שברוח. ביהדות הרוח היא עיקר, ולכן רבות המחלוקות בין היהודים. בן-גוריון הפרגמטיסט היה האיש שעיצב את דפוסי "הדמוקרטיה הקואליציונית" ביישוב ובמדינה. המשטר הקואליציוני הישראלי הוא המשך של האילוצים שהישוב העברי סבל מהם לפני היות המדינה: באין סמכות לאומית רשמית נאלצה התנועה הציונית לרכז את כל הגורמים שבישוב העברי במסגרת מדינית מוסכמת. מצב זה נמשך לאורך המחצית הראשונה של מלחמת העצמאות, עד הכרזת העצמאות. יותר מכל מנהיג אחר הבין בן-גוריון שהמשטר הקואליציוני של הישוב הוא מחויב המציאות, מאחר שהוא מפעיל את היהודים שלא ניחנו בדחפי-פעילות לאומית כתוצאה מן הגלות הארוכה. (5)

למסגרת הקואליציונית היה מחיר: ליקויים בקביעת המדיניות והמטרות, ליקויים בקבלת החלטות וליקויים בכושר הביצוע. הכישרון לניהול הנהגה קואליציונית – בתנועה הציונית ואחר-כך בממשלת ישראל – היה אחד התנאים להצלחתו של המנהיג. ובן-גוריון, שעיצב את משטר הקואליציות, המשיך בו, אף שלא היה "טיפוס קואליציוני" נעים-הליכות, ואף ההכרח לדבר עם כל אחד מעמיתיו ומיריביו בלשונו, בשובה ונחת. מצב זה הרגיז את עצביו לא פעם. 

בתנועת העבודה הציונית היו חלוצים פורצי-דרך והיו גם אנשים וקבוצות שקיוו – והצליחו – להינשא על כתפיה כדי להגיע לעמדות בכירות, ציבוריות ומוסדיות, ולעשות למען ביתם. עם זאת, יש לזכור שמנהיגי התנועה היו אנשי אידיאה, אף שלא זלזלו בעוצמה האישית והארגונית. עוצמה כזאת הייתה האמצעי, טובת התנועה הייתה היעד. גמול פעילותם הפוליטית לא היה חומרי. בן-גוריון וחבריו חיו בצניעות שנים רבות. (6)

 

3.כישלונו הפוליטי הגדול

 

בן-גוריון החל בבניית דפוסי-התנהגות של מנהיג-על ביום שנבחר למזכיר הכללי של הסתדרות העובדים (1921). אך רק באמצע שנות השלושים היה למנהיג ציוני בכיר. חיים ויצמן עדיין נחשב למנהיג הלאומי, גם בעיני רוב חברי מפא"י. אבל בן-גוריון שאף אל הבכורה. בשנת 1931 לא נבחר ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית; ב-1935 נולד תפקיד יושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית, כתוצאה מברית קואליציונית בין מפא"י ובין תומכי ויצמן. בן-גוריון מילא את התפקיד החדש, וויצמן נבחר לנשיא. 

במארס 1935 נחל בן-גוריון תבוסה כואבת. במשאל בקרב חברי ההסתדרות, נדחתה, ברוב גדול, הצעתו, להסכם בין ההסתדרות ובין המפלגה הרביזיוניסטית. (7) חמישה חודשים אחר-כך, בקונגרס הציוני בלוצרן שבשווייץ, סירב בן-גוריון לייצג את תנועת העבודה בהנהלה הציונית. הכישלון במשאל דכדך אותו; הוא נוכח לדעת שלא תמיד ולא בכול עומדים חברי ההסתדרות מאחוריו. בשיחה ממושכת עם יריבו מבית, יצחק טבנקין, ראש המתנגדים להסכם עם ז'בוטינסקי, התריס בן-גוריון: "איך אני יכול לקבל עלי את התפקיד (של יושב-ראש הנהלת הסוכנות) אם בני מרשק אינו עומד מאחורי?" מרשק, איש קיבוץ גבעת-השלושה, סימל בעיניו את הכוחות החלוציים והסוציאליסטים שבישוב. טבנקין התעקש, דרש מבן-גוריון לקבל עליו את התפקיד, והביא אותו "להתמוטטות, לחוסר-אונים ולבכי היסטרי." (8) לבסוף קיבל בן-גוריון על עצמו מאונס את דין-התנועה ואת תפקיד השני במעלה בתנועה הציונית, והפך אותו, ברכות הימים, לראשון במעלה דה-פאקטו. 

בשנים 1946-1935 עמדו שני מנהיגים בראש התנועה הציונית. בשלב הראשון נשארה הבכורה בידי ויצמן, ובן-גוריון צבר כוח. אחת-עשרה שנים נמשך המרוץ של השניים. על-אף היריבות האישית, רחש בן-גוריון כבוד לוויצמן. אך כשגבר המאבק הציוני נגד ממשלת בריטניה, בעקבות פרסום "הספר הלבן", ועוד יותר אחרי שנסתיימה מלחמת העולם השנייה – לא סמך עליו עוד. ויצמן נראה לו פרו-בריטי מדי, לא האיש שינהל משא-ומתן נוקשה, ללא סתגלנות, עם השלטונות. ב"וועידת בילטמור", ב-1942, חלף בן-גוריון על-פני ויצמן במרוץ, ובקונגרס הציוני הכ"ב, בסוף 1946, הוכר רשמית כמנהיג ראשון במעלה של התנועה הציונית והעם היהודי: יושב-ראש ההנהלה הציונית היה למנהיג יחיד, מאחר שמשרת הנשיא לא אוישה. 

בן-גוריון לא הסתפק בהשגת המעמד הרשמי הזה: הוא המשיך לבסס אותו. זאת הייתה אחת מסיבות התרכזותו מאז, בענייני ביטחון. עד הקונגרס הכ"ב לא עמד בן-גוריון בראש מחלקה ספציפית בסוכנות, אבל בסוף שנת 1946 נטל לעצמו את תיק הביטחון. כך הוא העניק לעצמו עוצמה נוספת. מעורבותו בענייני מפא"י לא פחתה, והוא לא ויתר על האפשרות להפעילה למטרותיו ולבחור את האנשים שיאיישו את התפקידים הבכירים, גם כאשר טענו המרננים שהוא מאמץ לעצמו את הנוסחה של מזכירי מפלגות קומוניסטיות. התקנון, בן עשרים ואחד הסעיפים, של מפא"י, שהביא בן-גוריון לוועידת מפא"י בכפר-ויתקין ב-1944, היה אחד מגורמי פילוג המפלגה. מתנגדיו טענו שהוא דומה לתקנונים של המפלגות הקומוניסטיות. 

בן-גוריון ניחן בתבונה פוליטית עמוקה, ובכל שיקוליו התחשב בנסיבות הפוליטיות מחוץ לארץ-ישראל ובתוכה. הוא רצה בתנועה ציונית המונית, ולא הסתפק באיי-האיכות – דגניה, עין-חרוד, משמר-העמק ונהלל, תנועות-הנוער החלוציות בארץ-ישראל ו"החלוץ" בגולה. יותר מכל אדם אחר הבין את הקשר שבין הגשמת המטרות ובין העוצמה הפוליטית. יש לזכור שבתקופה ההיא עדיין לא היו דפוסים ממלכתיים המגדירים את סמכות המנהיג, ושכל החלטה נתקבלה אחרי דיונים ממושכים בין אנשי ההנהגה. בן-גוריון לא היה פוסק יחיד; התגברותו על קושי זה היא עוד הוכחה לכישוריו כמנהיג. 

הוא היה בן החבורה שהתאכזבה מן הציונות המדינית נוסח הרצל. אף שנשאה את נפשה למרחבים הגלובליים, סלדה חבורה זאת מציונות דקלרטיבית, שעיקרה זוהר הדיפלומטיה וחיזור אחרי גדולי עולם. בבן-גוריון ובחבריו אפשר לראות אליטה של מיואשים (לאחר הקרע בשל תוכנית אוגנדה, מות הרצל והמשבר בתנועה הציונית), שהייאוש לא ריפה את ידיה, אלא המריץ אותה לפעולה. אליטה זאת ראתה את העיקר ביצירת עוצמה פוליטית, כלכלית וחברתית, ובצבירת הכוח ההתיישבותי בארץ-ישראל, בפעילות היום-יומית, בהרחבת התשתית. לכן הוקדשו רוב מאמציה להתיישבות, לעליה, להכשרת עולים ולבניית יסודות למשק חקלאי ותעשייתי ולמערכות אוטונומיות. העוברים הללו התפתחו, על-אף המגבלות, בימי הישוב, והתעצמו בימי המדינה. 

בשנות העשרים הראשונות העבירו בן-גוריון וחבריו את מרכז-הכובד של הפעילות הציונית מן הקונגרסים ומבירות-אירופה לארץ-ישראל. כבר בימי העלייה השנייה היה בן-גוריון עסקן פוליטי. אך תפיסותיו הפוליטיות התגבשו בימי העלייה השלישית שלאחרי מלחמת העולם הראשונה, בשנים של הצהרת בלפור וכינון המנדט הבריטי. העלייה השלישית סיפקה לתנועת-העבודה את הביצועיסטים שלה, ובן-גוריון הבין שהעוצמה הפוליטית תיכון בידי הגוף שישלוט במשק היהודי בארץ-ישראל ושיכוון את העלייה. תפיסה זאת הנחתה אותו כשעמד בראש המסגרות הארגוניות-פוליטיות שהוא היה אחד ממייסדיהן, כגון חברת-העובדים, אשר העניקה להסתדרות העובדים את ההגמוניה בהתיישבות ובמשק היהודי. בן-גוריון שאף לשלטונה של "אחדות-העבודה" (ההיסטורית) – ואחר-כך של מפא"י – על ההסתדרות, ובאמצעותה על התנועה הציונית ועל הישוב, ואחר-כך על המדינה. תנועת-העבודה הגיעה למעמד הפוליטי הבכיר בישוב, ושמרה עליו הודות לעוצמתה הכפולה של ההסתדרות, כאיגוד מקצועי וכבעלת מפעלים כלכליים, ורבים ראו בבן-גוריון את היוצר והסמל של העוצמה הזאת.

 

 

4.שימוש במנהיגי משנה

 

בן-גוריון לא היה איש "מאחורי הקלעים". הוא היה פופולרי יותר מכל המנהיגים שידעה הציונות. אף שלא עמדו לרשותו, לא אמצעי-תקשורת אלקטרוניים ולא עיתונים מגויסים. אנשי ההתיישבות, הפועלים העירוניים וחברי ה"הגנה", הכירו אותו, הודות למקומו המרכזי בהתרחשויות בישוב ובתנועה, להופעותיו בכינוסים ובוועידות ולמאמריו המושחזים. אבל הוא הגיע אליהם גם הודות לכישרונו המיוחד להסתייע במנהיגי-משנה מעורים בעם. אל אנשי ההתיישבות הגיע באמצעות אברהם הרצפלד (9) ולוי אשכול. עם האיגוד המקצועי וחברת-העובדים התקשר באמצעות דוד רמז, (10) גולדה מאירסון (מאיר), פנחס לוביאניקר (לבון), (11) אבא חושי (12) וזלמן אהרונוביץ (ארן). (13) עם אנשי "המוסד לעליה ב'" התקשר באמצעות אליהו גולומב ושאול אביגור, ועם ארגון ה"הגנה", בעיקר עם גולומב. יותר מכולם סייע לו ברל כצנלסון, בעל ההשפעה הרבה ביותר בתנועת הפועלים. שניהם פעלו תמיד יד ביד, על-אף השוני באישיותם. 

אליהו גולומב שהיה איש-הקשר העיקרי שבין בן-גוריון ובין ה"הגנה", גם חצץ בינו ובינה. מנהיגותו של בן-גוריון ב"הגנה" לא הייתה דומה למנהיגותו במגזרים אחרים. היו לו מגעים עם ה"הגנה", בתוקף תפקידו בהנהלת הסוכנות ובתוקף מעמדו בזירה הפוליטית. אך הוא "לא היה בעניינים," ואף לא התאמץ להיות בהם. המגע הישיר שלו עם צמרת ה"הגנה" התחיל כשקיבל על עצמו את תיק הביטחון בסוף 1946. אז אליהו גולומב כבר לא היה בחיים. ה"הגנה" כבר הייתה מערכת מסועפת, ולבן-גוריון לא היה איש נאמן שיסייע לו להיכנס לתוכה בלי עימותים. יחסיו עם ראש המפקדה הארצית, משה סנה, התערערו בשנת 1946, כששותקה "תנועת המרי" נגד הבריטים, ומפקדי ה"הגנה" סברו שכמה מצעדי בן-גוריון אינם מוצדקים, ואפילו מסוכנים. הוא ניסה לכפות את דעתו עליהם; הם חששו מפני כישלון ביטחוני. בן-גוריון ראה את עצמו כבר-סמכא בעניינים שהם חשבו שהבינו בהם יותר ממנו. 

מותו של אליהו גולומב, שנחשב למפקדו הבלתי מוכתר של ארגון "ה"הגנה"", ב-11 ביוני 1945, היה בעל השפעה קריטית, גם על העדר הכנות ראויות למלחמת העצמאות, וגם על המבנה הלקוי של צה"ל. הוא היה מבוגרי המחזור הראשון של גימנסיה "הרצליה" בתל אביב ב-1913, שכלל את שני גיסיו לעתיד, משה שרת ודבו הוז; הוא יסד את "ההסתדרות המצומצמת של בוגרי הגימנסיה" שעברו הכשרה חלוצית בקיבוץ דגניה. אז רצחו ערבים שניים מחבריו. "האירועים החמורים והמתיחות שהשתררה בעקבותיהם השפיעו על הגימנזיסטים השפעה עמוקה שרישומה ניכר בכל מהלך חייהם". לאחר האירוע הגיע גולומב למסקנה כי "בלי יכולת התגוננות אין די בעבודה החקלאית ובהתיישבות, ורק שילובן של העבודה וה"הגנה" עשוי להביא להיאחזות ממשית בארץ". (14) 

ב-1914 נפטר אביו שהיה בעל תחנת קמח ביפו. הוא חזר לתל אביב להפעיל את התחנה אך סירב להפעילה בשבת. ג'מאל פאשה העניש אותו ב"פלקות". ההשפלה הייתה אחד ממניעיו להקים את ארגון ה"הגנה" אחרי שש שנים. ב-1917 הוא התנדב לגדוד העברי הארץ ישראלי, במסגרת הצבא הבריטי. ב-1920 הוא יזם את הקמת ארגון ה"הגנה" במסגרת ההסתדרות הכללית. במשך עשרים וחמש שנים היה גולומב מנהיג ההסתדרות, ויד ימינו של בן-גוריון בתחום הביטחון. הוא הלך לעולמו דווקא בתקופה שהארגון היה זקוק למנהיג שישנה את אופיו ואת מבנהו, ויכין אותו למלחמה. בן-גוריון נטל לעצמו את תיק הביטחון רק שנה וחצי אחרי מותו של גולומב, ורק אחרי שנתיים הלך לפעול ממש להכנת ה"הגנה" למלחמה. זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. שנתיים אבודות אלה היו המחדל הגדול ביותר בקריירה של בן-גוריון.

 

5.ריחוק מעניניי ביטחון

 

על ריחוקו של בן-גוריון ממפקדי ה"הגנה" העיד צבי איילון, מי שהיה מפקד גליל הצפון וחבר מטכ"ל-ה"הגנה" בשנות הארבעים, וסגן הרמטכ"ל אחרי שפרצה מלחמת העצמאות: "מראשית פעילותו בארגון עד ראשית 1947 לא שמעתי על בן-גוריון כמי שיש לו נגיעה ישירה בנעשה ב"הגנה". ב-1939 זומנתי אליו לפגישת-מפקדים על לקחי המאבק נגד 'הספר הלבן'. האווירה בפגישה הייתה בלתי-נעימה. הוא היה תוקפני ומזלזל. הלכתי מן הפגישה לראות סרט-קולנוע, כדי לשטוף עצמי מדברי בן-גוריון. בפעם השנייה נתקלתי בו ב-1943, כשבא בחברת משה סנה, לקורס השתלמות-מפקדים שהדרכתי בג'וערה, והיה מוזר לראותו שם. הוא לא היה אחד מהמנהיגים שהרבו להיפגש עם סגל הפיקוד. עד שנטל על עצמו את תיק הביטחון ונכנס לפעילות ביטחונית אינטנסיבית, לא ראיתי אותו, אף שלפעולות של ה"הגנה" היו השפעות מדיניות מרחיקות-לכת על המאבק נגד הבריטים, אחרי מלחמת העולם. אם לא טרח להיפגש עם חברי המטה הכללי, סימן שהיה מנותק ומרוחק מענייני ה"הגנה"." (15)

עדות נוספת, מפי מפקד אחר: באוקטובר 1947, במהלך הדיונים בעצרת או"ם על גורל ארץ-ישראל, נודע שכוח סורי סדיר מתכונן לפלוש לארץ-ישראל ולהשתלט על שטחים בגליל העליון, וה"הגנה" הכריזה על כוננות עליונה. כל הגדוד השלישי של הפלמ"ח רוכז בקיבוצי אצבע-הגליל, והמג"ד שלום חבלין, חבר איילת-השחר, קיבל את הפיקוד על נפת תל-חי. בן-גוריון ביקר במפקדת הגדוד, באיילת-השחר, ונדהם למראה הנשק הדל והתחמושת המעטה: "מדוע יש לכם כל-כך מעט נשק?" שאל. 

"אין תקציב", השיב המג"ד, והתפלא בליבו על היתממותו של יושב-ראש הנהלת הסוכנות, האיש האחראי על חלוקת המשאבים הלאומיים. 

"איך תעמדו מול הסורים אם יתקפו את כפר-סאלד?" שאל בן-גוריון. 

"נעמוד עם מה שיש לנו," השיב הפלמ"חניק בדרך-ארץ, ובליבו ביקש להוסיף קללה עסיסית. חבלין זכר את המסדר שסיים את אימוניו הראשונים בפלמ"ח ב-1943, באשדות-יעקב. במסדר זה נכח בן-גוריון, והביע את רצונו "לראות את הבחורים משרתים ביחידות העבריות בצבא הבריטי." 

לאחר שנים טען חבלין: "אילו היו כולם עושים אז (ב-1943 ) כעצתו, הרי לא היה גם המעט שהיה לנו עם פרוץ מלחמת העצמאות". (16)

את התנהגותו התמוהה והמעוררת-זעם של בן-גוריון, שנראתה מגוחכת לא פעם בעיני כמה מבני הדור ההוא, אפשר להסביר באי-השתייכותו לחבורת המשוגעים-ל"הגנה", שימיהם ולילותיהם היו מוקדשים לה. הוא לא התלבט עם אנשי-רכש בחיפושי תחבולות-רכישה ושיטות הסוואה, ולא חשב יחד עם מלווי ספינות המעפילים איך לארגן משלוחים ולהתחמק מהמשחתות הבריטיות. ביתו של אליהו גולומב היה פתוח עשרים וארבע שעות ביממה, וכל חברי ה"הגנה" ראו בו את ביתם, והיו באים אליו להתייעץ, להשיח את הלב, לשתות תה, לאכול וללון. אל ביתו של בן-גוריון באו רק אם הוזמנו. היה דיסטנס בינם ובינו, בימים שבהם הייתה השוויוניות הכמעט-מלאה, אחת מקווי-האופי של חבורת פעילי-ה"הגנה".

 

 

6.גרינבוים" "בן גוריון אינו יכול לשאת רצונות של אחרים"

 

אחד מביטויי המשבר ביחסי בן-גוריון עם מפקדי ה"הגנה" היה סירובו של יוחנן רטנר לקבל את תפקיד הרמטכ"ל, במארס 1948. בהמלצת ראש מפקדת ה"הגנה", ישראל גלילי, וראש אגף-המבצעים, יגאל ידין, הציע בן-גוריון לרטנר את התפקיד, בשל מחלתו של הרמטכ"ל יעקב דורי. רטנר ביקש שהות של שבועיים, להסתכלות בעבודת המטכ"ל, ואחרי שבועיים הודיע במכתב לישראל גלילי ולבן-גוריון כי החליט לא לקבל על עצמו את התפקיד. (17) בזיכרונותיו הסביר את סירובו: הוא הבין שבן-גוריון רוצה למנותו לרמטכ"ל כדי להטיל עליו את ביצוע הארגון-מחדש, "כלומר, עריפת ראשים... ואילו ההחלטות הצבאיות, הגדולות והקטנות, תתקבלנה ב'ישיבות' בלתי-פורמליות, עם סמכויות לא מוגדרות, בשעה שמירב האחריות ייפול עלי, על-פי תפקידי." (18) 

באמצע המלחמה, בימי ההפוגה הראשונה, הגיעו קשיי התקשורת של בן-גוריון עם מפקדי ה"הגנה" עד משבר, והוקמה ועדה של חמישה שרים, בראשות שר-הפנים, יצחק גרינבוים, כדי לבדוק, כדבריו, "מה יש לעשות כדי שנוכל לנהל את המלחמה כמו שצריך לנהלה". כל צמרת-הביטחון של ישראל הצעירה הופיעה לפני הוועדה, ואחרי יומיים של דיונים, ב-5 ביולי 1948, תיאר גרינבוים, בישיבה סגורה, את התרשמותו מבן-גוריון כראש מערכת הביטחון: 

"מר בן-גוריון חושב שהרצון הדינאמי שלו והאפשרות לעשות כל מה שנחוץ בעניין זה, הוא המכריע והמרכזי. לדעתו זה עיקר העיקרים, והרצון שלו אינו יכול להיתקל ברגעים מכריעים בשום מכשולים. הוא שובר מכשולים וכל התנגדות. הוא מזלזל בכל הדברים, לדעתו, לשם אותו הדבר הגדול. 

"ועוד דבר: לדעתי הוא אדם שעובד בשיטת הרקטה ולא בשיטת מנוע. מה בולט בעניין? דחיפות ודחיפות. בשבילי בולט ליקוי אחד מכריע. אין מיניסטריון לענייני ביטחון. יש מיניסטר שהוא חושב שתפקידו הוא גם פיקוד-עליון, שתפקידו, במידה ידועה, גם להיות ראש המטה-הכללי, אשר מכריע בכול, מן הדברים הגדולים ביותר ועד הדברים הקטנים ביותר. ואיש כזה זקוק לעוזרים ורק לעוזרים. הוא אינו יכול לשאת רצונות אחרים המתנגשים ברצונו שלו. אם איש כזה מצליח ומקובל, ויש אליו אמון בלתי-מוגבל, אז הוא דיקטטור, וכולם עוזרים לו. וכל אחד שיש לו רצון חזק והוא מתנגש ברצונו, צריך ללכת. 

"הצרה אצלנו שאין אמון כזה בבן-גוריון, והצרה היא שאין הוא מקבל שאין אותו האמון העושה את האדם למנהיג ומשתלט על הכול, והוא יכול לסלק את הרצונות שאינם הולכים בתלם. אני חושב משום כך, שאין לנו ברירה, אלא להקים איזה מנגנון, שגם בן-גוריון ימצא את מקומו בו, וגם לא יתבלטו בו אותם ליקויים, החסרונות והסכנות, הנובעות ממנו ומרצונו, של הדיקטטורה, כשאין יסוד לכך בתוך ההכרה של העם ושל המפלגות." (19) 

רוב אנשי-הביטחון המקצועיים טעו בהערכתם את בן-גוריון. על-אף גילו, הגבוה יחסית, כמעט שלא היה גבול ליכולת-הלימוד שלו, והוא היה סתגלן, פרגמטיסט, תכססן, ויותר מכל – מנהיג כריזמאטי. 

בן-גוריון החזיר והקפיץ לצמרת הצבאית מפקדים נאמנים לו (יעקב דורי, משה דיין, שלמה שמיר, דוד שאלתיאל וחיים לסקוב). יגאל ידין היה חריג. אף שבן-גוריון כמעט לא הכירו, ואף שלא היה חבר מפא"י, מונה ידין לראש אגף המבצעים, זמן קצר לפני המלחמה, ותפקד כרמטכ"ל בפועל בתחום המבצעים. בן-גוריון מינה לתפקידים בכירים במערכת הביטחון את אנשי אמונו (לוי אשכול, אליעזר פרי, פנחס ספיר ואברהם זברסקי). בן-גוריון אכן חולל שינויים מהפכניים במערכת ה"הגנה", במהלך המלחמה. אחד השינויים האלה היה פירוק הפלמ"ח.

 

7.בין גוריון וז'בוטינסקי

 

שני המנהיגים היהודים הכריזמאטיים ביותר בעת החדשה היו דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי. בן-גוריון היה פוליטיקאי ללא מתחרה. ז'בוטינסקי לעומתו, הבין, מכל יהודי, מראשית הציונית ועד היום, את היסוד הביטחוני שבלעדיו אומה אינה יכולה להיות ריבונית. גם תלמידי ז'בוטינסקי, והעוסקים ומתמחים במורשתו, אינם מבינים זאת ומתעסקים בשוליים ולא בעיקר החבוי מן העין! 
בהיות ז'בוטינסקי בן שבע-עשרה, והוא עדיין לא סיים בית ספר תיכון, אמר באסיפת סטודנטים בברן, כי אם היהודים לא יעזבו את אירופה ויכוננו מדינה משלהם בארץ ישראל, יתרחש "ליל ברתולומאוס", (20) השקול בשיח התרבותי דאז לשואה. ב-1903 כשבן גוריון הקים בעיירה פלונסק את אגודת "עזרא", שהכשירה את חבריה לקראת עלייה לארץ ישראל ושמה לעצמה מטרה להחיות את השפה העברית, ז'בוטינסקי תכנן להפוך את כל ארגוני ה"הגנה" העצמית ברוסיה ליחידות צבאיות במחתרת, כדי שבבוא המועד ישתלטו על ארץ ישראל. ב-1914, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, כשז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור הקימו את גדוד מובילי הפרדות באלכסנדריה, שהיה מורכב מן היהודים שגורשו על-ידי הטורקים מארץ-ישראל, בן-גוריון ויצחק בן צבי, שעברו באלכסנדריה בדרכם לארצות הברית, דרשו מן השניים לחדול מהמהלך שסיכן לדעתם את היישוב. ב-1916-1915 כשז'בוטינסקי פעל בלונדון להקמת גדוד לוחמים יהודי, במסגרת הצבא הבריטי, בן-גוריון הפריע לחברו של ז'בוטינסקי, פנחס רוטנברג, (21) לגייס יהודים לגדוד צפון אמריקני, במסגרת הצבא הבריטי. ב-1917 כשז'בוטינסקי לחם כמפקד מחלקה בגדוד קלעי המלך מספר 38 בעבר ירדן, בן-גוריון, טוראי ראשון בגדוד ה-39 האמריקני (שקודם התנגד להקמתו) עסק עם ברל כצנלסון בהקמת מפלגת "אחדות העבודה". 

כמנהיג השמאל הציוני, בן-גוריון גיבש כוח פוליטי וכלכלי, שלא רק שלט ביישוב עד הקמת המדינה, אלא שלט במדינת ישראל עד המהפך הפוליטי ב-1977, כשנבחר תלמידו הבולט של ז'בוטינסקי, מנחם בגין, לראשות הממשלה. ראשי הממשלה – משה שרת, לוי אשכול וגולדה מאיר, חייבים את מעמדם לבן גוריון, אף שבעקבות "העסק הביש" ו"הפרשה", אשכול וגולדה סילקו אותו ממפא"י, ועליבותם הביטחונית התגלתה במלחמתה ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. (22) סילוקו של בן-גוריון ממפא"י לא שנתה במאומה, את מבנה הפוליטי והביטחוני הלקוי שכונן, ורפורמה חיונית לא נעשתה אף לאחר שמנחם בגין היה לראש ממשלה, ועד היום. 

לאחר "זיכויו" (23) של אברהם סטבסקי, סוכן ה"הגנה", מאשמת רצח ארלוזורוב, יצא ז'בוטינסקי ביוזמת שלום כלפי מפא"י. חברו, פנחס רוטנברג, יזם שיחות בלונדון בין בן-גוריון לז'בוטינסקי. לאחר 16 פגישות הם הגיעו להסכם. במפלגה הרוויזיוניסטית, אושר ההסכם. לעומת זאת, במשאל בין חברי הסתדרות הכללית, נסחה ההסכם בקולות של האגף השמאלני. הטעם העיקרי לכך הייתה עלילת הדם על הרוויזיוניסטים, ברצח ארלוזורוב. בן-גוריון אכל את הדייסה שהוא בישל, ועם ישראל שילם את המחיר. 

עשרים וחמש שנים, אחרי שבן גוריון ניסה למנוע גיוס יהודים מגורשים מארץ ישראל לצבא הבריטי, הוא עצמו פעל להקמת חטיבה יהודית במסגרת הצבא הבריטי, כדי להילחם בגרמניה הנאצית ובבנות בריתה, במלחמת העולם השנייה. מכאן, שבן גוריון עבר תהליך של ז'בוטיניזציה, אומנם מעט מדי ומאוחר מדי, כי לא בן-גוריון, ולא איש ממנהיגי היישוב, לא הבין את תפיסת הביטחון של ז'בוטינסקי (וגם היום ראשי המדינה מימין ומשמאל אינם מבינים) שעיקרה: חזרה מן היהדות הבלתי ריבונית והאנטי-צבאית, לעבריות, המפתחת יכולות צבאיות מעולות, כפי שנהגו אברהם אבינו, שהכריע את מלכי הצפון, (24) משה רבינו, שהכריע את צבא האימפריה המצרית, (25) ודוד המלך, שכונן את המעצמה הישראלית בימי קדם, כדי להבטיח את הריבונות העברית, במחיר שהעם מסוגל לשלם. 

בן גוריון הבין משהו מתפיסת המהפכה העברית, כפי שהדבר מרומז בעניין שגילה בתנ"ך, ובחוג לתנ"ך שקיים בביתו. לקראת מלחמת העצמאות, ניסה בן-גוריון לפרק את ארגון ה"הגנה", לרבות את חטיבת הפלמ"ח, ולהקים צבא מקצועי, בסיוע מומחים זרים וקצינים עבריים ששרתו בצבא הבריטי. הוא נכשל. (26) אחרי מלחמת העצמאות היה לו די כוח פוליטי כדי להקים צבא מקצועי ברוח תפיסתו של ז'בוטינסקי, והוא לא עשה זאת, אולי מעיפות שבאה לידי ביטוי בפרישתו לשדה בוקר. מעניין שגם מנחם בגין ויצחק שמיר, תלמידים ישירים של ז'בוטינסקי, וגם בנימין נתניהו, שאביו, פרופ' בן ציון נתניהו, היה מזכירו של ז'בוטינסקי, לא עשו זאת. מכאן שהאג'נדה השמאלנית של בן-גוריון ניצחה, אף שהוא עצמו פרש ממנה באיחור. עם ישראל הפסיד.

 

____ 

[בשבוע הבא: לוחמה מודיעינית בין יהודים; המודיעין של ארגון ההגנה על ערביי ארץ-ישראל; הקמת סיירות מודיעיניות; הקמת יחידות מסתערבים; חיפוש אחרי כ"ג יורדי הסירה; סיפור של מסתערב איש הפלמ"ח ביפו.

 

הערות

 

1. נחום גולדמן, ראיון עם ירון לונדון בטלוויזיה הישראלית ב-17 במאי 1979. 
2. יוחנן רטנר, חיי ואני שם; יגאל אלון בסדרת-ראיונות הנ"ל. 
3. שאיפות אלה חרגו מתחום הפוליטיקה. בן-גוריון שאף גם לכתר של איש-רוח והרבה לקרוא בספרי פילוסופיה ופרשנות התנ"ך, ואף הגה רעיונות בתחומים אלה. לא מעט מרעיונותיו נראים מגוחכים בעיני המומחים. כל ימיו דאג בן-גוריון למקום שיתפוס בהיסטוריה. דאגתו זאת ניכרת בפעילותו, בסגנונו, וגם בכמות הרבה של כתביו בנושאי פעילותו. 
4. אורי מילשטיין, "הרצל ובן-גוריון – מנהיגי מנהיגים". מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים, המכון ליחסים בינלאומיים על-שם ליאונרד דייויס, החוג למדעי המדינה, האוניברסיטה העברית בירושלים, אביב 1977, מס. 10. עמ' 25. 
5. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 
6. מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון א', הפרק "איש גלמוד ובודד", עמ' 479. 
7. שם, עמ' 298. 
8. שם, עמ' 321: סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 
9. אברהם הרצפלד (1973-1891) איש העלייה השנייה, ממייסדי מפלגת "אחדות העבודה", בין יוזמי הקמת ההסתדרות הכללית, חבר הכנסות הראשונה עד החמישית. פעל כל חייו להקמת נקודות יישוב. 
10. דוד רמז (1951-1886), יושב-ראש הועד הלאומי, מזכ"ל ההסתדרות, חבר כנסת ושר בממשלות הראשונות. 
11. פנחס לבון, (1976-1904), חבר בכנסת הראשונה עד הרביעית, שר הביטחון ומזכיר ההסתדרות. בתקופת כהונתו כשר הביטחון התרחש "העסק הביש" במצרים שגרם אחרי עשור לפילוג במפא"י ולסילוקו של בן-גוריון ממנה. 
12. אבא חושי (1969-1898) ממקימי ההסתדרות, חבר בכנסת הראשונה, ראש עירית חיפה.
13. זלמן ארן (1970-1899), חבר כנסת ושר חינוך. 
14. אהוביה מלכין, האקטיביסט, הוצאת עם עובד, 2007, עמ' 54. 
15. סדרת הראיונות הנ"ל עם צבי איילון. 
16. ראיון עם שלום חבלין ב-28 באפריל 1979. 
17. הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 
18. יוחנן רטנר, חיי ואני, עמ' 369. 
19. פרוטוקולים מישיבות ועדת-גרינבוים; אניטה שפירא. מפיטורי הרמ"א עד פירוק הפלמ"ח, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה. 
20. כינוי לטבח שביצעו הקתולים הצרפתים בהוגנוטים (פרוטסטנטים צרפתים) ב-24 באוגוסט 1572, שבו נרצחו כשלושים אלף איש. 
21. מייסד חברת החשמל הארץ ישראלית שכינויו היה "הזקן מנהריים". 
22. לא שראש הממשלהמנחם בגין, ושר הביטחון, אריק שרון, תפקדו טוב יותר במלחמת לבנון הראשונה. הטעם לכך היה כי הם לא אימצו את תפיסת הביטחון של ז'בוטינסקי, אלא פעלו לפי תפיסת הביטחון שהתגבשה בתקופת בן-גוריון. 
23. אם סטבסקי היה סוכן ה"הגנה" באצ"ל הרי האשמתו וזיכויו היו "משחק מכור" בין בן-גוריון ואנשיו לשלטונות הבריטים, כפי שאולי יתגלה בעתיד אם הבריטים יחשפו את כל המסמכים בפרשה זאת. חסיון המסמכים במשך 92 שנים למרות שהחוק בבריטניה קבוע שמסמכים יחשפו אחרי 30 שנה אלא אם הוחלט אחרת, מחזק בעקיפין אומנם את החשדות. 
24. במלחמתו של אברהם אבינו מלכי הצפון פרק י"ד ספר בראשית שבעקבותיו, בפרק ט"ו, הבטיח ה' לצאצאי אברהם "גבולות ההבטחה". ניתחתי נושא זה בהרצאה במסגרת "הסוגיא האהובה" במכון של הרב שטייניץ בירושלים. להלן הקישור של ההרצאה ביוטיוב: [קישור] 
25. ניתחתי את המהלך של משה רבינו בספרי "קריסה ולקחה" בדיון על ההפתעה המצרית בצליחת תעלת סואץ. 
26. ועל כך בהמשך הסדרה.

 

 

 

 

הרקלייטוס "האפל"