العربية
Deutsch
English
русский
français
עברית

אסטרטגיה אמריקנית עוינת לציונות

 

 

1.קלפים מפוקפקים

 

גם גאון הדיפלומטים אינו יכול להביא למשא-ומתן אלא את מה שהוא נושא עמו ואת מה שיש בידו לתת, וכוחו תלוי בכוח המדינה או האינטרסים שהוא מייצג. מאחורי הדיפלומטים של הציונות לא הייתה מדינה, לא היו גייסות סדירים ולא היה ממון, ואף אמצעי לחץ ופיתוי לא היו בידם. על כן המשיך הרצל ב"שתדלנות" היהודית המסורתית, וקלפיו היו כושר השכנוע האישי שלו, האינטרס של ממשלות אירופה להיפטר מהיהודים שבתחומי שיפוטן, והאגדה על השועים היהודים המעוניינים לסייע להגירת בני עמם. במשחק-האינטרסים של המעצמות, בפוליטיקה העולמית, לא היו אלה קלפים חזקים. בכישרונו האישי ובמאמציו הדיפלומטיים הקים הרצל את ההסתדרות הציונית, אך לא השיג אפילו אחד מיעדיו הטריטוריאליים. הוא הצליח לקשור את קשר-האינטרסים בין התנועה הציונית ובין בריטניה, אבל הביטוי לקשר הזה היה תוכניות אוגנדה ואל-עריש, שחוללו משבר בתנועה הציונית. המנהיג המייסד מת מהתקף לב ורבים פרשו מהתנועה. יותר מעשר שנים עברו עד שפורסמה הצהרת-בלפור. (1) 

האסכולה הציונית-המעשית, שקמה כריאקציה לציונות-המדינית, קראה לשים את הדגש על "בניין הארץ": בניית תשתית חברתית - כלכלית - לאומית בארץ-ישראל. חלוצי העלייה השנייה צירפו הגשמה אישית לאידיאולוגיה. לקראת מלחמת העולם הראשונה באו, גם הציונות המעשית, וגם הציונות המדינית, עד משבר. כשאישר חבר-הלאומים (ב-22 ביולי 1922) את המנדט הבריטי על ארץ-ישראל היה אחד מנימוקי האישור הזה יעדו של המנדט לסייע ליהודים להקים "בית לאומי בארץ-ישראל". ניתן לומר שהצהרת-בלפור וכינון המנדט היו תוצאות הזעזוע של מלחמת העולם הראשונה ושל חמש-עשרה שנות העבודה הפוליטית של הציונות, מאמצי הלובי היהודי בלונדון, מבטחם של הבריטים בכוח יהודי ארצות-הברית, רוסיה וגרמניה, ותקוות ממשלתם שהישוב העברי בארץ-ישראל יהיה בסיס-כוח ידידותי לה. סיבה חשובה לא פחות הייתה שאיפתה של אירופה להיפטר מתושביה היהודים. אף שהצהרת בלפור וההחלטה על המנדט הוכיחו, לכאורה, את צדקת האסכולה המדינית בציונות, גברו עליה בימים ההם אנשי האסכולה המעשית. (2) ב"מדיניות החוץ" הציונית הושם הדגש על היחסים עם הבריטים, שהצטיירו בעיני הציונים כשליטים שנתנו את ההבטחות והאמורים לקיימן. פרופסור חיים ויצמן, הדיפלומט הראשי של הציונות, נשא ונתן בעיקר עם בריטניה. פחות מאמצים הושקעו בחיפושי שפה משותפת עם הערבים, ומגעי הדיפלומטיה הציונית עם המעצמות העולמיות האחרות היו מוגבלים ושוּלִיִים עד אחרי מלחמת-העולם השנייה. 

משבר "הספר הלבן" (מאי 1939). שחידד את האתגרים של הציונות המעשית – העפלה והתיישבות – הקים לתחיה את הציונות המדינית. מנהיגיה, ויצמן ובן-גוריון, נשאו את עיניהם אל ארצות-הברית, והקלפים של הדיפלומטיה הציונית עדיין היו מפוקפקים, כמו בימי הרצל.

 

2.עברית הוצעה כשפה רשמית בארה"ב

 

 

עד מלחמת-העולם הראשונה, הייתה התעניינות הממשל האמריקני מעטה במזרח התיכון ובארץ-ישראל. לעומת זאת, אמריקנים לא-יהודים, לרבות מנהיגים, התעניינו בו מאוד, מטעמים תרבותיים-דתיים. (3) להתעניינות זאת תהיה ברבות השנים השפעה מדינית מרחיקת לכת, שאותה מכנים בעת כתיבת שורות אלה "ערכים משותפים", הנמצאים בבסיסם של "היחסים המיוחדים" השוררים בין ארה"ב לישראל. אותות מבשרים ליחסים אלה היו גם בעבר. מי שאיתר סימנים אלה היה דוד בן-גוריון. זה אחד ההסברים למדינות הפרו-אמריקנית שלו, אף שביסודו אהד את המשטר הקומוניסטי, ואחד ההסברים לבגידתו בברית המועצות בזמן מלחמת קוריאה, אף שהייתה זו תמיכתה של ברית המועצות שהבטיחה את הקמתה של מדינת ישראל, נוכח היסוסיה של ארה"ב. 

יחסם של רוב נשיאי ארצות-הברית לשיבת-ציון היה אוהד ובלתי-מחייב. כבר הנשיא הראשון, ג'ורג' וושינגטון, הביע את אהדתו לעם היהודי ולמסורתו במכתבים ששלח לקהילות יהודיות בארצות-הברית. וועדה מיוחדת, מאוישת על-ידי שלושת הנשיאים הראשונים, ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדמס ותומס ג'פרסון, שהם למעשה, האבות המייסדים של אמריקה, הגדירה את יציאת בני ישראל ממצרים כאירוע היסטורי ההולם ביותר את המהפכה האמריקנית. במכתב ששלח הנשיא השני, ג'ון אדמס, למרדכי עמנואל נוח, בשנת 1818 הובעה משאלתו לראות שוב את היהודים "ביהודה. כאומה עצמאית... יוחזר להם שלטון עצמאי... ולא יהיו נרדפים עוד. (4) "שלמה נקדימון כתב: "סמלי השחרור של העם היהודי מעבדותו במצרים אומצו כסמליה של המהפכה האמריקנית מול השלטון הבריטי הקולוניאלי (1775–1783). המלך ג'ורג' השלישי כונה פרעה. האוקיינוס האטלנטי הומר לים סוף. דיוקנו של משה רבנו הולבש על הנשיא הראשון וושינגטון, אבי האומה האמריקנית. דיוקנו של יהושע בן נון, הולבש על הנשיא השני ג'ון אדמס, שהשתתף בניסוח הכרזת העצמאות של ארצו. רבים מבני האומה החדשה קראו לילדיהם ולאתרים שונים ברחבי המדינה בשמות תנ"כיים. אף רווחה אגדה כי העברית הוצעה כשפה רשמית. מכאן קרובה הייתה הדרך אל ההכרה בארץ ישראל כארצו של העם היהודי." (5) 

העניין התרבותי-דתי של אמריקנים נוצרים בארץ ישראל, הניעה תיירות אמריקנית ערה. כדי לטפל בתיירים כונן משרד החוץ האמריקני קונסוליה בירושלים בשנת 1844 (6). שבע שנים אחר כך הקימה קבוצת נוצרים משיחיים אמריקנים, שאותו הנהיגה קלורינה מיינור, אשת סוחר אמיד מפילדלפיה מושבה אמריקנית מדרום לירושלים, ליד ארטאס. אחרי שנתיים עברה הקבוצה ל"הר התקווה", מדרום ליפו, שם נמצא היום בית הספר "שבח מופת", סמוך לרחוב המסגר ושכונת יד אליהו. אחר כך הוקמו מושבות נוספות. (7)

 

 

 

3.הקהילה היהודית מול משרד החוץ

 

במלחמת העולם הראשונה סייעו, גם הממשל האמריקני וגם יהודי ארה"ב לישוב היהודי בארץ ישראל. שגריר ארה"ב בטורקיה, הנרי מורגנטאו (האב), דיווח לארגונים יהודים על מצבם הקשה של היהודים בארץ ישראל. הארגונים גייסו מגבית חרום והעבירו סיוע בעזרת הקונסול האמריקני בירושלים וספינות הצי האמריקני. הנשיא וודרו וילסון הביע תמיכה בהצהרת-בלפור, במברק-ברכה ששלח ליהודי ארצו לכבוד ראש השנה היהודי: לתמיכה הזאת קדם מאבק בין הלובי הציוני הקטן בוושינגטון ובין המקצוענים של משרד-החוץ האמריקני. (8) 

לתמיכת ארצות-הברית בציונות בימי הנשיא וילסון הייתה השפעה רבה על בריטניה, ובפרשה זו נראו בפעם הראשונה כמה מהתופעות, שחשיבותן גברה אחר-כך, בשנות הארבעים: השפעת השדולה הציונית-יהודית על מדיניות החוץ של ארצות-הברית; התנגדות משרד-החוץ האמריקני לתמיכתו של הממשל בציונות; הכרעת הנשיא לטובת העניין הציוני, משיקולים אלקטוראליים, בניגוד לחוות-הדעת של אנשי משרד-החוץ; חשיבותה של עמדת ארצות-הברית בעיני הממשל הבריטי, אף שאחרי שבעים שנה הנסיבות הפוליטיות השתנו, גם בישראל וגם בארה"ב, הרי אף בעת כתיבת שורות אלה ניכר חלק מתופעות אלה בממשל אובמה. 

זמן רב היו יהודי ארצות-הברית מעטים ובלתי-מאורגנים, אך בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים גדל מספרם, בשל גלי ההגירה ממזרח-אירופה, והשפעתם גברה בשל העמדות שתפסו בכלכלה, בחברה ובקהילייה האקדמית, ולימים גם במערכה הפוליטית ובממשל. ב-1902 דרשו יהודי ארצות-הברית מממשלתם למחות נגד הפוגרומים ביהודי רומניה, ושר-החוץ הילי אומנם מחה, אף שניסה להתחמק ממשימה זאת בטענה שהפוגרומים הם "עניין פנימי" של רומניה. (9) 

לא בכדי ראה משרד-החוץ האמריקני בציונות מכשול במדיניותו המזרח-תיכונית. ראשית, מקצת מראשי משרד החוץ היו אנטישמים. שנית, ככל משרד-חוץ הייתה מגמתו להאדיר את המוניטין המדיניים-אסטרטגיים-כלכליים של ארצו בעולם; ככל פקידי משרד-חוץ (בייחוד של מעצמה) האמינו פקידיו שהם שומרי האינטרסים הללו של מדינתם. הוסף לכך את נטייתם של אנשי-ממשל להקדיש את מירב תשומת-הלב לתהליכים קצרי-טווח ולמדוד כל עוצמה – מדינית, אסטרטגית או כלכלית – על-פי נכסים מדידים ונראים לעין, ותבין את יחסם של פקידי משרד-החוץ האמריקני אל כאב-הראש הציוני. הם שכחו שלא תמיד קובעים משרדי-החוץ את מדיניות החוץ: לעתים מתווים אותה ראשי-ממשלות או נשיאים, שראייתם רחבה מזאת של הפקודים, אף שהיא מושפעת משיקולי מדיניות פנים, דעת קהל ובחירות. את חלקו של משרד-חוץ בהתוויית המדיניות קובע לא רק אופיו, אלא גם משקלו במערכת קבלת ההחלטות וכן שיטת הממשל, מבנה המערכה הפוליטית, אופיים של ראשי הממשל והתרבות הפוליטית של המדינה. גם משרד-החוץ של בריטניה וגם משרד-החוץ של ארצות-הברית היו אנטי-ציוניים, אבל למשרד-החוץ הבריטי הייתה, אחרי מלחמת העולם השנייה, השפעה רבה על מדיניות ארצו כלפי הציונות, ואלו השפעתו של משרד-החוץ האמריקני על מדיניותה של ארצות-הברית בעניין זו הייתה מעטה, ולעתים לא הייתה כלל. 

במחצית השנייה של שנות הארבעים הגדיר הממונה על יחסי התרבות הבינלאומיים בסטייט-דפרטמנט, ג'ורג' אלן, את היחסים בין מחלקה זאת ובין הבית-הלבן: הנשיא הוא לא רק הרשות המבצעת אלא גם מייצג האומה האמריקנית, ועל משרד-החוץ להתרכז בביצוע הנושאים שבטיפולו ולנתח נושאים אלה על-פי הנתונים שבידו." (10) הגדרה זאת. שלא הבטיחה לציונות נשיאים אוהדים, העמידה אותה מול משרדי-חוץ עוינים, לפחות עד שקמה מדינת ישראל. 

עד מלחמת העולם השנייה תפסו המזרח-התיכון וארץ-ישראל מקום משני באסטרטגיה העולמית של ארצות-הברית, בשל בדלנותה ומפני שאזורים אחרים נראו לה חיוניים יותר. לא הנשיא, ולא צמרת משרד-החוץ טיפלו בענייני אזור זה, אלא אנשי מחלקת המזרח-הקרוב ואפריקה שבסטייט-דפרטמנט, אשר פירשו את האינטרס הלאומי האמריקני על-פי חינוכם, ערכיהם והתמחויותיהם. חוקר המדיניות האמריקנית במזרח-התיכון, פיליפ שאראם, טען שרוב מומחי התכנון של משרד-החוץ חשבו על המזרח-התיכון על-פי מושגים המתאימים למזרח-אירופה. שינויי-גבול משמעותיים. תוכניות כלכליות אזוריות וחילופי אוכלוסין היו תהליכים קשים לביצוע במזרח-אירופה, והמומחים הניחו שקשה לבצע את כל אלה גם במזרח-התיכון, טוען באראם. (11) הנחתם זאת הייתה מוטעית: בימי מלחמת העולם השנייה ומיד אחריה היה המזרח-התיכון מתאים לשינויים יותר ממזרח-אירופה ובעת כתיבת שורות אלה הוא מתאים אף יותר משום שמוקד ההזדהות של רוב תושבי האזור אינו עם מדינתם אלא עם עדתם ודתם. מבחינה זאת היהודים ומדינת ישראל יוצאים דופן כי דת ישראל ועם ישראל שכונן את מדינת ישראל – חד הם. 

הציונות סבלה מחוסר-ההבנה המסורתי של משרד-החוץ האמריקני, גם מפני שרבים מהמזרחנים שלו היו חניכי האוניברסיטה האמריקנית בביירות. אוניברסיטה זאת, שמייסדיה היו מיסיונרים אמריקנים (ב-1824), הייתה חממה של הלאומיות הערבית ושל הרעיונות הפאן-ערביים והפאן-סוריים. נשיאה, פרופ' הווארד בליס, האמריקני, הופיע בוועידת השלום בפאריס ב-1919 כחבר במשלחת הערבית, וטען שהערבים כבר סבלו די ולכן אין לפתוח לרווחה את שערי ארץ-ישראל לפני היהודים. בליס דרש עצמאות ל"סוריה רבתי", שארץ-ישראל תיכלל בה, וגינה את הצהרת-בלפור. (12) מזרחן אמריקני אחר מאסכולה זו היה אלוף-משנה הרולד הוסקינס, שנולד בביירות ושאביו היה מורה באוניברסיטה שלה. הוסקינס השתקע בארצות-הברית, אך שמר על קשרים עם האוניברסיטה הביירותית. בסוף שנות השלושים הצטרף לשירותי-הביטחון האמריקניים ועקב אחרי פעילויות הארגונים הציוניים בארצות-הברית, ובתחילת שנת 1941 הושאל למשרד-החוץ כיועץ לענייני המזרח-התיכון. להוסקינס היו קשרים אישיים עם הנשיא רוזוולט. (13)

הנציגויות הדיפלומטיות של ארצות-הברית במדינות הערביות היו בתי-ספר-שדה לערביסטים אמריקנים פרו-ערביים. יהודי ארץ-ישראל לא יכלו להתחרות עם הערבים בשטיפת המוחות של הנציגים הקונסולאריים האמריקנים ולעמוד בתחרות עם הערבים ועם הבריטים על אהדתם של נציגים אלה, אליהם. אחד המזרחנים העוינים ביותר לציונות בסטייט-דפרטמנט, ג'ורג וודסוורת, היה קונסול כללי בירושלים בשנים 1939-1935. בשנות מלחמת העולם הראשונה לימד וודסוורת באוניברסיטה האמריקנית בביירות. ואחרי מלחמת העולם היה שגריר בסוריה, בלבנון ואחר-כך בעירק. כל המחצית הראשונה של מלחמת העצמאות הוא עמד בראש המומחים שדרשו לבטל את תמיכת ארצו בהחלטת 29 בנובמבר, ואף הציג את טענותיו לפני הנשיא טרומן. (14) 

גם מהמודיעין הצבאי ומעסקי-הנפט זרמו מומחים למזרח-התיכון אל משרד-החוץ. אלה ואלה ראו את יתרונות הידידות עם הערבים ואת חסרונות הקשר עם הציונים. ודאי היו ביניהם כמה אנטישמים, אך אין להגזים בעניין זה: לסטייט-דפרטמנט היו די סיבות לא לתמוך בשאיפות היהודים, גם בלי אנטישמיות. 

החוקר עמיצור אילן סבור, לעומת זאת, שהאנטי-ציונות העקבית של מדור המזרח-הקרוב התבססה על החשש ש"הציונות הבינלאומית שואפת לצמוח לממדי ענק, ומשיעלה הדבר בידה עלול כוחה להיות לגורם שיגביל את מדיניות-החוץ האמריקנית כולה." (15)


כל שרי-החוץ האמריקנים, לאחר מלחמת העולם הראשונה, עד הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, התנגדו לציונות, או לפחות נתנו גיבוי מלא לאנשי-משרדם שהתנגדו לה. שר-החוץ של הנשיא וילסון, רוברט לנסינג. השתדל למנוע את תמיכת ממשלתו בהצהרת-בלפור. שר-החוץ של הנשיא הארדינג, צ'ארלס יוז, יעץ לנשיא לא לחתום על החלטת התמיכה של הקונגרס בהצהרת-בלפור (ב-1922), ולא לכלול את אזכור ההצהרה הזאת בחוזה עם בריטניה בנושא ארץ-ישראל (ב-1924). הנשיא לא קיבל את עצותיו. שר-החוץ של הנשיא הובר, הנרי סטימסון. סירב להתערב למען היהודים בימי "מאורעות" 1929 ולגנות את הגבלות העלייה ב-1930. קורדל האל (1943 - 1945) נתן גיבוי לצעדים אנטי-ציוניים רבים, ואף יזם כמה מהם בתקופת נשיאותו של רוזוולט, וכמוהו עשו שרי-החוץ של טרומן - סטטינוס, ברנס ומרשל - ערב הקמת המדינה. בימי טרומן, כשהייתה "השאלה הציונית" נושא מרכזי במדיניות האמריקנית, טיפלו בה אנשי צמרת הסטייט-דפרטמנט, תתי-שר-החוץ דין אצ'יסון ורוברט לובט. שניהם ניסו להכשיל את שאיפות הציונים ולא האמינו באפשרות הגשמתן. 

כל ראשי מחלקת המזרח-הקרוב ואפריקה, בסטייט-דפרטמנט, היו אנטי-ציונים, ויותר מכולם ואלאס מוריי, שמילא תפקיד זה ב-1929, ולוי הנדרסון, שהחליפו ב-1945. שניהם היו אחראים במישרין למדיניות של משרד-החוץ בנושאי ארץ-ישראל. אבל הנדרסון היה המסוכן שבכל אנשי משרד-החוץ. הוא היה מומחה לענייני מזרח אירופה ואנטי-סובייטי קיצוני, ובימי מלחמת העולם השנייה ושיתוף הפעולה בין ארצות-הברית ובין ברית-המועצות הוצא מן המדור הרוסי ונשלח כציר לעירק. פחדיו מפני הרוסים והערכתו המוגזמת את העוצמה הפוטנציאלית של הערבים הזינו את השקפתו האנטי-ציונית. הפקיד הבכיר היחיד במשרד-החוץ שאהד את הציונות היה סאמנר ולס, שהחל את דרכו כדיפלומט ב-1915 והתפטר ב-1943 מסגנות שר-החוץ. חיים ויצמן כתב עליו: "הוא היה בקי בענייננו ונטה לנו חיבה. הצרות התחילו תמיד כשבאנו אל מומחים שבמיניסטריון-החוץ. בראש מחלקת-המזרח עמד אנטי-ציוני מובהק ופרו-ערבי גלוי, ודבר זה השפיע כמובן על יחסם של הסרים לפקודתו ושל חבריו לעבודה. היה פילוג גמור בין הבית-הלבן ומר סאמנר ולס מן הצד האחד, ובין אנשי מיניסטריון-החוץ מן הצד השני." (16)

 

 

4."בעיה מטרידה ומתמשכת"

 

בין שתי מלחמות העולם רווחה במשרד-החוץ האמריקני אימרה: "כל פעילויותיה של ארצות-הברית בעולם מקדמות את האינטרסים הלאומיים שלה, חוץ משתיים: המיסיונרית והציונית. "שתי פעילויות אלה - טענו הפקידים - עלולות לעורר את התנגדות המוסלמים-הסונים שבמזרח-התיכון. (17) בתקופה ההיא לא הביעה ארצות-הברית בגלוי את התנגדותה להגמוניה של בריטניה וצרפת במזרח-התיכון, אך הפגינה את עמדתה העצמאית, והצעד ההפגנתי הראשון היה משלוח ועדת-חקירה לאזור, בראשות צ'ארלס קריין והנרי קינג. ועדת-החקירה באה למזרח-התיכון באמצע שנת 1919 ושהתה בו שישה שבועות. בדין-וחשבון שלה הובע חשש מפני התנגשות בין שתי התנועות הלאומיות. היהודית והערבית, והומלץ להאט את קצב עליית היהודים לארץ-ישראל. (18) כאחת המעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, היה לארצות-הברית מעמד רשמי במנדטים שקיבלו בריטניה וצרפת באזור. באמנה שנחתמה בינה לבין בריטניה, ב-3 בספטמבר 1924, הכירה ארצות-הברית במנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובריטניה הכירה באינטרס האמריקני בארץ-ישראל והבטיחה לשמור עליו. בשנים 1939-1936 פנתה ממשלת ארצות-הברית אל ממשלת-המנדט מספר פעמים בנושא עליית היהודים, בשלב מסוים ביקשה לדחות את תאריך פרסום "הספר הלבן". ואחרי שפורסם, הביע הנשיא רוזוולט התנגדות למדיניות החדשה של בריטניה והורה לשגרירו בלונדון ג'וזף קנדי להודיע על אכזבתו לשר-החוץ הבריטי, ג'ורג' האליפאקס. משרד-החוץ האמריקני התנגד להתערבות זאת בענייני בריטניה הפנימיים. אבל הנשיא התחשב יותר בלובי הציוני, שלחץ עליו. לבסוף נמצאה הפשרה. המחאה נשלחה ללונדון, ולמנהיגים הערבים נשלחו שדרים: אל להם להתייחס למחאה הזאת ברצינות יתרה. (19) 

בין שתי מלחמות העולם חתרה ארצות-הברית למעשה תחת מעמדן של צרפת ובריטניה במזרח-התיכון, והיו לה בכך שלושה מניעים: גישתה המסורתית, אנטי-קולוניאליזם משולב באימפריאליזם כלכלי; הגל האנטי-אימפריאליסטי ששטף את האזור ושנתן לה הזדמנות; חשדהּ כמושבה בריטית לשעבר, כלפי בריטניה (בייחוד חשדו בכוונותיה שני מיעוטים גדולים, הגרמני והאירי). קובעי המדיניות האמריקנית לא הבינו את התהליכים המזרח-תיכוניים – התפוצצות האוכלוסייה במצרים והתגברות הלאומנות הקיצונית והמיליטריסטית - ואף לא את העוצמה של שאיפת היהודים למדינה. הדיפלומטים האמריקנים ששירתו במזרח-התיכון, קשרו יחסים עם האליטות הערביות המקומיות, וחיזקו את הרגשתן שבריטניה וצרפת בגדו בערבים." (20) אבל תוקפנותם הוגבלה לתחום הכלכלה. רובם שמרו על פרופיל נמוך בתקווה לזכות בחיבת עמי האזור. 

השואה לא הצמיחה אהדה לציונות במשרד-החוץ האמריקני. כשנכנסה ארצות-הברית למלחמה, דחקה לשוליים את תלונות הציונים על בעלת-בריתה בריטניה, לפחות עד סיום המלחמה. משקלו האסטרטגי של הנפט המזרח-תיכוני גבר כשנתגלו אוצרות הזהב השחור בסעודיה, ומשנת 1942 הייתה סעודיה למוקד ההתעניינות של ארצות-הברית באזור. משרד-החוץ האמריקני ראה בעין יפה את הקמת הליגה הערבית, ואחרי שנקבע מרכז או"ם בארצות-הברית, חיזקו נציגי הארצות הערביות את הלובי הדיפלומטי הערבי. שכיוון את השפעתו אל הממשל האמריקני. 

בתחילת מלחמת העולם השנייה, ביטא עוזר שר-החוץ, ברקינרדג' לונג, את קוצר-רוחו בגילוי-לב: "בעיית היהודים מטרידה ומתמשכת עד אין קץ." את הדרישה להפחית את הגבלות ההגירה לארצות-הברית הגדיר לונג כניסיון להביך את משרד-החוץ: "אם ניענה ליהודים יחדרו לארצנו יסודות קיצוניים בלתי-רצויים וגרמניה תציף אותה בסוכניה." (21) אנשי מחלקת התכנון במשרד-החוץ (שטיפלו בנושא זה) השוו את שאיפת היהודים למדינה לדרישת הנאצים ל"מרחב מחיה". (22) פיליפ באראם כתב שאחת ממטרות ארצות-הברית במזרח-התיכון בימי המלחמה הייתה לחסל את ההגמוניה הבריטית-הצרפתית ולזכות ברצון הטוב של הערבים. (23) ושהפחד של אנשי משרד-החוץ מפני תמיכת הקונגרס האמריקני בציונים, ומפני פניית איבן-סעוד אל הבריטים, היה גדול מפחדם מפני חדירת הנאצים והסובייטים למזרח-התיכון. (24) 

בסוף 1942 יזמו הבריטים עסקה בין הציונים ובין איבן-סעוד, ופרופ' חיים ויצמן היה אמור להיפגש עם המלך הערבי ולנסות להגיע אתו להסכמה בנושא ארץ-ישראל, תמורת שמונים מיליון דולר, כסכום חובותיו של המלך לבריטניה. הבריטים היו אמורים לרמוז לאיבן-סעוד שהוא ימונה ל"בוס-הבוסים" במזרח-התיכון, אם ישתף פעולה. האמריקנים התנגדו לעסקה הזאת, וראש מחלקת המזרח-התיכון בסטייט-דפרטמנט, ואלאס מוריי, טען: תמיד יהיה רוב ערבי בארץ-ישראל, ורק אם יהיה בה רוב כזה תיתכן הבנה בין שני העמים האוחזים בה. אם יהיה בה רוב יהודי לא תהיה הבנה כזאת, ובעניין זה לא יעזרו כידונים זרים ואף לא הסכמת איבן-סעוד. (25) 

בתחילת שנת 1945 כתב ראש המשרד האזורי האמריקני בקהיר שהצרפתים והבריטים כבר נמאסו על הערבים, ושהם מעוניינים לקבל סיוע ממעצמה שאין לה שאיפות אימפריאליסטיות; על ארצות-הברית להתכונן אפוא למעמד של מעצמה חזקה במזרח-התיכון. (26)

 

 

5.פרשת הילל קוק (פיטר ברגסון)

 

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הציע זאב ז'בוטינסקי לראש ממשלת בריטניה, להקים צבא יהודי בן מאה אלף לוחמים שילחם בכל החזיתות. על הצעתו זו הוא לא קיבל תגובה. לכן יצא לארצות הברית בראש משלחת, כדי לפתוח שם במערכת הסברה למען הקמת צבא עברי. אחד מחברי המשלחת היה מפקד צעיר באצ"ל (25) הילל קוק. ב-4 באוגוסט 1940 ז'בוטינסקי נפטר. קוק, שהחליף את שמו לפיטר ברגסון, המשיך יחד האחרים בניסיון להקים צבא יהודי, והעלה חרס. בנובמבר 1942 הוא קרא, לפי עדותו, ידיעה בעמוד פנימי בוושינגטון פוסט, שממשלת ארצות הברית מאשרת שהנאצים רצחו באירופה למעלה משני מיליון איש. לדבריו זה היה היום הטראומטי בחייו. הוא החליט להקדיש את כל זמנו להצלת יהודי אירופה, על-ידי יצירת דעת קהל בציבור האמריקני הכללי, שתניע את הממשל לפעול להצלת יהודים ושתניע את מנהיגי הקהילה היהודית, שעד אז היו פאסיביים, להפעיל את מלוא השפעתם על הנשיא רוזוולט. הוא גייס למשימה את הסופר היהודי אמריקני, הנודע, בן הכט, ויחד עם כוכבי הוליווד של התקופה העלה בניו-יורק מופע בשם "לעולם לא נמות" שבו נכחו מאה אלף איש. הצגות נוספות התקיימו בעוד ערים. הוא ארגן הפגנות מול הבית הלבן ובמקומות אחרים, למרות התנגדות הממסד היהודי והציוני, וקשיים שהערים הממשל. 

לברגסון הצטרפו פעילים נוספים שהניעו את הקונגרס לחוקק חוק לטיפול בפליטים, למרות התנגדות הנשיא. ב-1944 הוקמה "מועצה לטיפול בפליטים" שהביאה להצלתם של מאתיים אלף יהודים בחמש עשרה חודשי המלחמה האחרונים. (27) בפעילותו זו גרם קוק לא רק להצלת יהודים, אלא הוא הכשיר את הקרקע לתמיכתה של דעת הקהל האמריקנית הכללית ושל הקהילה היהודית לפעולה למען הקמת של מדינת ישראל. אין צורך לומר שההיסטוריונים המגויסים של היישוב היהודי ומדינת ישראל התעלמו ממנו ומתרומתו. 

בנובמבר 1942 ביקרה במזרח-התיכון משלחת כלכלית-צבאית אמריקנית בראשות אלוף-משנה הרולד הוסקינס. הבריטים, אנשי אסכולת-קהיר, "עבדו חזק" על הוסקינס, ופתיחותו לדעותיהם הייתה מובטחת. הוסקינס ביקר בקהיר ובביירות ולא נפגש עם מנהיגי הציונים. בסוף ינואר 1943 דיווח על מסקנותיו למשרד-החוץ: מלחמה בין הציונים לערבים צפויה "עוד לפני האביב," והסכסוך יסחף לא רק את תושבי ארץ-ישראל אלא את כל העולם המוסלמי "מקזבלאנקה עד קלקוטה."(28) דוח הוסקינס היה מופרך כל-כך עד שאפילו המומחים הבריטים בלונדון הסתייגו ממנו בינם לבין עצמם, (2) אך הם לא טרחו להעמיד את האמריקנים על העיוותים שבו, מפני ששרת את המטרה – התוויית מדיניות אמריקנית אנטי-ציונית.

 

 

 

6.עוינות משרד החוץ

 

פעילותו הנמרצת של הילל קוק לא שינתה את עוינות משרד החוץ האמריקני למטרה הציונית. באמצע שנת 1943 התכוננו שני משרדי-החוץ, האמריקני והבריטי, לפרסם הצהרה על מדיניות ממשלותיהם בנושא ארץ-ישראל: אין לשנות את המצב בארץ-ישראל לפני שתסתיים המלחמה, וכשיגיע מועד השינוי, יש לשאול תחילה בעצת כל הנוגעים בדבר. (30) בהצהרה המתוכננת הזאת ניכרה השפעתו של דוח הוסקינס. יחסם של ראשי הממשל האמריקני אליה לא היה אחיד. ויהודי ארצות-הברית הצליחו לדחות שוב ושוב את מועד פרסומה. עד ששכנעו את ראשי משרד-המלחמה לא לתמוך בה, והיא נגנזה." (31) 

בדיוני משרד-החוץ האמריקני על גורל העקורים היהודים באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה לא נזכרה ארץ-ישראל כפתרון אפשרי. הנטייה בדיונים אלה הייתה להחזיר את הפליטים אל ארצות-מוצאם, וכשדובר בפתרונות טריטוריאליים הוצעו דרום אמריקה, בריטניה ולוב. כן הוצע לפזר את הפליטים היהודים בין כל המדינות החברות באו"ם (מפני שריכוז יהודים רבים במקום אחד מגביר את האנטישמיות) ולעשות שתי הפרדות, אחת בין בעיית העקורים לבעיית ארץ-ישראל, ואחת בין יהודי ארצות-הברית לבעיית ארץ-ישראל. (32)

 

 

7.מלחמות יהודים בארה"ב

 

אף שהלובי הציוני בארצות-הברית מילא תפקיד מכריע בהחלטת הנשיא וילסון לתמוך בהצהרת-בלפור (לא הייתה זאת תופעה חריגה; גם מיעוטים לאומיים גדולים אחרים הפעילו לחצים על הממשל האמריקני, למען אינטרסים של ארצות מוצאם), (33) הייתה התנועה הציונית בארצות-הברית רופפת ומפולגת, עד אחרי מלחמת העולם השנייה, ומנהיגה, הרב סטיוון וייז, ידידו של פרופ' חיים ויצמן. היה מתון בדעותיו. וייז היה יוצא ובא בבית-הלבן, אך לא הוא היה האיש המתאים למאבק נגד משרד-החוץ, אלא מתחרהו, אבא הילל סילבר. משרד-החוץ האמריקני טיפח את הארגונים היהודיים-אמריקניים האנטי-ציוניים, שהיו קטנים אך מאורגנים היטב וקולניים. וקשר מגעים עם המפלגה הרביזיוניסטית ועם קבוצות-מיעוט ציוניות אחרות באמריקה, כדי לפצל את כוחו של הלובי הציוני. (34) 

בראש המוסד היהודי החשוב ביותר באמריקה של שנות המלחמה - מועצת-החרום של ציוני ארצות-הברית - עמדו וייז המתון וסילבר האקטיביסט, וקשה לומר שיחסיהם היו הרמוניים. בקיץ 1943 פתחה הסוכנות היהודית משרד בוושינגטון, בהנהלת נחום גולדמן, שהיה נציגהּ בחבר-הלאומים בשנים 1939-1935; גולדמן, המתון בדעותיו, התיידד עם וייז. בסוף 1944, כשהתקבלה דרישתו של סילבר - בניגוד לדעת וייז וגולדמן - להשתדל למען קבלת החלטה פרו-ציונית בקונגרס האמריקני, פרץ משבר פנימי בלובי הציוני-אמריקני. וייז, שלא התגייס למאמץ שיזם סילבר, אמר לידידיו האמריקנים כי הציונים אינם אוהדים את השיטות של יריבו, (35) והנשיא רוזוולט הודה לו על דבריו אלה במכתב (ב-21 בדצמבר 1944)/ (36) בלחץ הממשל לא קיבל הקונגרס את ההחלטה הפרו-ציונית וסילבר נאלץ לפרוש לזמן-מה, מתפקידו, אך רוב הציונים האמריקנים תמכו בו ומחאות נגד וייז נשמעו בבתי-הכנסת ובמרכזים הקהילתיים. בסופו של דבר זכה סילבר לרהביליטציה והוא חזר לפעילות במועצת החרום ביולי 1945. (37) 

פיליפ באראם כתב שנחום גולדמן היה יוצא ובא במשרד-החוץ האמריקני יותר מכל נציג ציוני אחר, ושבניגוד למקובל היה בא לפגישות אלה לבדו; הוא סבר שדי בכוח אישיותו לשכנע את הפקידים האמריקנים. למעשה ניצלו אותו אנשי הסטייט-דפרטמנט. הם הניחו לו לדבר - והוא אהב לדבר - כדי ללמוד מפיו על תוכניותיהם של הציונים ועל היחסים הפנימיים ביניהם. ודומה שגם לעגו לא מעט לאמונתו בקסמי עצמו. הישגים מעשיים לא היו לגולדמן בתקופת מלחמת העולם השנייה, טען באראם. בעיני אנשי משרד-החוץ האמריקני היו ויצמן, וייז וגולדמן קיצוניים לא פחות מבן-גוריון ומסילבר. ובשיחות איתם התכוונו לסחבת, לדחות שוב ושוב את הטיפול בבעיית ארץ-ישראל. (38) אף-על-פי-כן מנע הלובי הציוני המפולג, לפחות בתקופת מלחמת העולם. את אימוץ תפיסת אנשי משרד-החוץ, כמדיניות מחייבת של ארצות-הברית. 

לקראת הבחירות לנשיאות ארצות-הברית, ב-7 בנובמבר 1944, רשם הלובי הציוני לזכותו כמה סעיפים אוהדים במצעי-הבחירות של שתי המפלגות, הדמוקרטית והרפובליקאית. ב-12 באוקטובר הכריז המועמד הרפובליקאי, תומס דיואי, כי אם ייבחר, יפעל, יחד עם ממשלת בריטניה, למען הקמת קהילייה יהודית בארץ-ישראל: (39) הנשיא רוזוולט שמע לעצות יועצי הבחירות שלו, ושלח לוועידה השנתית של ציוני-אמריקה ברכה עם הבטחה: אם ייבחר מחדש יסייע להקים "קומונוולת יהודי בארץ-ישראל." (40) מנהיגים ציוניים נלהבים בכל העולם, לרבות ויצמן ובן-גוריון, ראו בדבריו אלה "הצהרה היסטורית", ולא הצהרה-לקראת-בחירות, שהיא שטר לא-לפרעון.

 

 

8.מלך סעודיה: "להקים מדינה יהודית בגרמניה"

 

 

בתחילת שנת 1945. אחרי שנבחר לנשיא בפעם הרביעית, התכונן רוזוולט לוועידת שלושת הגדולים ביאלטה. סטיוון וייז, שעמד בראש מועצת-החרום (בלי סילבר), ביקר אצל הנשיא האמריקני וביקש ממנו לפרוע את השטר ולכלול את שאלת ארץ-ישראל בסדר-היום של הוועידה. הנשיא הבטיח לו לעשות זאת, וגם לאלברט איינשטיין, שפנה אליו בבקשה דומה, נתן הבטחה כזאת. באותו זמן הסבירו אנשי הסטייט-דפרטמנט לנשיא שהצעה להקים את המדינה היהודית תסייע לברית-המועצות לנצל את הסכסוך היהודי-ערבי לטובתה. גם אנשי הסטייט-דפרטמנט רצו להעלות את נושא ארץ-ישראל על סדר-היום של ועידת יאלטה, אך הם התכוונו לפתרון אנטי-ציוני. בסופו של דבר הוריד צ'רצ'יל את הנושא הראץ-ישראלי, בטענה שסדר-היום עמוס, ורוזוולט הורה לאנשיו לארגן לו פגישה, מיד אחרי הוועידה. עם שליטים מהמזרח-התיכון. (41) 

דיון רשמי בשאלת ארץ-ישראל לא היה ביאלטה. אבל בארוחה החגיגית שערך צ'רצ'יל, בערב האחרון (10 בפברואר), שאל רוזוולט את סטאלין אם הוא תומך בציונים, וסטאלין ענה "כן." הוא סיפר על כישלון הניסיון להקים בית לאומי ליהודים בבירוביג'אן והסביר את סיבות הכישלון: היהודים - .סרסורים, רודפי-בצע וטפילים - מעדיפים חיים קלים בערים הגדולות. רוזוולט סיפר שהוא מתכונן להיפגש עם איבן-סעוד, וסטאלין שאל אותו מה יציע למלך. הנשיא האמריקני השיב בצחוק: "את ששת מיליוני היהודים שבארצות-הברית.(42) " כך עלו הציונות והיהודים על סדר-היום הלא-רשמי של ועידת שלושת הגדולים. 

מיאלטה נסע רוזוולט אל האגם המר הגדול במצרים ונפגש עם שלושה שליטים: קיסר אתיופיה, הילה סלאסי, פארוק מלך מצרים, ואיבן-סעוד מלך ערב הסעודית (ב-13 וב14 בפברואר 1945). את שיחתו עם איבן סעוד תיאר ויליאם אדי, ציר ארצות-הברית בערב הסעודית, שהיה מתורגמן בה: רוזוולט: "אני מרגיש מחויבות לקורבנות השואה. אני שואל בעצתך. מה לעשות?" 

איבן-סעוד: "תן להם ולבניהם את האדמה הטובה ואת הבתים של הגרמנים. שהשמידו את בני-משפחותיהם." 

רוזוולט: "היהודים אינם רוצים לשוב לגרמניה". 

איבן-סעוד: "על הרוצח לשלם, לא על הערבים, שאין להם חלק בשואה." 

רוזוולט: "זה לא מעשי." 

איבן-סעוד: "אחרי מלחמת-שבטים נוהגים הבדווים לפזר את הנשארים בחיים בין כל השבטים. את היהודים יש לפזר בין בעלות-הברית. הערבים, מכל מקום, לא ישלימו לעולם עם מדינה יהודית במזרח-התיכון." (43)

במכתב ששלח לרעייתו, ב-5 באפריל, הגדיר רוזוולט את השיחה עם איבן סעוד כ"כישלון מוחלט." הוא כתב שהמלך הוא בן שבעים וחמש, שהוא נפצע תשע פעמים בחייו, ושיהיה קל יותר לדון בבעיית ארץ-ישראל עם יורשו, אבל יש לו ארבעים ותשעה בנים. (44) באיגרת ששלח לקונגרס, באחד במארס. כתב הנשיא, לעומת זאת: "על בעיות ערב, על הבעיה המוסלמית ועל הבעיה היהודית למדתי בשיחה של חמש דקות עם המלך איבן-סעוד יותר משיכולתי ללמוד משניים או שלושה תריסרי תזכירים."  (45)

דומה שבימים ההם, סמוך למותו, נחלש מאוד כושר-השיפוט של רוזוולט, ודברי איבן-סעוד עשו עליו רושם גדול. סטיוון וייז הגיב על הודעת הנשיא במכתב זועם. ואחרי שבועיים אמר לו הנשיא, לדבריו, ששלושת הגדולים החליטו ביאלטה לתת את ארץ-ישראל ליהודים, שהעלייה לארץ תימשך ושהוא "התאכזב מאוד מאיבן-סעוד." הערכה דומה על איבן-סעוד השמיע הנשיא באוזני יועצו ומקורבו היהודי, ברנארד ברוך. (46) לעומת זאת דיווח רוזוולט, זמן קצר לפני מותו, לשני מנהיגי "הוועד היהודי האמריקני", האנטי-ציוני, יוסף פרוסקאור ויעקב בלאוסטיין, שהוא הזהיר את וייז בפגישתם זאת לא לנהל תעמולה למען הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, מפני שתעמולה כזאת עלולה לגרום צרות בארץ-ישראל, לפגוע בישוב העברי ולגרום מלחמת עולם חדשה; לטענת וייז שצ'רצ'יל מגדיר את עצמו כציוני, השיב רוזוולט כי הוא שאל את צ'רצ'יל איזו תוכנית יש לו להסדר שאלת ארץ-ישראל, וצ'רצ'יל השיב לו שאין לו תוכנית. מתשובה זאת הסיק רוזוולט שצ'רצ'יל אינו בעד מדינה יהודית בארץ-ישראל מפני שאין הוא רואה אפשרות לשלב מדינה כזאת באינטרסים של האימפריה הבריטית, וצ'רצ'יל הודה בצדקת מסקנתו. פרוסקאור ובלאוסטיין הסכימו לדעת רוזוולט, שהשעה אינה כשרה לתעמולה למען מדינה יהודית, וזמן-מה לאחר מות רוזוולט דיווח פרוסקאור לנשיא טרומן על פרטי השיחה הזאת. (47)

כשם שפרשת אי-קבלת ההחלטה הפרו-ציונית בקונגרס הורידה לפני כן את קרנו של סילבר, כך הורידה פרשת רוזוולט-איבן-סעוד את קרנו של וייז. כל הציונים סברו שהנשיא האמריקני בגד בהם, ודרשו להפגין תקיפות במגעים עם הקונגרס. אנשי משרד-החוץ הבינו שרוזוולט כבר אינו שולט בהחלטותיו, וניצלו את ההזדמנות. שבוע לפני מותו החתימו אותו על מכתבים שנועדו לאיבן-סעוד ולשליטי מדינות-ערב האחרים, ובהם התחייבות לא לעשות דבר בעניין ארץ-ישראל בלי להתייעץ אתם. (48)

 

 

 

9."מותו של רוזוולט היה המזל של הציונות"

 

רוזוולט מת ב-12 באפריל. ולמחרת חתמו אנשי משרד-החוץ בשמו על מכתב דומה, שנועד לעוצר עירק. (49) עוזר שר-החוץ, ג'יימס דין, הכין הצעה להצהרה פומבית של הנשיא, התחייבות לבסס את מדיניותו כלפי ארץ-ישראל על התייעצות מלאה עם יהודים ועם ערבים; הצעתו הגיעה אל הבית-הלבן אחרי מות הנשיא. (50) 

למרבה האירוניה התאבלו יהודי ארצות-הברית על רוזוולט כעל פטרונם. וקיבלו את יורשו, הרי טרומן, ברגשות מעורבים. (51) עד מהרה הבינו מה גדולה הייתה טעותם, ולימים אמר נחום גולדמן כי מותו של רוזוולט היה המזל של הציונות, מפני שהוא ודאי לא היה נותן יד להקמת מדינה יהודית. גולדמן הסביר: שלא כטרומן (בראשית דרכו) היה רוזוולט נשיא חזק ובעל יוקרה רבה, וניהל בעצמו את מדיניות-החוץ שלו. הוא דחה את דרישות ידידי הציונות בקונגרס ללחוץ על ממשלת בריטניה לשנות את מדיניות "הספר הלבן", אף שהתנגד לה, וקיבל – מטעמים מדיניים וצבאיים – את דרישת אנשי-הצבא ומשרד-החוץ להפסיק את דיוני ועדות-החוץ בשני בתי-הקונגרס בעניין ארץ-ישראל. ללובי הציוני, שהשפיע מאוד על טרומן, לא היה סיכוי להשפיע על רוזוולט באותה מידה, ו"אותה מידה" הייתה מכרעת. (52)

גולדמן צדק בקביעתו, אך טעה בניתוחו, מפני שלא היה משוחרר ממיתוס-רוזוולט. המסמכים שהותרו לעיון ב-1978 ומחקרים בלתי-תלויים מראים כי רוזוולט התחמק מהחלטות בעניין ארץ-ישראל וכי טרומן הוא שקיבל החלטות כאלה. הממשל של רוזוולט לא ניסה לנצל את יוקרתה של ארצות-הברית בעיני הערבים ואת תמיכתה הכספית במדינות ערב, כדי לנסות לקרב אותן אל הציונים. בלי להעריך אם רוזוולט ניהל או לא ניהל את מדיניות-החוץ של ארצו, אפשר לומר בוודאות שאת מהלכי המדיניות המזרח-תיכונית בימיו קבעו משרד-החוץ ומחלקת המזרח-הקרוב שבו. לעומת זאת, אין ספק שטרומן ניהל את מדיניות ארצו כלפי ארץ-ישראל והיהודים. פגישתו של רוזוולט עם בעיות העם היהודי חלה בימי מלחמת העולם, כשעמדו לפניו בעיות קשות יותר, ואלו בימי טרומן כבר הייתה המלחמה נחלת העבר. ממדי השואה (53) כבר היו ידועים לכול ואיש לא ערער על העליונות הגרעינית האמריקנית. אף-על-פי-כן נאבק טרומן בשנתיים הראשונות של נשיאותו לא למען הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל אלא למען עליית יהודים לארץ, בלבד. התפנית שעשה – תמיכתו בציונות המדינית - היא אחד ההישגים החשובים של הלובי הציוני-אמריקני ושל הדיפלומטיה הציונית אחרי מלחמת העולם, והיא הושפעה לא מעט מתמיכתו של סטלין בהקמתה של מדינת ישראל.

 

____ 

[בשבוע הבא: לפי נשיא ארצות הברית פרנקלין דלנו רוזוולט ניתן להקים מדינה יהודית במזרח התיכון רק בכוח צבאי; הנשיא טרומן אינו רוצה לשלוח צבא אמריקני לסייע ליהודים להקים את מדינתם; בעיית ארץ-ישראל כנושא בבחירות לנשיאות בארה"ב; משרד החוץ האמריקני לא חדל ממאמציו למנוע הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; תרומתו של חיים ויצמן לקשירת טרומן למאבק הציוני ולהכללת הנגב בתחומי מדינת ישראל.]

 

הערות

 

1. עמוס אילון, הרצל, עם עובד, 1975; זאב לאקויר. תולדות הציונות, שוקן, תשל"ד. 
2. ביטוי לאסכולה זו ראה: יוסף חיים ברנר, מחוץ ומבית, כתבי ברנר, כרך ז', עמ' 20-14. 
3. פרופ' ברנארד רייך וד"ר ארנון גוטפלר, ארצות-הברית והסכסוך הישראלי-ערבי, מערכות. 1977. 
4. משה דייוויס, ארצות הברית והערגה לציון, מגנס, 2000; אליהו אילת, המאבק על המדינה. עם עובד והספרייה הציונית, 1979, עמ' 108; שלמה נקדימון, מבוא היסטורי לנאום נתניהו בקונגרס, הארץ, 17 בפברואר 2015. 
5. נקדימון שם. 
6. רות קרק, הקונסולים של ארצות הברית בירושלים (1917-1844), קתדרה, 50 דצמבר 1888, עמ' 139-111. 
7. מרדכי נאור, כוכבים ופסים בארץ-ישראל, אתר המחבר. 
8. Richard H. Ballen, A Study of the Effort of the Formulation and Conduct of U.S. Foreign Policy During Roosevelt, Truman and Eisenhower Administration, Brown University, 1973, (unpublished), p. 27; Frank E. Manuel, The Realities of American-Palestine Relations, Public Affairs Press, Washington, 1949, pp. 175-178, 180. 
9. John Snetsinger, Truman, Jewish Vote and the Creation of Israel, Hoover Institution Press, 1979, p. XIV. 
10. אליהו אילת, המאבק על המדינה, עמ' 437. 
11. Ph. Baram, The Department, p. 56; FRUS 1936 Vol. 4, pp. 732-725. 
12. אליהו אילת. המאבק על המדינה, עמ' 36; 229 Frank E. Manuel, The Realities, p. 
13. עמיצור אילן. אמריקה, בריטניה וארץ ישראל, עמ' 19, 115-114; אליהו אילת. המאבק על המדינה, עמ' 44. 
14. FRUS 1948 Vol. 5, pp. 592-599. 
15. עמיצור אילן, אמריקה, בריטניה וארץ-ישראל, עמ' 19. 
16. חיים ויצמן, מסה ומעש, עמ' 414. 
17. Ph. Baram, The Department, p. 
18. FRUS 1919 pp. 749-795. 
19. נתנאל קצבורג. מחלוקה לספר הלבן – מדיניות בריטניה בארץ-ישראל בשנים 1940-1936. יד בן-צבי, תשל"ד. עמ' 81-78. 84; עמיצור אילן, אמריקה, בריטניה וארץ ישראל, פרק ראשון: "השלמת ארצות הברית עם הספר הלבן של 1939". 
20. דוגמאות לתפיסה זו אפשר למצוא: FRUS 1936 Vol. 3, pp. 96-50. 
FRUS 1937 Vol. 2, pp. 622-23 FRUS 1938 Vol. 2, pp. 1003-1031. 
21. 161-173. War Diary of Long, pp. 
22. Ph. Baram The Department, p. 57. 
23. שם, עמ' 60. 
24. FRUS 1942 Vol. 4, p. 566 (Murry to Welles, 17.12.1942. 
25. 557 FRUS 1942 Vol. 4, p. 
26. שם, שם. 
27. ישראל בר ניר, אתר אימגו 8 באוקטובר 2007. 
28. 747-750. FRUS 1943 Vol. 4, pp. 
29. 26. 4/52/5 p. 1121 PREM (מסמכי ראש הממשלה הבריטי). 
30. 791 FRUS 1943 p. 
31. 28. נתנאל קצבורג. מדיניות במבוך. פרק שלישי: "תוכנית ההודעה האנגלו-אמריקנית על ארץ-ישראל", עמ' נ"ב ואילך: עמיצור אילן. אמריקה, בריטניה וארץ ישראל. עמ' 4 ו-125. 
32. Ph. Baram The Department, p. 280. 
33. את כוחם של המיעוטים בארצות- הברית ממחיש פרט סטטיסטי שפורסם ב-1950: שלושים וארבעה מיליון מתוך מאה וחמישים מיליון תושבי ארצות-הברית היו או מהגרים או בני מהגרים. Snetsinger, Jewish, p. XII. 
34. שם, שם. 
35. Samual Halprin, The Political World of American Zionism, Detroit Wayne State. 
36. 32. 643-646. FRUS 1944 pp. 
37. 33. Robert Silverberg, If I Forgot Thee O Jerusalem, Pyramid Book, New-York 1972, pp. 268-296. 
38. 3435 Ph. Baram The Department, p. 288, 313-14 ns. 33, 34. 
39. FO 371/40132 E 5285. 
40. E 6310 FO 371/40132. 
41. עמיצור אילן. אמריקה, עמ' 167-165; אליהו אילת, המאבק על המדינה, עמ' 64. 
42. FRUS, The Conference of Malta and Yalta 1945, pp. 103-104; C.E. Bohlen, Winess To History 1919-1969, W.W. Norton, New Tork, 1973, p. 202-203. 
39. 34–35. William A. Eddy, F.D.R. Meets Iben Saud, Kahinur Series, New York, 1971, p. 923. 
43. 34–35. William A. Eddy, F.D.R. Meets Iben Saud, Kahinur Series, New York, 1971, p. 923. 
44. 923. Joseph P. Lash, Eleanor and Franklin, American Library, New-York, 1971, p. 
45. 1656. U.S. Congressional Record, 79th Congress 36/45, p. 
46. 42. 274–275. Silverberg, If I Forget, p.; אליהו אילת, המאבק על המדינה, עמ' 24-23. 
47. ארכיון הוועד היהודי-אמריקני, תזכיר פרוסקאור לטרומן. 6 ביוני 1945. אברהם קלוסקי נתן את התזכיר למחבר; אליהו אילת, המאבק על המדינה, עמ' 70-69. 
48. FRUS 1945 Vol. 8, pp. 698, 779. 
49. 45. Ph. Braham, “Department of State” p. 308, n. 9. 
50. 69. FRUS 1948 Vol. 8, pp. 
51. 47. 281. Silverberg, If I Forget, p. 
52. נחום גולדמן כראיון לשלמה שפיר: "איך הוכרע בארצות-הברית המאבק הפוליטי על הקמת המדינה", דבר, 4 במאי 1973. 
53. הידיעות על השואה חיזקו מאוד את הטיעון הציוני. ביחוד בארצות-הברית.

 

 

הרקלייטוס "האפל"